אבל איך ההפרדה הזאת מסתדרת עם התקווה? זו הבעיה.
אם יוצאים מתוך הנחה ש"תפקוד גבוה" זה לא אוטיזם, אז איך ההודעות שלי נותנות לך תקווה? את אמרת בעצמך: "ההורים שלך חשבו ש...". בעצם רמזת שהאבחון שלי היה שגוי, ושזה ההסבר האפשרי היחיד לכך שאני מדבר כל-כך יפה.
ובכן, אם זה כך, אז מה הקשר בין הדרך שאני עברתי לבין הבן שלך?
אני יודע שתקווה היא לא תמיד דבר רציונלי, אבל מה שאני מנסה לומר לך זה שדווקא כן יש לך סיבות הגיוניות לקוות. ילדים עוברים בין תפקודים כל הזמן. שמעתי מלא סיפורים על ילדים שלא דיברו עד גיל 6 או 8 ואחר-כך פתאום היתה פרצת דרך. ומתי זה שקרה? כשהצליחו למצוא ערוץ תקשורת דו-כיווני יעיל עם הילד.
ומניסיון: למצוא ערוץ תקשורת כזה, זה מאוד קשה. במקרה האישי שלי, העול על מציאת ערוץ התקשורת הזה נפל בסוף עליי. כי הרי ברור שהגישה המקובלת של אנשי המקצוע (שההורים שלי בלעו בשקיקה כאילו שמדובר בתורה מסיני) ממש לא מעודדת למצוא ערוץ תקשורת מיוחד שכזה.
אז נכון שבמקרה שלי זה בסוף נגמר בטוב (אם אפשר לקרוא לזה שבן-אדם מתחיל את החיים שלו בגיל 30+ "נגמר בטוב"). אבל כשאני מסתכל לאחור על הכמויות האדירות של מאמץ ותושיה (והזמן! יותר מ-10 שנים!) שלהם נזקקתי כדי לפתח ערוץ תקשורת כזה באופן חד-צדדי, זה פשוט מטורף.
לכן אני תמיד אומר להורים, שהדבר הכי חשוב בעולם זה לנסות ולמצוא שפה משותפת כלשהי עם הילד. בכל מחיר. וכן - גם אם מדובר בשפה משותפת שהיא "מוזרה" או "מחזקת התנהגויות לא נורמליות". אין דבר שיותר חשוב מזה, כי בלי ערוץ תקשורת הדדי ויעיל, אי-אפשר ללמד את הילד אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר.
(זה, אגב, הסכנה הכי גדולה בכל מיני שיטות "אילוף" דוגמת ABA. כשמאלפים ילד להדחיק את ההתנהגויות המיוחדות שלו, זה גם קובר כל אפשרות לתקשר איתו ב-mode שנוח לו)