ללכת או להשאר...
אתחיל מהסוף - אני בטוחה שהעצות כאן יהיו בנוסח "תעיפי אותו מהחיים שלך, הבן אדם חרא ומנצל אותך".
ולמרות זאת אני חשה בצורך לפרוק. כל כך רע לי בימים האחרונים ואפילו נהייתי חולה מכל זה (אולי גם בגלל הקור והסערה
)
כל העסק המעוות הזה התחיל בתור סטוץ תמים. הוא היה פרוד אז, כלומר לקראת גירושים. גם אני בדיוק יצאתי לחיי הרווקות אחרי קשר ארוך ומעייף.
זה הסתדר מצויין לשנינו, נהיינו חברים טובים - בילינו הרבה ביחד וגם שכבנו. נשמע כמו פתרון מושלם לשני אנשים עייפים שלא מחפשים משהו מחייב ורציני...
אבל אני, כנראה משהו ממש דפוק בי, או שאני סתם פוסי בדמות אדם. התחלתי להקשר אליו עוד ועוד.
ידעתי טוב מאוד שהוא לא מרגיש כלפיי כלום, מלבד אולי חיבה בסיסית כלשהי, ושהוא עדיין אוהב את הקודמת ולא פנוי רגשית לשום קשר רציני. הבנתי שאני נופלת חזק והתחלתי לצאת על מישהו, בלי לחשוב יותר מדי, חשבתי שזה ינתק אותי רגשית.
טעיתי.
הרגשתי שזה לא מוביל לשום מקום, וגם האדם ההוא לא התאים לי בכלל. אז חתכתי ו-אופס!- חזרתי לקשר היזיזותי המעוות. התחלנו להפגש ולשכב שוב.
נשארתי לישון אצלו כמעט בכל יום. אפילו היו לי נעלי בית ומברשת שיניים אצלו.
אחר כך הייתה לנו מריבה, עברתי תקופה לא קלה ודווקא אז הוא בחר להעלם, כעסתי עליו. לא דיברנו שבוע בערך, ואז נפגשנו לשיחה שאחריה החלטנו להשאר ידידים.
וזה החזיק אולי יומיים עד ש.... שוב שכבנו
אחר כך עלה הרעיון שנגור ביחד כשותפים, כי גם ככה אני שם רוב הזמן וסתם משלמת שכר דירה.
בהתחלה היו היסוסים והוא אמר שזה עלול לגרור "רגשות שקריים" ושהוא בכלל לא רוצה להקשר לאף אחת. אבל בעקבות קשיים כלכליים אצל שנינו, התאחדנו לבסוף ועברתי אליו.
ידעתי שזה לא יוביל לשום מקום טוב, שאני אקשר אליו עוד יותר ושיהיה לי קשה מאוד לחתוך אחר כך... לא שאז היה לי קל....
עברו מאז 3 חודשים. לאחרונה נהיה לי ממש קשה ואמרתי לו שהמצב ממש דפוק: אנחנו חיים כזוג, לא כשותפים, ישנים יחד, אוכלים יחד, מדברים על היום שעבר ורבים על שטויות... כמו זוג לכל דבר. מצד שני, אין את הרשמיות, הוא טוען ששנינו אנשים חופשיים.
אני יודעת בוודאות שהוא לא שכב עם אף אחת כל הזמן הזה (אני מכירה את הבן אדם הרבה זמן ויודעת שזה באמת ככה) וגם אני לא.
אבל המחשבה שאולי זה יקרה יום אחד, מגעילה וכואבת.
הוא אומר שטוב לו כמו שאנחנו עכשיו, וברור שטוב לו, הוא אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. יש לו אותי שדואגת לו, מחבקת, סקס קבוע, עושה דברים בבית ועוזרת וכו'. מצד שני יש לו את החופש לעשות הכל (למרות שאנחנו יוצאים לכל מקום יחד).
לדעתו הוא "ראה את האור" לאחר הגירושים והבין שיחסים כאלה זה ה-דבר. איכשהו מרגיש לי שאם היא הייתה חוזרת אליו הוא היה שוכח מכל ה"אור" ומתחיל להאמין שוב ביחסים סגורים
אני כל כך לא רוצה ללכת, אני מעולם לא השקעתי כל כך הרבה בבחור ולא השתדלתי כל כך להיות טובה בשבילו.
בכיתי והתפרקתי מולו, אני רואה שהוא מרגיש נורא אשם אבל מנסה להדחיק ולהוכיח לי שאנחנו עכשיו במצב אידיאלי.
הוא רוצה שאתן הזדמנות ליחסים כאלה, שהוא רק מבקש שבאופן רשמי יהיה לו את החופש לעשות מה שבא לו, אבל בעצם טוב לו איתי והוא לא מחפש להיות עם אחרות. איך אפשר להבין משהו כזה? איך אפשר לתת אמון במישהו שלא רוצה את האמון שלך?
"מה זה משנה אם אנחנו יחד רשמית או לא? אני יכול לבגוד בך גם אם נהיה יחד. המון אנשים בוגדים. אם לא בא לי להיות עם אחרות - אני לא אהיה בכל מקרה. ואם בא לי - אהיה בכל מקרה".
לגבי רגשות שלו כלפיי - הוא אומר שמרגיש משהו, אבל לא מאוהב כמו שהיה פעם. שלא רוצה להתאהב עכשיו. שאולי בעוד שנה-שנתיים אפילו נתחתן (לא שזאת המטרה) ואולי זה באמת יגמר מתישהו.
לקחתי לי כמה ימים לחשוב על זה, אבל ברור לי שאצטרך בקרוב להחליט, ואם אחליט "להיפרד" זה חייב להעשות במיידי... דברים קשים צריך לבצע מהר.
אתחיל מהסוף - אני בטוחה שהעצות כאן יהיו בנוסח "תעיפי אותו מהחיים שלך, הבן אדם חרא ומנצל אותך".
ולמרות זאת אני חשה בצורך לפרוק. כל כך רע לי בימים האחרונים ואפילו נהייתי חולה מכל זה (אולי גם בגלל הקור והסערה
כל העסק המעוות הזה התחיל בתור סטוץ תמים. הוא היה פרוד אז, כלומר לקראת גירושים. גם אני בדיוק יצאתי לחיי הרווקות אחרי קשר ארוך ומעייף.
זה הסתדר מצויין לשנינו, נהיינו חברים טובים - בילינו הרבה ביחד וגם שכבנו. נשמע כמו פתרון מושלם לשני אנשים עייפים שלא מחפשים משהו מחייב ורציני...
אבל אני, כנראה משהו ממש דפוק בי, או שאני סתם פוסי בדמות אדם. התחלתי להקשר אליו עוד ועוד.
ידעתי טוב מאוד שהוא לא מרגיש כלפיי כלום, מלבד אולי חיבה בסיסית כלשהי, ושהוא עדיין אוהב את הקודמת ולא פנוי רגשית לשום קשר רציני. הבנתי שאני נופלת חזק והתחלתי לצאת על מישהו, בלי לחשוב יותר מדי, חשבתי שזה ינתק אותי רגשית.
טעיתי.
הרגשתי שזה לא מוביל לשום מקום, וגם האדם ההוא לא התאים לי בכלל. אז חתכתי ו-אופס!- חזרתי לקשר היזיזותי המעוות. התחלנו להפגש ולשכב שוב.
נשארתי לישון אצלו כמעט בכל יום. אפילו היו לי נעלי בית ומברשת שיניים אצלו.
אחר כך הייתה לנו מריבה, עברתי תקופה לא קלה ודווקא אז הוא בחר להעלם, כעסתי עליו. לא דיברנו שבוע בערך, ואז נפגשנו לשיחה שאחריה החלטנו להשאר ידידים.
וזה החזיק אולי יומיים עד ש.... שוב שכבנו
אחר כך עלה הרעיון שנגור ביחד כשותפים, כי גם ככה אני שם רוב הזמן וסתם משלמת שכר דירה.
בהתחלה היו היסוסים והוא אמר שזה עלול לגרור "רגשות שקריים" ושהוא בכלל לא רוצה להקשר לאף אחת. אבל בעקבות קשיים כלכליים אצל שנינו, התאחדנו לבסוף ועברתי אליו.
ידעתי שזה לא יוביל לשום מקום טוב, שאני אקשר אליו עוד יותר ושיהיה לי קשה מאוד לחתוך אחר כך... לא שאז היה לי קל....
עברו מאז 3 חודשים. לאחרונה נהיה לי ממש קשה ואמרתי לו שהמצב ממש דפוק: אנחנו חיים כזוג, לא כשותפים, ישנים יחד, אוכלים יחד, מדברים על היום שעבר ורבים על שטויות... כמו זוג לכל דבר. מצד שני, אין את הרשמיות, הוא טוען ששנינו אנשים חופשיים.
אני יודעת בוודאות שהוא לא שכב עם אף אחת כל הזמן הזה (אני מכירה את הבן אדם הרבה זמן ויודעת שזה באמת ככה) וגם אני לא.
אבל המחשבה שאולי זה יקרה יום אחד, מגעילה וכואבת.
הוא אומר שטוב לו כמו שאנחנו עכשיו, וברור שטוב לו, הוא אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה. יש לו אותי שדואגת לו, מחבקת, סקס קבוע, עושה דברים בבית ועוזרת וכו'. מצד שני יש לו את החופש לעשות הכל (למרות שאנחנו יוצאים לכל מקום יחד).
לדעתו הוא "ראה את האור" לאחר הגירושים והבין שיחסים כאלה זה ה-דבר. איכשהו מרגיש לי שאם היא הייתה חוזרת אליו הוא היה שוכח מכל ה"אור" ומתחיל להאמין שוב ביחסים סגורים
אני כל כך לא רוצה ללכת, אני מעולם לא השקעתי כל כך הרבה בבחור ולא השתדלתי כל כך להיות טובה בשבילו.
בכיתי והתפרקתי מולו, אני רואה שהוא מרגיש נורא אשם אבל מנסה להדחיק ולהוכיח לי שאנחנו עכשיו במצב אידיאלי.
הוא רוצה שאתן הזדמנות ליחסים כאלה, שהוא רק מבקש שבאופן רשמי יהיה לו את החופש לעשות מה שבא לו, אבל בעצם טוב לו איתי והוא לא מחפש להיות עם אחרות. איך אפשר להבין משהו כזה? איך אפשר לתת אמון במישהו שלא רוצה את האמון שלך?
"מה זה משנה אם אנחנו יחד רשמית או לא? אני יכול לבגוד בך גם אם נהיה יחד. המון אנשים בוגדים. אם לא בא לי להיות עם אחרות - אני לא אהיה בכל מקרה. ואם בא לי - אהיה בכל מקרה".
לגבי רגשות שלו כלפיי - הוא אומר שמרגיש משהו, אבל לא מאוהב כמו שהיה פעם. שלא רוצה להתאהב עכשיו. שאולי בעוד שנה-שנתיים אפילו נתחתן (לא שזאת המטרה) ואולי זה באמת יגמר מתישהו.
לקחתי לי כמה ימים לחשוב על זה, אבל ברור לי שאצטרך בקרוב להחליט, ואם אחליט "להיפרד" זה חייב להעשות במיידי... דברים קשים צריך לבצע מהר.
