לדבר עם הילדים

ציפי ג

New member
אני לא רואה שום מחלוקת בינינו

אחרי ש"הבעיה" הגופנית נפתרת, והילד לא רוצה להתרועע בכזו דרך - הוא בעיני בדיוק כמו ילד שלא היתה לו שום בעיה גופנית והוא פשוט לא רצה להתרועע כך. אבל לא הייתי פוטרת את עצמי מבלי לבדוק מה הסיבה שמונעת מהילד שלי את החיכוך האופייני לבני מינו וגילו. אני למשל הייתי ילדה שלא רקמה ולא תפרה ולא סרגה ולא ציירה כל ימי ילדותי. בכלל היתי ילדה של עצים ושל שעשועי בנים. אמא שלי חשבה שזה סתם כי אני כזאת ויש בנות כאלו. וזה נכון. אבל גם היו לי קשיים מאוד קשים במוטוריקה עדינה, ורעד קבוע בידים, ועד אשר לא למדתי להקליד במחשב בגיל 20, לא יכולתי לכתוב יותר מדף אחד ללא הפסקות ארוכות. אז בדירוג החברתי בכיתה הייתי על הפנים כי לא ידעתי לעשות את כל מה שבנות עושות (והאמת זה לא הטריד אותי כלל). ובפועל חוסר היכולת שלי להתמיד בכתיבה גרמה לי להרבה מאוד כשלונות בחיים הלימודיים שלי. ולו היו אז הכלים שיש היום, ואמא שלי היתה לוקחת אותי לאבחון, יכול להיות שהיו מטפלים בי והבעיה היתה מופחתת. זה לא אומר שהייתי נהנית מסריגה או מרקמה או מתפירה, או אפילו מכתיבה, אבל לפחות נפתח היה לי שער שקודם לכן היה סגור בפני מחוסר יכולת.
 

לורליי43

New member
הטענה שלי היא אידיאליסטית קצת

הייתי מצפה ומקווה, שהיום עם כל הידע על שונות, לפחות מערכת החינוך תדע לתת מקום ולקדם ילדים שהם לא במיין סטרים. להכניס לילדים לראש את הדברים בצורה כזו- שאותם ילדים לא יהיו בדרוג על הפנים. כי מלבד אותה בעיה שאת מתארת- בעיה פיסית שאפשר/אי אפשר לפתור, יש כאן את התגובה החברתית לשונות. את זה הייתי מקווה שאפשר יהיה לשנות.
 
אידיאליסטית מדי

אני חוששת שמה שאת מציעה לא נופל תחת "מסורבל ליישם ברמת המערכת,כמו כל דבר אחר" אלא תחת לא רלוונטי בכלל לרמת המערכת. זה עניין אנושי נטו - הילד והחינוך שהוא מקבל מההורים שלו, ההרכב החברתי בכיתה וההשפעה המאוד חזקה עליו מהמחנכת, לכאן או לכאן. בעצם, אולי ברמת המערכת כדאי להכשיר מורים יותר איכותיים. אבל... זה לא חדש.
 

לורליי43

New member
היום? ממש לא

מצד אחד יש היום לגיטימציה של השונה בכל כך הרבה רמות בחברה. מצד שני, המחשב תופס כל כך הרבה מקום מבחינת משחק ועבודה- כך שיש מקום גם לכאלה שפחות "פיסיים". ואיפה החינוך לשונה יכול להתחיל בצורה יותר רוחבית? בבית הספר. אז נכון שהבנים העדינים יותר, או הבנות הפיסיות יותר (שזו פחות בעיה היום בכלל) לא יהיו המובילים החברתיים (והם בדרך כלל גם לא מעונינים בזה), אבל כל עוד יהיה להם מקום ולא ידחו אותם- זה כבר שינוי עצום.
 
אבל יש פה, לדעתך, איזה מסר חינוכי

שצריך לעבור לילדים? הרי הילדים שמשחקים כדורגל לא עושים את זה בשביל לדחות את אלה שלא, הם לא עושים דבר רע, הם סתם רוצים לשחק. אם בהפעלה אחרת שתזום המחנכת הילדים הלא כדורגלנים כן יוכלו להשתתף בצורה טובה, אף אחד לא ידחה אותם. כאמור, עניין אנושי.
 

ציפי ג

New member
כמה חברים יש לך

שאין לך תחומי התענינות משותפים עימם? לי אין בכלל. את חברי אני בוחרת בקפידה כך שאהנה איתם. כך גם ילדים. הם יבחרו את חבריהם לפי תחומי התענינות. ואם ילדים משחקים ג'ולות והילד האישי שלי לא משחק ג'ולות, אני לא אחייב אותו לשחק, ואולי אפילו אהנה לפעמים מכך שהוא אחר ולא נגרר אחרי כולם, אבל לא אצפה מכל הילדים שיהנו להשתעשע עם הילד שלי שלא מעניין אותם.
 
לורליי43

אני מחזקת את מה שציפי כותבת .זה הכל עניין של הגורם לחוסר הרצון שלו לשחק. האם הוא נמנע מלהתעמת עם קושי ואז הפער בינו לאחרים גדל ? את צריכה לבדוק אולי את יכולה לחשוף אותו להתנסויות מוצלחות ומקדמות שיעזרו לו להשתלב בחברת הילדים בהפסקות וביחוד בשיעורי החינוך הגופני. לא כדי לחזק את האגו הגברי , אלא כדי שירגיש שווה בין שווים.הוא לא חייב לשחק אבל זה חייב להיות מתוך בחירה ולא מתוך כורך.
 

לורליי43

New member
אני לא מסכימה איתך

חייבים לקבל את העובדה שיש קושי פיסי. חייבים. חייבים לא לנסות לתקן את הילד כל הזמן. חייבים לתת לו לגיטימציה לא לרצות להיות כמו כולם בספורט.
 
ובמה נבדל קושי שכזה מADD?

למה מבחינתך לא לתקן את הקושי הזה אצל הילד זה לגיטימי ואילו לא להתעסק עם השני זו הזנחה?
 

לורליי43

New member
לסייע לילד להתגבר על הקושי

אם יש צורך בפיזיוטרפיה או בספורט טיפולי- אז למה לא. אבל אם עדיין לא נוח לו לשחק- וכאן נכנסת התשובה שלי לנורית- אני חייבת לאפשר לו את הבחירה הזו לגבי חייו. והתחושה שאני קיבלתי מהתשובה שלה היתה של הרבה מאוד לחץ על הילד, ואי מתן לגיטימציה לשונות שלו. ADD פוגע בילד בהרבה מאוד רמות. בחירה לא לשחק במשחקי ספורט לא מתקרבת לאותן רמות פגיעה של ADD. אם במקביל להמנעות ממשחק כדורגל, הוא פעיל בספורט אחר- לא קבוצתי, אלים, תחרותי- זו בחירה שלו וזה לא יפגע בו גופנית. אם יש לו חברים אחרים שהוא מוצא ענין בהם- זה לא יפגע בו חברתית.
 

2אני

New member
הבעיה הרבה יותר מסובכת

1. יש לו אח גדול ספורטאי מצטיין ואליל הבנות. 2. הוא לא מוכן ללכת לשום חוג שבעולם. 3. הילד מאוד חכם (השבוע גם קיבלנו אישור שמחונן) תמיד היה הכי בגן ובכיתה ופתאום יש משהו שהוא לא הכי טוב ... 4. כשמנסה להשתתף בכדורגל - הכדור בורח לו בין הרגלים וכולם, מן הסתם, כועסים עליו. לקחתי לתשומת ליבי את הערותיכם בעניין מבחן טובה וכנראה שנעשה את זה בתחילת השנה
 

לורליי43

New member
מבחן טובה הוא כלי לאבחון בעית קשב

גם לחוסר קריאה נכון של מצבים חברתיים יש קשר, אז אולי יש עוד דברים שקשורים ולכן החליטו שכדאי שתלכי לעשות אבחון? רק שאבחון הוא לא מבחן טובה לבד. זה קישור ל"הפרעה בקשב וריכוז – ADHD – הגדרה ואבחון / מאת ד``ר איריס מנור" מפורום פורום הפרעות קשב ADHD. תבדקי אם יש איזשהו קשר לבנך.
 

droli

New member
שוחחתי פעם עם הגדולה על "מה היא

מספרת ומה היא לא". בגדול יש לה לא מעט בבטן שהיא מסרבת לשתף. מה שמספרים לה ומבקשים ממנה שלא תספר אולי תחת סכין איום היא תספר. היא לא מסכימה לשתף. אם אני מנסה לשאול, לרחרח "זה לא העסק שלך". ויש מקרים שהיא מספרת לי, ואותם אני שותה בצמא רב. מנסה לדלות מאותם רגעים כמה שיותר. שאלתי אותה פעם על זה, שאלתי אותה מה יקרה אם יקרה משהו לילד/ה והיא תתבקש לא לספר (בדמיון שלי היתה ילדה מוכה, ילדה שהרתה וכל מיני אסונות כאלו) האם גם אז היא לא תספר. ענתה שלא. לא הצלחתי להראות לה שלפעמים צריך/כדאי לשתף.
 

yossi_gu

New member
לא יודע מה עושים

צריך לחשוב כמה אנחנו משתפים אם בבית הנוהג הוא לדבר או לא לדבר אם אנחנו משתפים את הילדים (או לפחות בנוכחותם) בדברים שמפריעים לנו. כמובן שהם לא חייבים לשמוע על הכל אבל האווירה צריכה להיות אווירה של "לדבר על הדברים" האם זה יפתור? אני מניח שכשיהיו לי טיפשעשרה אני אראה שלא.
 

פלגיה

New member
לבני עשרה יש רצון לסודיות

ברמה כזו או אחרת, גם בדברים שלמבוגר נראה שהם טריווילים ביותר ואין מה להצניע אותם. במקרה כזה אני רומזת שאני יודעת ונותנת קצה חוט לדיבורים, אבל לא לוחצת.
 
למעלה