לא תמיד הייתי כמו שאני היום
אני לא יודע אם את זוכרת, אבל בזמנו כתבתי בפורום השני שההורים שלי היו כל-כך מיואשים ממני שהם היו מוכנים להשאיר אותי במוסד סגור לכל החיים. רק בזכות פסיכיאטר אחד שהבין עניין - ניצלתי.
אז כנראה שהמצב שלי לא היה בדיוק מזהיר. הורים לא מתייאשים מהילד שלהם סתם כי "יש קשיים מסויימים".
ובוודאי שהתווית של "מוגבל ולא מסוגל" היא לא נכונה באופן גורף, אפילו בתפקודים הנמוכים. הרי אף אחד לא יודע את העתיד, וזה מטופש להניח מה "ילד" יוכל לעשות בגיל 30 על סמך ההתנהגות שלו בגיל 3. זה תמיד מרגיז אותי שאנשי מקצוע מתחילים להכניס תסריטי אימה להורים לראש. ראבק, אתם לא נביאים ולא חוזי עתידות, אז מה דעתכם לתת להורים ולילד צ'אנס?
וחוץ מזה, "תפקוד" זה לא הכל בחיים. גם בן-אדם שלא מדבר וזקוק לעזרה כדי לטפל בעצמו, הוא אדם בעל ערך שיכול לתרום לחברה. למשל, שמתי לב שהרבה פעמים זה דווקא ה"נמוכים" שמלאים בחום ואהבה כלפי כולם, וזה בעיניי תכונה הרבה יותר חיובית וחשובה מלדעת לדבר יפה.