להיות לבד

[האמא הסורגת]

תודה על החיבוק החם . אשמח למי שתרצה חיבוק

או חיזוק כיתבו ומידי פעם אני קוראת , ואשמח להיות שותפה .

 

[mykal]

אני בטוחה, שאת מצליחה,

את יודעת מה את רוצה. ומה מגיע לך.

אנחנו כאן, כדי לשמע, להקשיב להציע, אם זה יכול להועיל.

 

[ח י פ ש ו ש י ת]

זו לא הפעם הראשונה

שאת לוקחת אחריות ומקבלת החלטות לבד
וזה מדהים בעיני ..את מצליחה כל כך יפה..
אני בטוחה שלא קל אבל את מדהימה..
באמת!
נעלמת לי קצת..
תחזרי!

 

[2 כדורי ואליום]

לקחת אחריות על מעשים והחלטות זה

דבר טוב ועכשיו שאת עושה אותם לבד הקרדיט כולו יהיה שלך ותוכלי לטפוח לעצמך על השכם לטוב ולטוב פחות
לקחת אחריות זה אומר לא לגלגל אותה אל האחר זה יחזק מאוד את הביטחון העצמי שלך והעצמאות שלך

 

[מחפשת ש ק ט]

לא יפתור את הבעיות

כל חיי פעלתי לרוב לבד, החלטתי ועשיתי לבד

הפעם זה ממש שונה, אני אחראית לבד על 2 ילדים
ועל עתידם וגידולם, האמת זה ממש ממש קשה

מקווה שבעוד 20 שנה מהיום נשוחח ואשמע מהם דברים
טובים , זיכרונות נעימים מהימים האלו.. מקווה שאני מצליחה
להקנות להם ילדות נעימה .

 

[2 כדורי ואליום]

בחירות שאנחנו עושים

כהורים וכמבוגרים משפיעים מאוד על עיצוב האישיות של הילדים שלנו, אנחנו מאשימים את ההורים שלנו והילדים שלנו יאשימו אותנו

לא פשוט וקל לגדל ילדים במשפחה שבה יש זוג ההורים שחיים יחד ופי כמה וכמה לא פשוט לגדל ילדים במשפחה חד הורית זה לא סוד ובטח ידעת זאת לפני שהחלטתם להתגרש. כשאת כותבת "הפעם זה ממש שונה, אני אחראית לבד על 2 ילדים
ועל עתידם וגידולם, האמת זה ממש ממש קשה " את נשמעת מופתעת.
אני בטוח שיש לכם הרבה קשיים כהורים גרושים כשהחלטתם יחד להתגרש לקחתם בחשבון את טובת הילדים איך זה ישפיע עליהם איך להפחית נזקים וכו...
המעשים וההחלטות שלנו תמיד גוררים תגובות אצל הצד השני
כך שאפשר ליצור זיכרונות נעימים ופחות נעימים עם הילדים ובכלל. הכל תלוי במעשים בתגובות (מילוליות ושפת גוף) החלטות (סיבה ותוצאה
Cause and Effect )
וכשאחד לוקח אחריות על המעשים וההחלטות שלו זה הצעד הקטן והראשון בכיוון פתירת הבעיות

 

[כרIבית]

עונה

אני בקושי לבד אבל הרבה פעמים מרגישה בודדה, במיוחד לפני השינה. זאת מעין בדידות קיומית שכזאת ולא משהו מוחשי. יש לי משפחה חמה, בנזוג אוהב, חברות, ידידים, כלבה.. ולמרות זאת לפעמים אני מרגישה בודדה בעולם.
בנוסף יש לי גם פחד שאנשים ימותו לי ואשאר לבד (נובע ככל הנראה מזה שאבא שלי נפטר כשהייתי ילדה קטנה).
הדרך שלי להתמודד היא להסיח את דעתי - בין אם בשיחה עם מישהו ובין אם בלברוח לאינטרנט.

סליחה על הדכאון, ניסיתי להיות כנה

 

[האמא הסורגת]

את מכירה את המשפט שאומר

את יכולה להיות מוקפת באנשים ובכל זאת לבד , וישנו המשפט הנוסף שנינו ביחד וכל אחד לבד ולא במובן הרע אלא , שרגשות לפעמים לא ניתן לשתף את הפחדים אף אחד לא יוכל לעזור , רק את יקירה יכולה לעשות למען עצמך וזאת למדתי אני בעצמי תוך כדי, כשאת כותבת לעצמך אפילו באינטרנט לעצמך בתוך תיקיה תכתבתי תוציאי את כל הפחדים תיראי שבמקום שעת פסיכולוג יהיה לך טוב, כי לפחות הוצאת האם אין לך חברה שאתת יכולה לשתף אותה בלבטים ובפחדים שלך , לי יש היסטוריה ארוכה כאורך הגלות על בעיות שהיו לי בחיים לא אנסה לשתף ברגע זה כי המצב רוח שלי קצת ירוד בגלל האזכרה של בעלי המנוח , אבל תדעי גם אני כותבת ויש לי עוד אימרה שאומרת כך כל סוד שאת רוצה לשמור פרטי שלך ושאף אחד לא ידע ולא ישאל, אל תספרי אבל אם תירצי לשתף תמיד יהיה מי שיגיב.

 

[כרIבית]

לשתף בפחדים קשה לי כי קשה לי בכלל לדבר עליהם ולחשוב עליהם ולכן אני מסיחה את דעתי.
אני עכשיו הולכת לביופידפק בתקווה שהמצב ישתפר קצת כי כשאני נתקפת בדידות אני ממש נכנסת לסטרס רציני.
אבל כמובן שכמו שאמרת "שנינו ביחד וכל אחד לבד" - זה תמיד יהיה נכון בצורה כזאת או אחרת, ותמיד בסוף זה רק אנחנו עם עצמנו. כנראה שצריך ללמוד לקבל את זה ולחיות עם זה בשלום פשוט כי אין ברירה אחרת

 

[מחפשת ש ק ט]

יכולה להמליץ על טיפול בדימיון מודרך

לי בכל אופן זה ממש עוזר.

בהצלחה בטיפול, עדיף להתמודד עם הפחדים ו"געת" בהם
מאשר להמשיך ו"התעלם" אנחנו מבזבזים המון אנרגיה בדרך.

 

[Jen74]

ה"לבד" שלי הוא כל כך מוחשי מילדות

אני יכולה להיות מוקפת באנשים ברגע נתון ויכולה להיות חלק ממשפחה או חבורה של חבר'ה שנפגשים ועדיין להרגיש שאני לבד.

לבד בשבילי זה אומר שאין לי עם מי לחלוק את מה שבאמת מרגיש לי בפנים, לטוב ולרע.

לבד להחליט את ההחלטות שלי ולא תמיד זה נעים או נחמד. לפעמים הייתי רוצה חוות דעת חיצונית לי, שיודעת משהו עליי שאני לא רואה מחוץ לעצמי.

לבד לרצות ללכת לרקוד ואין שותף לרצון וממש לא מתחשק לצאת לבלות לבד.

אני לא זוכרת אף זוגיות שהייתה לי שבה הרגשתי ביחד, אולי חלק מהזמן. אבל רוב הזמן הרגשתי לבד גם כשהייתי ביחד.

וזה עד היום, תחושת הלבד הזאת.

ההתמודדות שלי עם הלבד לאורך השנים הייתה כמעט תמיד לכתוב על זה. לפעמים אני פשוט הולכת לישון, כאילו שאם אני אשן אז הכל נעלם ואיננו. לא תמיד זה עוזר כי הלבד לפעמים "רודף" אותי גם בחלומות.

לפעמים אני הולכת לים, אם מתאפשר ובים אני מרגישה שהלבד הזה מחבר אותי ליקום, למשהו שהוא גדול מכולנו.

לפעמים אני שמה מוזיקה הכי שמחה והכי מקפיצה ורוקדת עד שקורסת או דווקא מוזיקה נוגה שגורמת לדמעות לשטוף את העצב שהלבד מביא איתו.

לבד לי רוב הזמן אבל כשאני באמת לבד בלי אף אחד מסביבי, השקט לפעמים מטריף אותי ולפעמים מרגיע אותי.

 

[האמא הסורגת]

אני רואה שאת מנהלת את פורום אלביס פרסלי

אני מעריצה שלו משנים , ואספר לך משהו , כשאימי המנוחה נפטרה היה בדיוק ברדיו בשנת 77 שיר שלו , שבועיים אחרי שגמרתי את השבעה, באתי הביתה והודיעו שאלביס מת פשוט כבר ליבי נשבר מאימי המנוחה ומהאליל שליפשוט לא ידעתי על מי להתאבל קודם , כמובן על אימי, אבל ליבי נשבר ועד היום שומרת אמונים כשמישהו מעלה ויש אחד כזה בפייס בוק שמעלה שירים שלו תמיד יש לנו דיון מאוד מעניין עלכ ך .

 

[Jen74]

אז קודם כל את מוזמנת לפורום שהוא גם בית

יש בפורום אלביס אנשים מקסימים, אחד אחת.

וכן ולמרות שאני הייתי רק בת שלוש כשאלביס נפטר והגעתי להכיר אותו באמת רק בגיל עשר, אני שומעת סיפורים מאותם צעירים שאהבו את אלביס כל כך וזכו לשמוע אותו ברדיו ולראות את הסרטים שלו בקולנוע וזה פשוט קורע לב.
חברה אחת סיפרה שהייתה בשנות העשרים שלה כשעלתה על מטוס לארה"ב כדי לטוס לממפיס לבקר את אלביס, אולי הוא יציץ מהבית והיא תראה אותו. כשנחתה על אדמת ארה"ב שמעה את הדבר הנורא מכל שיכלה לשמוע, אלביס מת!

שמעתי על אנשים שמרוב שאהבו כל כך את אלביס ממש חרב עליהם עולמם. לא יודעת אם הייתי מגיבה כך בדיוק אם הייתי זוכה לחיות בזמן שזרח כוכבו אבל אני יודעת שיש לי תחושת געגוע עמוקה לאדם שאני בכלל לא מכירה באופן אישי ורק מהסיפורים עליו אני מרגישה שאני מכירה אותו.

 

[האמא הסורגת]

תודה על ההזמנה , אשמח להשתתף ואמליץ לכל

חברי בפייס בוק לפנות לפורום אני בטוחה שלא אחדש להם כלום . אבל תמיד נעים לשמוע עוד אנשים שאוהבים אותו . גם כיום לאחר כל כך הרבה שנים , אני לא מאלה שחושבים שהוא חי אבל השירים שלו חיים ונושמים ואז היום עוברת בי צמרמורת כשאני שומעת אותו , ובפייס בוק אם תרצו להיות בין חברותי אני היא חנה הסורגת תיכנסו יש שם דברים שאני כותבת ומעבירה קישורי סריגה מדהימים . מחכה לכם וכן גם פה .

 

[Jen74]

סריגה תמיד מזכירה לי את הילדות שלי

אמא שלי הייתה סורגת במשך שנים והיו לי לא מעט בגדים שהיא סרגה לי.
ניסיתי איזה תקופה ללמוד לסרוג וזה פשוט לא הלך לי.
לפחות תפירה בסיסית אני יודעת. לתפור טלאים, כפתורים, דברים כאלה.

 

[שוקולד תפוז]

מאוד הזדהיתי פה עם הדברים שכתבת

מאוד מאוד קשה לי לשתף בלבטים שלי אנשים 'חיצוניים'. לפעמים זה מכעיס אותי - שאני מאוד נייטרלית בשיחות כשהן נוגעות לנושאים אישיים. נוטה מאוד לא לשתף ולשמור על ריחוק.

ולגבי המשפט האחרון שלך - כשאני עצבנית, או לחוצה, או כשכואב לי הראש, ולפעמים גם כשאני מאושרת עד השמיים וצריכה לעכל חדשות טובות - אני חייבת להיות לבד, עם השקט שלי. וכל אדם אחר בסביבה גורם לי להרגיש 'רעש' במחשבות. אז גם אותי לפעמים השקט מטריף - אבל לפעמים, אני פשוט חייבת להסתגר בתוך עצמי כדי להרגע.

 

[Jen74]

אני הרבה פעמים לא משתפת גם כשיש אפשרות

כי בתור אחת שכן מקשיבה ואפילו לא בשביל לעזור ולייעץ אלא רק כדי להקשיב אני יודעת כמה קשה להכיל דברים שאנשים אחרים מספרים, גם הטוב וגם הרע, בלי להראות יותר מדי את מה שמרגיש לי פנימה.

אני לא רוצה להעיק ולהיות לנטל על הקרובים לי, שהם אמורים להיות אלו שיקלו עליי בדיוק כפי שאני מקלה עליהם כשהם צריכים אותי.
ואז, גם אם אני לא באמת לבד, מרגיש לי לבד כי אני לא מסוגלת לספר ולשתף.

זה קורה בעיקר בגלל שבעבר כן ניסיתי לשתף וראיתי עד כמה זה מעיק ופוגע כי הצד השני פשוט לא ידע איך להכיל את מה שסיפרתי ושיתפתי. בניגוד אליי, שלרוב לא מראה את התסכול שבי כשאני לא יכולה לעזור מעבר להקשבה.

 

[שוקולד תפוז]

אני מבינה על מה את מדברת

תמיד כשסיפרתי משהו אישי - דאגתי לספר 'לשניים', שידע יותר מאדם אחד, שלא ירגיש שאני מפילה עליו לבד מעמסה כבדה. וזו חלק מהסיבה שאני מעדיפה לפעמים לא לשתף.

בנוגע לדברים אחרים - לפעמים אני לא מספרת, כי במידה מסוימת אני לא רוצה שהרגש שלי 'יוכתם' במחשבות של אחרים. קשה לי קצת להסביר, אבל זה נובע מתוך המחשבה שדברים מסוימים, אדם אחר לא יבין, וקשה לי לתת הדמנות לאנשים להוכיח לי שאני טועה.

מקווה שתמצאי דרך להרגיש שאת מסוגלת לשתף ולהקל על הלבד הזה

 

[Jen74]

מוכרת לי ההרגשה של "הכתמת" הרגש הפרטי

וגם, יש מקרים ויש נושאים שאני לא רוצה לשתף עם אנשים מסויימים, למשל אמא שלי, בעיקר אמא שלי שמתוך רצון לעזור, מתוך אהבה ודאגה מנסה לעזור, לייעץ וזה יוצא כמו הטפת מוסר ואני לא רוצה ולא מוכנה להרגיש כאילו אני "מקבלת על הראש" ממנה כשאני בעצם צריכה רק אוזן קשבת.

רק בשנים האחרונות הגעתי למצב שאני אומרת לה: אמא, אני לא צריכה שתגידי לי מה לעשות או תייעצי לי, אני משתפת אותך כי את מתעניינת מה קורה איתי.

בעבר הייתי נמנעת מלספר לה את הקשיים וההתלבטויות שלי, גם כשכבר הייתי אמא בעצמי ובמיוחד אז, שכל כך הייתי צריכה את ההקשבה שלה כי אני מאוד מעריכה את אמא שלי מהרבה בחינות, גם אם לפעמים לא מסכימה עם הדרך שלה.

אני לומדת לאט להיפתח לאנשים ולומד לסנן למי להגיד ומה להגיד, שוב בגלל העניין הזה של "להכתים" או "לחטוף על הראש".

 

[jpuz]

כל כך מבינה אותך

עד בכי

קראתי את הדברים שכתבת, והרגשתי שהם נכתבו עלי. ופתאום, חשבתי על כל כך הרבה דברים שאף פעם לא עצרתי באמת לחשוב עליהם. איפה טוב לי, ואיפה לא, ולמה אני צריכה אנשים שאוהבים אותי בסביבה מסוימת, ובסביבות אחרות אני יכולה להסתדר לבד בלי להרגיש לבד...
גם אני, בדיוק כמוך.
עם השנים הצלחתי ללקט את אותם האנשים שאיתם לא הרגשתי לבד. אבל הם עדיין קצת מעט, ובמידות שונות.
וכשכתבת על זוגיות ולבד, פתאום הבנתי שהתרגלתי לחיות לבד, גם בזוגיות, התרגלתי "להסתדר", את יודעת, לא להתלונן, לא לצפות שיקשיבו לי או שיכילו אותי, כי זה קשה מדי לאחרים. התרגלתי להתאים את עצמי לאחרים. להיות שם בשבילם. קיוויתי שאם הם יראו איך נמצאים שם בשביל האחר, אולי הם יצליחו להתמודד גם איתי.
אני יודעת, זה נקרא נורא.
אבל לפני יותר משנה עברתי מהפך, שאני עדיין עוברת ומתגברת ומעכלת. החלטתי שזה לא מספיק טוב לי. שאני יכולה הרבה יותר מזה. שלא מגיע לי להרגיש לבד, ומי שנותן לי להרגיש ככה פשוט לא שווה אותי. ומי שטוען שקשה לו להכיל אותי, כמו שאני, גם עם הרגעים הפחות משמחים, פשוט לא שווה אותי.
ופתאום התנפצו בי חומות השתיקה, בדיוק כך, והתחלתי להפסיק לפחד. ולדבר. רק אז גיליתי מי באמת החברים האמיתיים שלי. וגיליתי שלמרות שזה לפעמים עוד קצת קשה, העניין של הכלה הדדית ותזמון וציפיות מכל אחד שהשני יכיל אותו, הזוגיות הנוכחית שלי היא הכי ביחד שאי פעם היתה לי. סוף סוף יצרתי משהו עם מישהו, יחד. לא עם עצמי ולא עם עצמו.
והוא יודע שלפעמים אני צריכה את הלבד שלי, שאני רגילה לו, אבל הוא אחר מפעם- הוא לא בהרגשת הבדידות, הוא רק פיזי וזמני, בשביל לחשוב.

תודה