לדבר עם הילדים

לורליי43

New member
לדבר עם הילדים

אתמול היתה סדרת בטלויזיה בשם "ללא עקבות" (ערוץ 10). נושא התוכנית אתמול היה- נער בן 14 שנעלם. במסגרת החיפוש אחריו, הסתבר שהוא עבר מסכת של השפלה בבית הספר על ידי ילדים שונים, שיאה היה בארוע משפיל על ידי כמה בנות כשבעקבותיו הוא החליט לברוח ובהמשך לנסות להתאבד. הדבר הכי בולט בסיפור היה- שאף מבוגר- לא כזה שקשור אל הילדים המתעללים, ולא של הילד וחבריו, לא ידע מה קורה. אחרי הסרט ישבתי עם הבן הגדול שהוא באותו גיל, ספרתי לו את הסיפור ושאלתי אותו מה דעתו (הוא לא צפה איתי), והאם יש מצב שגם הוא לא מספר, דיברנו על קושי שהיה לו בתחילת החטיבה שהוא העדיף לא לשתף אותנו. אחר כך הבת הגדולה הצטרפה לשיחה. היתה שיחה מצויינת במסגרתה עלתה השאלה- מתי צריך לספר, מתי אפשר להתמודד לבד. בקיצור, נושא חשוב שאני לא יודעת אם סתם ככה הייתי פותחת אותו לשיחה. אבל בהחלט כדאי וחשוב לברר על מה הילדים חושבים.
 

מחשבות

New member
קריטי ביותר להיות עם יד על הדופק

בגיל ההתבגרות, הגיל בו הנער/ה עוברים שינויים מרחיקי לכת באישיותם, בראייתם את העולם, בהיותם מושפעים מכל מיני דברים ומהורמונים משתוללים. זה הגיל בו מחלות נפש מתפרצות, בעיקר על רקע ביוכימי. אי שימת לב מיוחדת בגיל הזה תיגמר לפעמים בבכי.
 

noa128

New member
גם אני ראיתי את זה וגמני הזדעזעתי

בכורי הוא ילד כזה, סגור. עד שלא שמענו מהמחנכת וראינו במו עינינו (בטיול הכיתתי) שהוא אהוב ופופולארי, לא היה לנו שמץ של מושג על מצבו החברתי. נכון שיש פה ושם טלפונים מחברים, אבל הרוב באיי סי קיו ביניהם כך שמה באמת קורה שם אנחנו לא ממש יודעים.... הייתה לנו בעבר התנסות דומה, כשעברנו לצפון הילד התקשה להשתלב ונפל קורבן לאלימות בבית הספר. עד שלא עודכנו אחרי תקופה ע"י אחד המורים שלא יכול היה לשאת את זה יותר (ריחם על הילד) - לא ידענו. הילד שמר הכל בבטן והצוות לא היה מודע לחומרת העניין... זה אכן מפחיד. מאד אפילו. אנחנו מעודדים לספר ולשתף, ככל שהם גדולים יותר, ובמקרים מסויימים (כמו עם הבכור שלי) מופנמים יותר - זה יותר קשה. כל שנותר הוא לעקוב אחרי שינויים חריגים בהתנהגות - כאלה שאולי אינם קשורים לגיל.. אני מאמינה שההיכרות שלנו איתם יכולה לעזור ונרגיש מתי משהו לא בסדר.
 

לורליי43

New member
יש ילדים שבעצמם לא מאבחנים

שמשהו לא בסדר. נניח שיש התדרדרת איטית. בהתחלה זה מעצבן אבל נסבל, לאט לאט זה מתגבר- אבל הילד כבר רגיל שהמצב לא מדהים אז עליית מדרגה שלו לא מצלצלת לו בכל הפעמונים. בשיחה עם הבן אתמול עלה נושא שאפילו בעיני הוא גבולי. יש ילדים מהשכבה שנוהגים "להתנגש כאילו לא בכוונה" בכתף של ילד. זה לא ילד קבוע, אלא התנהגות רוחבית. מצד אחד, זו אלימות ברמה מסויימת, מצד שני עדיין לא סיבה לערב צוות מקצועי. אמרתי לו שצריך לעקוב איך זה מתפתח, אם זה ממשיך, משנה כיוון וכו'. אני ממש שמחה שדיברתי איתו, כי פתאום זה יצא לאור.
 

2אני

New member
באותו עניין, או להיפך

מה עושים אם הילד מתלונן וטוען שהוא דחוי חברתית, אבל כשמדברים עם המורה היא טוענת ש"מה פתאום הוא מקובל וחברותי" וכך גם בקיטנה. האם זו רק קריאה לתשומת לב, או שיש להתייחס יותר ברצינות. והאם לפנות לילדים ה"דוחים" או להוריהם (דבר שאני מאוד נמנעת מלעשות בד"כ)? ד"א הילד בן 9
 

לורליי43

New member
אולי אפשר לבקש דעה נוספת

ממישהו מצוות בית הספר. למשל יועצת יכולה להכנס לכיתה, לצפות, ולהעביר חוות דעת.
 

2אני

New member
זהו שביקשתי - אז הציעו לעשות מבחן

"טובה" כשאמרתי מה הקשר? אמרו שאני צודקת וממש בתחילת השנה היועצת תכנס ותסתכל.
 
תבדקי בקטן, תשאלי את המדריכים

בקייטנה, שימי לב אם הוא נפגש עם אחרים אחה"צ, אם שמחים לבוא אליו, אם הוא מתקשר לאחרים ורוצה להפגש אם אחרים אם הוא משחק בהפסקות בביה"ס אם אחרים. לכל דבר מריצים לאבחון וייעוץ, דברים שאפשר לבד לבדוק.
 

2אני

New member
בדקתי ואכן כך - מתקשר לחברים מעט

מאוד, לא משחק בהפסקות כי כולם משחקים כדורגל והוא "לא כל כך מקושר לרגלים שלו..." בקיצור כן יש בעיה, אבל מה עושים? להניח לו כי "יש ילדים כאלה" או לדחוף אותו לחברה?
 
שאלה הבאה שצריך לשאול

אחרי שברור שזה קיים (וזה לא דמיון) ושלילד זה מפריע: האם זה עניין של מיומנות או עניין רגשי או אופי (כגון: ביישנות רבה או חוסר בטחון מוקצן או פחד מזה שלא יילך לו)? הדבר הכי פשוט לטיפול הוא מיומנות, עניין טכני שניתן ורצוי לעזור לו (על ידי יצירת תחומי עניין משותף בינו ובין חבר או שכן, או על ידי הצעה ועזרה בלהתקשר ולהזמין חבר וכו'), אם זה סיבה רגשית אחרת צריך לטפל בה וטיפול בבעיה יוביל להתחזקות בעניין החברתי.
 

לורליי43

New member
גם הבן שלי לא משחק כדורגל

וגם לו זה הפריע. הוא לא היה מוכן לשחק, טען שזה לא מעניין אותו, שזה משחק אלים, לא הבין למה אני לוחצת עליו לנסות משהו שהוא לא אוהב. מצא ילדים שגם לא משחקים כדורגל.
 

2אני

New member
את מאמינה שבשתי כיתות ג'

שבשתיהן ביחד יש בערך 20 בנים - כ ו ל ם משחקים כדורגל בהפסקות? וזה בדוק!
 

לורליי43

New member
ממש מבאס

ומאוד מבינה את התסכול. אולי אפשר לבקש בבית הספר, שיעשו מדי פעם הפעלות אחרות בהפסקה.
 

לורליי43

New member
ודרך אגב, זו היתה סיבה שנתתי לבן

שלי, שאפשר ללמוד משהו שלא יהיה תחביב עיקרי, רק כדי שיהיה ענין חברתי. מזכיר לי את אמא שלי (שחיה לבד) והברידג'...
 

ציפי ג

New member
אני בהחלט מאמינה

הקטנצ'יק שלי בן שנה ושבעה ומשחק כדורגל בכל עת. "לא מסתדר עם הרגלים" = "מרגיש דחוי חברתית". וכל כך למה? כי חברה זכרית צעירה מדרגת את חבריה לפי יכולת גופנית. מבחני סיבולת פיזים מהווים כלי משמעותי בדירוג החברתי ואם הילד לא מסתדרעם הרגלים, הוא לא רק לא משחק כדורגל, בד"כ, אלא מתקשה לרוץ, לקפוץ למרחק, לגובה, לטפס ושאר שעשועי בנים.זה גורם לדימוי גוף נמוך, ולדימוי עצמי נמוך. בדיוק כפי שאני לא נחשבתי כי לא ידעתי לקפוץ טוב חבל וכל מה שעשיתי זה לגלגל אותו עבור אחרות. אם הילד מתלונן, אפשר לקחת אותו ללמוד בחוג כלים שיעזרו לו. יש התעמלות בריאותית לילדים. יש ג'ודו שמאוד עוזר בתחומי הרגלים. הסיבה "לטובה" נובעת מכך, שילדים שלוקים בתחומים גופנים לוקים פעמים רבות גם בתחומים נוירולוגים, והסמן הגופני מהווה כלי מתריע על בעיה יותר עמוקה. זו גם אחת הדרכים לעזור לילדים עם ליקויי למידה - להפעיל את הנקודות שהם מתקשים פיזית, ובכך לתרום להבשלה מוחית שלהם. בקיצור - כדורגל זה משחק מעצבן ומשגע שכשלעצמי אני לא מבינה מה ילדי מוצאים בו, ואולם אם ילד לא מצליח לשחק טוב בכדור, לפעמים זה מצביע על משהו מעבר להעדר עניין טוטאלי במשחק.
 

Kalla

New member
צודקת. אפילו המחוננים ה"חנונים"

משחקים כדורגל כמעט כל הפסקה, לפעמים גם הבנות. בני מאוד אוהב כדורגל וכשזה התאפשר מבחינת לוח זמנים היה גם בחוג כדורגל. אחד החברים הטובים שלו בהתחלה לא רצה לשחק ובאמת שמתי לב שיש לו הליכה קצת מוזרה. שכראיתי שהם חברים טובים שאלתי אם הם ביחד גם בהפסקות, ואז בני הסביר לי שלא כי הוא לא רוצה לשחק כדורגל, או בכלל לעשות פעילות בעלת אופי ספורטיבי. השנה בני כבר סיפר לי שהוא משחק גם כדורגל וגם התחיל ללכת באופן קבוע לבריכה. כנראה שהוא שיפר קצת את הכושר באופן כללי, וזה ממש לא דבר מזיק.
 

לורליי43

New member
זה נכון, אבל אני לא הצלחתי לשכנע את

הבן, ובסופו של דבר, זכותו לא לרצות לשחק במשחקים כאלה. זו מסוג ההזדמנויות בהן יש מקום לקבל מישהו שהוא שונה ולא רץ כמו כל הזרעונים האלה בפרסומת לדאודורנט. אז אני לא אומרת לא לסייע, אבל בסופו של דבר לכבד את הבחירה של הילד ולעזור לו להשתלב בצורה אחרת.
 

ציפי ג

New member
זו שוב שאלה של הגורם

אם סתם לא בא לו, אז לא בא לו. אבל אם יש לו קושי, וזה מפריע לו, אז צריך לעזור לו.
 

לורליי43

New member
וזה עדיין לא משנה

את העובדה שהוא לא רוצה כי זה לא מעניין אותו. גם אם יש בעיה, ועוזרים, והילד הולך לחוג ספורט אחר שמחזק אותו. חלק מחוסר הענין הוא ברמה גופנית- ההתחכחות, המכות שחוטפים מדי פעם. לא כל הבנים נהנים מזה ולא את כל הבנים האלה צריך לתקן. זכותו להבין את ההשלכות של הענין, לא לשחק כדורגל בהפסקות ולא לעשות משהו שהוא לא אוהב רק כדי להיות כמו כולם. בעיני זה שיעור מאוד חשוב לחיים.
 
למעלה