אתה צודק.
כשאתה מגיע הביתה בסוף יום עבודה/לימודים (או גם וגם), לפעמים כבד לך ואתה נורא רוצה שיהיה שם מישהו, מישהו שיגיד לך שמחר יהיה קצת פחות כבד. מישהו שילטף אותך ויגרום לך להרגיש קצת יותר מוצלח, מישהו שיחבק אותך שניה לפני שהעיניים נעצמות.
אתה יכול לגרד את עצמך מהספה, ללכת לפגוש חברים בפאב השכונתי או סתם לקפוץ לחבר לאיזו בירה.
אתה יכול להצטרף למועדון קריאה, לחוג סריגה, לפעילויות ספורטיביות כאלה או אחרות.
אבל אחרי שכל זה נגמר, בלילה בלילה, שניה לפני שהעיניים נעצמות - אתה לבד.
זה קשה, זה כבד, לפעמים זה מרגיש כאילו שלעולם לא יהיה שם מישהו שייקח את המשא הזה ממך, אפילו לא לכמה שניות.
אתה יכול לסחוב את זה, זה לא שאין לך כח, היית מסתפק אפילו במישהו להשען עליו קצת, לנוח מהכובד.
אבל אין.
יודעת בדיוק על מה אתה מדבר ושולחת לך חיבוק
בתקווה שהיום בו תמצא את המישהי שלך יגיע בקרוב!
כשאתה מגיע הביתה בסוף יום עבודה/לימודים (או גם וגם), לפעמים כבד לך ואתה נורא רוצה שיהיה שם מישהו, מישהו שיגיד לך שמחר יהיה קצת פחות כבד. מישהו שילטף אותך ויגרום לך להרגיש קצת יותר מוצלח, מישהו שיחבק אותך שניה לפני שהעיניים נעצמות.
אתה יכול לגרד את עצמך מהספה, ללכת לפגוש חברים בפאב השכונתי או סתם לקפוץ לחבר לאיזו בירה.
אתה יכול להצטרף למועדון קריאה, לחוג סריגה, לפעילויות ספורטיביות כאלה או אחרות.
אבל אחרי שכל זה נגמר, בלילה בלילה, שניה לפני שהעיניים נעצמות - אתה לבד.
זה קשה, זה כבד, לפעמים זה מרגיש כאילו שלעולם לא יהיה שם מישהו שייקח את המשא הזה ממך, אפילו לא לכמה שניות.
אתה יכול לסחוב את זה, זה לא שאין לך כח, היית מסתפק אפילו במישהו להשען עליו קצת, לנוח מהכובד.
אבל אין.
יודעת בדיוק על מה אתה מדבר ושולחת לך חיבוק
בתקווה שהיום בו תמצא את המישהי שלך יגיע בקרוב!
