שום דבר לא הורס
דווקא מגניב לקחת את הרעיון הכבד הזה של ווטרס על האנושות, על החיים ועל המרדף אחרי הזנב של עצמך, ולהוסיף לזה צלילים של באנגים, ושעוני קוקיה מצחיקים כאלה. מין מימד של הומור למין עננה אפורה שהאלבום הזה מנסה להעביר (ורבאלית), האיזי אול סטארז שרים את אותם מלים, ולפעמים אפילו נותנים בפרי סטייל איפה שגילמור נותן באצבעות (אולי זה קצת מאכזב), המסר הוא אותו מסר, השאלה איך אתה שר אותו, וכשהאיזי אולסטאר שרים את זה, זה פתאום נראה כאילו החיים זה עסק לא כל כך נורא. כמובן שאין מה להשוות עם הגרסה המקורית, אבל כפי שכבר נאמר, זה לא בא על חשבון היצירה, לא מוריד מכבודה, לא מוריד מחשיבותה, ובא להביא מימד אחר, נקודת מבט אחרת, ואפילו אני, שלא אוהב רגאיי, יכולתי איפשהו למצוא חיבור לתקליט הזה. ייאמר לזכותם גם, שאם כבר הם בחרו לעבד אלבום כזה, הם לא התפשרו במילימטר, והלכו עם ההתנסות הזאת עד הסוף, ויצא להם פשוט מעולה.