אצלינו זה הויכוח האינסופי ../images/Emo3.gif
אני מהתוכנית "בואו נדבר על זה", אבי בכלל לא פותח את הרדיו
וברצינות- זה תמיד היה ועדיין מהווה בעיה. כשזה היה בהתחלה, גם אני לא רציתי לספר. אחרי שנפנפתי בהנאה בדגל של לא-סובלת-ילדים-יצורים-מעצבנים-שכמותם, חשבתי שזה יהיה מאוד משעשע לבשר להם על הריון, אבל החודשים התגלגלו, ההריון לא הגיע, והצורך שלי לדבר על זה קצת גדל. מאז, עברו הרבה מיים בנהר, ולמרות שחלק גדול מחברי ידעו, הסובבים אותנו לא ידעו. בעקבות פתיחת הנושא בפורום פעמים כה רבות והבנה שזו שגרת חיים ולא משהו חד פעמי, החלטתי שאין טעם להסתיר, שאני כבר לא מתביישת ומעדיפה להשקיע אנרגיות במקומות אחרים, דרושים יותר, מאשר למצוא תירוצים לשאלות סקרניות של אנשים בנושא הרחבת המשפחה שלנו. לי זה קל יותר, הכעיה היא שהאיש מעדיף את שתיקת הכבשים
ולכן בכל פעם יש צורך שלי לדבר על זה עם חברים שלי, ואי שביעות רצון שלו מהעניין. אני אוהבת לשתף, והיות והתהליך הזה הופך להיות משהו מרכזי בחיינו, מרכזי מדי, אני לא רואה טעם לטאטא או להסתיר או לא לספר. אני גם מאוד מתרגשת מחברים שמביעים דאגה ועניין ויודעת שכאשר נצליח, השמחה שלהם תרגש אותי בצורה בלתי רגילה. אבי שונה ממני, לא משתף חברים שלו, גם על זה אני מנדנדת מדי פעם- אבל זה כבר בידיים שלו. גם עכשיו, לפעמים מתנהל ויכוח ומו"מ על כל אדם נוסף שאני רוצה לספר לו (בת דודה שלי, למשל) עם זאת, היה קוריוז לפני כשבוע, כאשר בילינו עם זוג חברים שלנו, הורים לילדה בת 5, שזכרנו שכבר לפני שנתיים דברו על אח או אחות לבת הבכורה. למרות נדנודי ותחנוני, אבי לא הסכים לספר להם, ובאותה פגישה לפני שבוע קרה משהו מצחיק- הם ניסו שוב ושוב להגיע לנושא הפוריות שלהם, וזה הפך מרמיזות לאמירות ברורות, ואבי עדיין היה בשלו, למרות מבטי התחנונים שהעתרתי עליו. בסוף, דווקא כשיצאתי מהחדר (ואולי בגלל..)- הוא ספר להם, ומצאנו את עצמינו יושבים ומסבירים להם את השלבים והתהליך, בודקים את המרשמים שקבלו וממליצים על רופאים- סוריאליסטי לחלוטין, זה ממש היה קתרזיס... אשר להורים, הם יודעם שאנחנו ב"טיפולים", לא שואלים מעבר, ואמא שלי, שרק לא מזמן סיפרתי לה, נתקלת בחומת שתיקה (והתעצבנות מצידי, לא תמיד מוצדקת) כאשר מנסה לשאול משהו בעניין... ולא איכפת לי בכלל שלא תקראו את המגילה, זה היה קתרזיס מבחינתי
מרב
