לעצות של מי תקשיבו?

משהו שלא הבנתי בקטע הזה

איך הילד יכול ללמוד לזחול אם הוא כל הזמן נמצא צמוד לאמא (או למטפל, או לאבא) בחודשיו הראשונים?
 

פלגיה

New member
הטיעון הוא שממש אין בעיה עם זה

לפחות בשבטי האינדיאנים שלודלוף בדקה. לא ניסיתי בעצמי - למרות שאני משתדלת להחזיק די הרבה על הידיים, יש לנו את "זמני ההתעמלות" היומיים.
 
הוא הפך לספר פולחן כי הוא מציע

מרשם שפותר את כל הבעיות, מין פתרון אינסטנט לגידול ילדים. ורבים מאיתנו מחפשים פתרונות פשוטים, שאפשר לסכם אותם במשפט אחד, ושיראו לנו את הדרך "הנכונה". זה אחד המאפיינים של ספרי עיצות פופולריים (שבעה צעדים ל... וכד'). הספר הזה הוא דוגמא מצויינת לדיון. דווקא בגלל שהכותבת מעולם לא חוותה את המורכבות של ההורות בעצמה, היא יכולה להרשות לעצמה לתת מרשם אינסטנט כזה. אני חושבת שגם רוב הקוראות שמתלהבות ממנה הן נשים בהריון או בראשית ההורות. מי שנתקלה בספר כשכבר היתה אם לילדים גדולים יותר, או ליותר מילד אחד, לא הפכה אותו לספר פולחן. לקחה עיצות, התייחסה אליו כאל "עוד ספר" על הורות, וזה. זו ההתרשמות שלי מסביבתי.
 

צימעס

New member
אבל זה בכלל לא פתרון אינסטנט!

לדוגמה מה שפלגיה כתבה על אי-מרכוז הילד. בצדק ענתה לורליי שזה קשה ליישום.
 

תּמר

New member
../images/Emo45.gif הלוואי שהיה דבר כזה בחינוך.

אבל אין. צריך להפעיל את הראש ואת הלב. אין ברירה
 

ציפי ג

New member
הספר הוא לא ספר חינוך

הוא מחקר אנטרפולוגי. אנשים אמצו את נוסח חיי השבטים הללו כמורה דרך. יכולת לקרוא ספר על חיי אנשי האיימיש, ולהחליט שאת מאמצת את דרכם באשר לגיל ההתבגרות (דרך מענינת מאוד) האם זה אומר שהספר הוא ספר חינוך?
 

Kalla

New member
לא, ציפי, הספר לא כתוב בצורת

מחקר אובייקטיבי, או בכלל בצורת מחקר. הוא כתוב בצורת ספר דידקטי, שעל מנת להוכיח את נכונות טיעוניו, מובא בו גם מחקר. הספר גם נותן הרגשה (לאנשים מסוג שצריך אישור חיצוני למעשיהם) שאם לא פועלים לפיו, הורסים את נשמתו ואת עתידו של הילד. בשלב כלשהו פשוט עייפתי מזיבולי המוח והפסקתי לקרוא, אבל יש הורים שבהחלט רואים בספר הזה תורה מסיני.
 

פלגיה

New member
אני דווקא נהניתי לקרוא אותו

ובאתי מראש עם המון דעה קדומה נגד. הוא כתוב בתור ספר מסע שמתאר חוויות והמסקנות שהיא לוקחת מהם. לי הוא הוריד המון נקיפות מצפון ("נו, כמה תחזיקי את הילדה על הידיים, בסוף היא תהיה מפונקת")
 

Kalla

New member
כן, אבל בין המסקנות שלה גם

שמי שלא עושה כך וכך, בדיוק לפי השיטה שהיא מתארת, גורם נזק עצום לילדיו. המסקנות שלה לחלוטין לא אנתרופולוגיות, אלא כבר מתחום של פסיכולוגיה קלינית וחינוכית (אגב, האם היא גם פסיכולוגית קלינית או אשת חינוך במקצועה?). האמת היא שכשקראתי את הספר לא היה לי מושג שאין לה ילדים ולא היה לי גם רקע על הספר (אף פעם לא שמעתי קודם על קיומו). פשוט קיבלתי אותו מתנה והתחלתי לקרוא כמו כל ספר רגיל, ללא כל דעה קדומה. בהתחלה זה אפילו נראה לי נורא מעניין כשהיא כתבה את הצדדים היותר אנתרופולוגיים, אך בהמשך כשהתחילו כל המסקנות הפסיכולוגיות המופרכות לטעמי, התחלתי פשוט לפהק ומתישהו הנחתי את הספר בצד כי התחלתי להירדם ולא חזרתי יותר לקרוא בו. רק בדיעבד שמעתי שהיא הפכה לגורו של כל כך הרבה הורים ואמרתי לעצמי: נו, שיהיה להם לבריאות. וככששמעתי שאין לה ילדים ושהיא בעצם גם לא ממש אשת מקצוע, זה הסביר לי הרבה מאוד דברים.
 

לאה_מ

New member
אני קראתי אותו בהקשר אחר -

קראתי אותו בהקשר של עבודה סמינריונית שכתבתי בסמינריון על משא ומתן ותרבות. נושא העבודה היה "אתנוצנטריזם כלפי ילדים", או למעשה, יחסי הורים וילדים באספקלריה של מו"מ בין תרבותי. הנחת היסוד שלי היתה קיומו של שוני תרבותי בין הורים וילדים, ולכן חיפשתי עדויות למתרחש בתרבויות בהן השוני הזה קטן יותר, וקראתי את עקרון הרצף כדוגמא לכך. אולי בגלל ההקשר, הוא באמת לא עצבן אותי, למרות שהגישה שלה בהחלט פסקנית ונחרצת, וככזו קצת מעצבנת. אני הרגשתי שהוא נתן לי אפשרות להציץ על צורת גידול אחרת. אגב, אני לא חושבת שזה טריוויאלי (ולא תמיד בכלל אפשרי) לקחת רעיונות מתרבות אחת וליישם אותם as is בתרבות אחרת - המטען התרבותי הוא כל כך משמעותי, שאי אפשר לנתק את הרעיונות האלה מתוך המסה התרבותית שהם נמצאים בתוכה ולהציע ליישם אותם כרעיונות תלושים. כן אפשר לחשוב, איך ניתן ליישם אלמנטים מתחום המו"מ הבין תרבותי על מנת להחדיר לתוך התרבות שלנו אספקטים של סובלנות והבנה כלפי תרבות אחרת.
 

Kalla

New member
אבל זה בדיוק העניין.

גם אני נהניתי מהספר כל עוד חשבתי שהוא מתאר מציאות בתרבות אחרת. הפסקתי להתייחס אליו ברצינות כשראיתי שהוא מנסה לכפות יישום של הרעיונות והשיטות, כמו שהם, ללא שום פילטר תרבותי, בתרבות הכל כך שונה שלנו, ועוד לאיים בכך שאחרת אוי ואבוי. הספר לא עיצבן אותי, אלא פשוט הפסיק להיות בשבילי משהו שאפשר להתייחס אליו בעניין וברצינות.
 

פלגיה

New member
אני לא אוהבת את "כש... תביני"

יש דברים שאפשר להבין גם באופן תיאורטי, ומתוך ניסיון עם ילדים של אחרים. זה אולי לא ממש אותו דבר, ואולי למי שכן גידל ילדים יש יותר ניסיון, זה עדין לא אומר שלמי שאינו הורה, אין בכלל מה לומר ודעתו לא נחשבת.
 

תּמר

New member
גם אני לא אוהבת

אבל אני חושבת שיש בזה אמת, לא בגלל הניסיון אלא בגלל שזה משנה פורפורציה בהסתכלות על החיים. כתבת על העובדה שאת כותבת תוכניות לימודים למרות שאינך מורה - אבל לא נראה לי שזה שווה, כי היית מורה.
 

פלגיה

New member
יש בזה אמת

אבל לא תמיד צריך לומר את האמת, ביחוד כאשר היא לא האמת במלואה. אני מאמינה שמי שעוסק עם ילדים והוריהם, כמו בהנחיית סדנאות שתוארה פה על ידי צוציק, יכול כבר לתאר לעצמו איך מתנהלים דברים בתוך משפחה.
 
אז נותר רק לשאול

כמה הורים לא מבינים בחינוך וחושבים שמבינים וכמה חושבים שמבינים בחינוך ולא הורים או במילים אחרות 'רשיון להורות' vice versa 'רשיון להוראה'
 

לורליי43

New member
ורובד נוסף

כמה הורים יש, שנושא החינוך ההורי מטריד אותם מספיק, שהם מרגישים צורך לדבר על הנושא (ולבדוק, לחשוב, להתייעץ)? מהבחינה הזו, הפורומים באינטרנט, נותנים במה מאוד תומכת. פעם, הורה ראה בעיקר את סביבתו, ובפורומים הוא נחשף למגוון גדול מאוד של אנשים ודעות.
 

פלגיה

New member
רשיון להורות זה נושא רגיש ביותר

ושוב עולה האידאל התיאורטי לעומת הפרקטיות. אידאלית - אני חושבת שיש צורך ברישיון להורות. פרקטית - זה יוצר כזה שק של בעיות, שאני מוותרת.
 

לאה_מ

New member
בלי להכנס לדיון - הבעיות הן לא רק

פרקטיות. מי יקבע על סמך איזו גישה את תקבלי את רשיון ההורות שלך? הרי יש כל כך הרבה גישות ותיאוריות שונות בחינוך? ואם נקבע גישה או גישות מסויימות - האם אין בכך יותר משמץ של פטרנליזם? והאם למדינה יש יכולות טובות יותר לחנך אותי מאשר לי לחנך את ילדי?!
 
למעלה