נימוק אחד קטן שלכאורה יכול
היה להיות מכריע: כיוון שמאז ומעולם נקראנו "יוצרים", אז למה לשנות? ונכון, כפי שהסברת לי בטלפון, שלו היו מתחילים במונח אחר, מן הסתם גם הוא היה משתרש ולא היה טעם לשנותו. אנסה לענות לך על כך: לעניות דעתי נקראו ראשוני מחברי הריקודים "יוצרים" לא בגלל יצירת ריקודי-עם אותם אנו רוקדים היום. אנשים אלה יצרו למעשה כוריאוגרפיות לבמה, חגים ולמופעים ואלמנטים מסויימים מכוריאוגרפיות אלה "ירדו" אל מעגלי הרוקדים והפכו לריקודי-עם (הרועה הקטנה, ימין ושמאל, מים מים, רב ברכות ועוד. כמו כן אנשים אלה חיפשו דרך ויצרו "יש מאין" לא במובן של עוד ועוד ריקוד, אלא במובן של גיבושה של תנועת מחול עממית ורחבה בחפשם דרך להביא את הזמר העברי אל המוני ישראל (שרקדו טנגו ופסודובלה) תוך שילובו (של הזמר העברי) בתנועות המשקפות היסטוריה, חגים ומציאות החיים על פיסת ארץ זו. במובן זה אפשר לראותם כיוצרים. לכן אינני רואה את ריקודיך (כל ריקוד בנפרד). כיצירות. אני כן רואה כיצירה את הדרך שפילסת, את הכיוונים שהראית והרוח שיצרת. במכלול של כל אלה, לדעתי, ניתן לראות יצירה. מכאן שגם אינני מקבל את דעתו של מושיקו ש"יצירה" הינה זכות בלעדית של האל. ועוד המבדיל את ריקודי העם (כל ריקוד בפני עצמו) מהמונח "יצירה": אם נבחן את מקור הנאתנו מספר, שיר, מופע מחול, קונצרט, סרט, ציור, פסל וכו´ נראה שמקור ההנאה שלנו אינו תלוי במשהו חיצוני, אחר פרט ליצירה עצמה. אנו נהנים מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי שלנו כפרטים עם היצירה. הנאתנו זו אינה תלויה בכך שנהייה מוקפים קהל שיעשה מעשה כלשהו במשותף עימנו (אם כי כחלק מתרבות ה"עדר" אנו בהחלט מושפעים מהדעה שמביעים חברינו). לעומת זאת ריקודי העם תלויים בלעדית בשני דברים, קודם כל בביצועם בחברה, ביחד, בתנועה משותפת תוך מפגש חברתי ושנית בשיר אליו חוברו הצעדים. נסו לרקוד לבד בבית או ללא הלחן או השיר וכל הנאתכם תיעלם כליל. מכאן שלריקוד העם אין קיום בלתי תלוי בדבר. כל ההסברים האלה אין בהם זלזול או המעטת ערך, לא ממחברי הריקודים ולא מהריקודים עצמם. נהדר שיש לנו מחברי ריקודים המנסים להסב לנו הנאה ונהדר שיש לנו ריקודי עם המהווים מפגש חברתי, תרבות, ספורט ומכלול שלם של מרכיבי הנאה נוספים.
היה להיות מכריע: כיוון שמאז ומעולם נקראנו "יוצרים", אז למה לשנות? ונכון, כפי שהסברת לי בטלפון, שלו היו מתחילים במונח אחר, מן הסתם גם הוא היה משתרש ולא היה טעם לשנותו. אנסה לענות לך על כך: לעניות דעתי נקראו ראשוני מחברי הריקודים "יוצרים" לא בגלל יצירת ריקודי-עם אותם אנו רוקדים היום. אנשים אלה יצרו למעשה כוריאוגרפיות לבמה, חגים ולמופעים ואלמנטים מסויימים מכוריאוגרפיות אלה "ירדו" אל מעגלי הרוקדים והפכו לריקודי-עם (הרועה הקטנה, ימין ושמאל, מים מים, רב ברכות ועוד. כמו כן אנשים אלה חיפשו דרך ויצרו "יש מאין" לא במובן של עוד ועוד ריקוד, אלא במובן של גיבושה של תנועת מחול עממית ורחבה בחפשם דרך להביא את הזמר העברי אל המוני ישראל (שרקדו טנגו ופסודובלה) תוך שילובו (של הזמר העברי) בתנועות המשקפות היסטוריה, חגים ומציאות החיים על פיסת ארץ זו. במובן זה אפשר לראותם כיוצרים. לכן אינני רואה את ריקודיך (כל ריקוד בנפרד). כיצירות. אני כן רואה כיצירה את הדרך שפילסת, את הכיוונים שהראית והרוח שיצרת. במכלול של כל אלה, לדעתי, ניתן לראות יצירה. מכאן שגם אינני מקבל את דעתו של מושיקו ש"יצירה" הינה זכות בלעדית של האל. ועוד המבדיל את ריקודי העם (כל ריקוד בפני עצמו) מהמונח "יצירה": אם נבחן את מקור הנאתנו מספר, שיר, מופע מחול, קונצרט, סרט, ציור, פסל וכו´ נראה שמקור ההנאה שלנו אינו תלוי במשהו חיצוני, אחר פרט ליצירה עצמה. אנו נהנים מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי שלנו כפרטים עם היצירה. הנאתנו זו אינה תלויה בכך שנהייה מוקפים קהל שיעשה מעשה כלשהו במשותף עימנו (אם כי כחלק מתרבות ה"עדר" אנו בהחלט מושפעים מהדעה שמביעים חברינו). לעומת זאת ריקודי העם תלויים בלעדית בשני דברים, קודם כל בביצועם בחברה, ביחד, בתנועה משותפת תוך מפגש חברתי ושנית בשיר אליו חוברו הצעדים. נסו לרקוד לבד בבית או ללא הלחן או השיר וכל הנאתכם תיעלם כליל. מכאן שלריקוד העם אין קיום בלתי תלוי בדבר. כל ההסברים האלה אין בהם זלזול או המעטת ערך, לא ממחברי הריקודים ולא מהריקודים עצמם. נהדר שיש לנו מחברי ריקודים המנסים להסב לנו הנאה ונהדר שיש לנו ריקודי עם המהווים מפגש חברתי, תרבות, ספורט ומכלול שלם של מרכיבי הנאה נוספים.