דוגמת פיטורי הפלחים שוב מדגימה ציונות ישנה.
כל הרעיון של "עבודה עברית" שאליו רמזת, אינו בהכרח קשור לרעיון של מדינה, שהרי אפשר לישמו גם בחו"ל; ובכל מקרה, הרעיון הזה שייך יותר למשנתה של הציונות הלאומנית, אשר כאמור (בהודעותיי קודמות) לא עליה אנו מדברים כעת.
אנחנו כזכור מדברים על ציונות פרגמטית, מסוג-זו של ליבוביץ: היא מצדיקה את עצמה בטענה, שכל מטרתה היא בסך הכל שהגויים לא ישלטו על היהודים, כי כאשר יהודים נשלטים ע"י גויים, אז אפילו כשמוענקת ליהודים הנשלטים האלה אמנציפציה וזכויות אזרח מלאות וכו', הרי שעדין לטווח של כמה עשרות שנים קדימה, זה בדרך כלל מסתיים לא טוב, כפי שההיסטוריה הוכיחה לנו את זה פעם אחר פעם, בין אם בספרד (אינקויזיצה וגירושים), או ברוסיה (ימי הצאר), או בגרמניה (לילות-בדולח, שואה), או בסוריה (עלילת דמשק), או בתימן (הפוגרומים בצנעא וכו'), או בפלסטינה-ארץ ישראל (מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו ותרצ"ט ועוד), או במדינות אירופה המתאסלמות ממש כעת לנגד עינינו (ובראשן צרפת), וכו' וכו'. מה שאין כן כשיש מדינה ריבונית קבועה (ובלבד שהיא אכן קבועה), או-אז ניתן להבטיח שגם הגנת חיי התושבים היהודיים תהיה קבועה לטווח ארוך, ככה שרק בשביל זה היה שווה להקים ליהודים את אותה מדינה ריבונית (בלי שום קשר לסוגיית השאיפות הלאומניות של אי-אילו אנשים אשר לפחות כעת מהוים רק מיעוט באוכלוסיה).
לגבי שאלתך על אירגוני-הגנה יהודיים חסרי ריבונות: במה לדעתך מודדים ריבונות (בהקשר הפרגמטי)? רק בכח האכיפה האפקטיבי שלה, לא בשום דרך אחרת! והנה קל מאד לראות, שהאפקטיביות של אירגוני הגנה מקומיים בחו"ל (כלומר חסרי ריבונות), היא הרבה יותר נמוכה מזו של מדינה ריבונית! לדוגמה: נניח שמישהו הצית בית כנסת בצנעא לפני שבוע, או אפילו בעכו אבל לפני קום המדינה. אז מה יכולות אותן התארגנויות יהודיות מקומיות לעשות? הן לכל היותר יכולות לנסות ולהגן יותר, כדי שזה לא יקרה שוב, נניח להחליף את השומר בן השבעים בשומר צעיר יותר בן שלושים, אבל ההיסטוריה מלמדת שבדרך כלל זה לא היה אפקטיבי, כי שלטונות הגויים בדרך כלל לא מספיק התענייננו בהגנת היהודים. אבל כשיש מדינה ריבונית יהודית, אז אותם יהודים תימניים כבר יכולים להימלט לעכו מפני הפרעות הנערכות בצנעא. ואם קורה (ואכן קורה) שגם בעכו מוצת בית כנסת, אז אותה מדינה יהודית ריבונית מפעילה כח משטרה שיעצור חשודים, שיביאם למשפט, וכו'; בקיצור: כח ההרתעה של המדינה היהודית הריבונית, כמו גם כח האכיפה של המדינה היהודית הריבונית, מפני הישנותם של מקרים אנטישמיים כאלו, הוא הרבה יותר אפקטיבי, בכמה סדרי גודל, ובלבד שהוא אכן מגובה ע"י מדינה יהודית ריבונית. זו, ורק זו, המשמעות של "מדינה יהודית ריבונית" (ולא שום דבר אחר), לפחות בהקשר הפרגמטי שלה, אשר כאמור רק ביחס אליו מתקיים כל הדיון הזה בינינו, כפי שהדגשתי בהודעותיי הקודמות לא אחת.
בשלב הזה, אתה תוכל כמובן לטעון, שעצם קיומה של אותה מדינה ריבונית, יכול להגביר עוד יותר את מפלס-השנאה, גם אם נניח שממילא השנאה הייתה קיימת עוד קודם לכן. אבל מה שאני טוען (בשם ליבוביץ) הוא, שעדין ההפסד שלנו יוצא בשכרנו, לפחות אם מודדים את זה פרגמטית. כדי להבין את זה יותר, אפשר לדמות את זה לאנטיביוטיקה: מטבעה, האנטיביוטיקה מחלישה את הגוף, שהיה חלש ממילא עוד קודם לכן בעקבות המחלה שבגללה משתמשים כעת באנטיביוטיקה; ואולם, לטווח רחוק: הפסדו של הגוף, אשר לכאורה נחלש כעת עוד יותר, יוצא בשכרו! או בנמשל: לפני הקמת המדינה הייתה בקרב הערבים שנאה של (נניח) שמונים אחוז כלפי היהודים, ובעקבות הקמת המדינה היא עלתה (נניח) למאה אחוזים; נכון, אבל לפחות כעת יש אפשרות להתגונן מפני אותה שנאה (ע"י כיפת ברזל, משטרה, כוחות אכיפה וכדומה); מה שאין כן לפני הקמת המדינה, מפלס השנאה היה אמנם יותר נמוך, כלומר לא מאה אחוז אלא נניח רק שמונים אחוז, אבל כל זה לא היה שווה לנו, שעה שנוכחנו איך מאות יהודים, נשים וילדים, נטבחים בחברון מבלי שהייתה ליהודים שום יכולת אפקטיבית להתגונן מפני זה, כי לא הייתה להם מדינה ריבונית אפקטיבית.
