אני לא מוחקת כלום. אסור לי.
אני דווקא מכירה מאוד את המצב שאני במצוקה, וכולם נגדי.
במשך כשנתיים הייתי חולה בווירוס CMV, ולא מצאו כלום בבדיקות, גם לא באשפוז בבי"ח. היה לי כל הזמן חום, הייתי חלשה, ובסופן של השנתיים המצב החמיר מאוד ויכולתי רק לשכב במיטה, ואפילו לדבר בטלפון לא היה לי כוח. הרגשתי נורא, כי לא היה שום פיתרון לבעיה הזו.
למרות שלא יכולתי לנקות את הבית בחצי השנה האחרונה למחלה, קרובי ומכרי לא מצאו לנכון לבוא לנקות, אפילו הבן שלי לא הציע לשטוף את הבית. רק טאטא כי ביקשתי...
אף אחד לא בא לבקר, אף שכן לא נכנס. אמנם היו כמה ששלחו לי אוכל מבושל והיו כמה שהתקשרו בטלפון.
בנוסף לכל, חברות קרובות סיפרו לכל הקבוצה החברתית שלי, שזלזלתי בהן, נפנפתי אותן, שאני לא מוכנה לקבל עזרה וביקורים. כששמעתי את זה, נדהמתי... מה הפלא שאף אחד לא בא לבקר?...
המחלה חלפה מאליה בסופו של דבר, לאחר זמן רב. אחרי שיצאתי מהמצוקה, ניתחתי את המצב והבנתי שכולם היו נגדי, רק בגלל שלא הבחנתי שבגלל המצוקה וחוסר הכוחות שלי אני לא מוסרת מידע, תוקפת, לא מתקשרת נכון עם זולתי, לא מובנת בכלל.
מאז למדתי שגם כשאני במצוקה - לא לתקוף את מי שיכול לעזור לי. להבין שלא מבינים אותי, כי אני לא מסבירה טוב את עצמי. להבין שכל מי שיכול באמת רוצה לעזור לי, אבל לא יודע איך, כי אין לו הנחיה ממני. וכשהוא מנסה על דעת עצמו, סביר שהוא יטעה.
אז ברור מהסיפור שלא הייתי אשמה בהתנהגותי. אבל ברור גם שלא יכולתי להאשים את זולתי.