סליחה?!
אתה בעל הראייה הצרה מכולם!
ראייה שבה מדליה היא חזות הכול ואין בלתה היא הראייה הכי צרה ושטחית שיש, בלי שום הבנה של מצב קצת יותר מורכב ולהבין ש"הישג" אינו מילה נרדפת ל"מדליה". גם עצם העובדה שאתה מדבר על "כולם כאן" כאילו רק אתה אינדיבידואל וכולנו מקשה אחת מגוחך. אני לא "כולם" ואני מדברת בשם עצמי בלבד. קראתי כאן גם לפני שבועיים ולא נתקלתי בתחזיות לארבע מדליות (ואם היו כאלה הן לא היו ראליות). יש הבדל בין תחזית לבין
סיכוי. סיכויים היו, אבל כל אחד מהם הוא סיכוי נפרד ובלתי תלוי, כל תחרות היא מהתחלה. זה לא שאם ספורטאי עם סיכוי לא הצליח אז עכשיו סיכוייו של ספורטאי אחר גדלים כדי "לקזז".
מדליה היא ללא ספק ביג דיל.
מדליה היא הישג כביר. אני בעד מדליות ואני רוצה מדליות ושמחה בהן לא פחות ממך. אבל גם הישג פחות כביר הוא עדיין הישג ואני מסוגלת להעריך ספורטאי גם בלי מדליה. ודאי שהתקווה היא מדליה ואין ספק שכל ספורטאי רוצה אחת. מצד שני רוב הספורטאים יודעים מה הרמה שלהם ואיפה הם ממוקמים ומה הסיכויים שלהם, ולא לכולם יש סיכוי ממשי למדליה. בישראל המצב שלנו גבולי ואנחנו צריכים הופעה מושלמת או קרובה לכך כדי להצליח. יש תותחים שגם הופעה פחות מושלמת משאירה אותם על הפודיום כי הם ברמה כ"כ גבוהה שיש להם יותר מרווח לטעות והיא פוגעת בהם פחות.
בולט ראשון גם כשהוא לא מגיע לשיאו (הוא פשוט הרבה יותר טוב מכולם; מי שטוב מכולם אבל לא בהרבה לא בהכרח ינצח אם לא יהיה בשיאו). איסנבייבה זכתה בארד אף שהיא כבר רחוקה משיאה (אבל היא עדיין ברמה גבוהה). פלפס גם הוא לא בשיאו ולכן לא תמיד הגיע לזהב או לפודיום ועדיין זה הוא. מרוני, המתעמלת האמריקנית, פגשה את המזרן עם העכוז בקפיצה השנייה אבל מכיוון שהיא קופצת מעולה והקפיצה הראשונה שלה הייתה מושלמת וגם השנייה הייתה נהדרת (עד לנפילה אחרי הנחיתה
) זה איזן אותה ולכן היא זכתה בכסף. אוצ'ימורה, המתעמל היפני, נפל לא מעט במוקדמות ועלה רק תשיעי לקרב רב, אבל זה הספיק לו כדי להגיע לקרב רב ואז הוא פתח תחרות חדשה והיה הרבה יותר טוב; הוא גם נפל קלות בקרקע אבל הציונים הגבוהים בשאר המכשירים חיפו על כך.
אז כן, כשיש לך עליונות ברורה ואתה באמת בשיא של השיא אתה יכול לפעמים להרשות לעצמך גם טעויות. אבל אין לנו אף ספורטאי כזה. הספורטאים שלנו גבוליים, ויש להם סיכוי, אפילו סיכוי ממשי, אבל אין להם מרווח טעות. שטילוב היה צריך לעשות תרגיל מושלם כדי לעלות על הפודיום. אז האפשרות הייתה קיימת, אבל בפועל הוא עשה רק תרגיל טוב, אפילו טוב מאוד, אבל לא מושלם. אז הוא "רק" שישי. גם לקורזיץ היה מרווח מסוים לטעות ואכן היו לה גם שיוטים פחות מוצלחים (שהיא איזנה עם מוצלחים מאוד) אבל בשיוט המכריע התנאים לא היו אידאליים עבורה, היא זינקה לא טוב ולכן גם היא "רק" שישית.
אז זה לא שלא רוצים מדליה וזה לא שלא מכוונים גבוה; הספורטאים ההישגיים שלנו טובים ורובם הגיעו לאולימפיאדה בזכות ולא בחסד בזכות הישגיהם. רובם גם הגיעו להישגים המצופים. האזנתי מוקדם יותר לגילי לוסטיג מתראיין ב"עושים ספורט" בגלי צה"ל והוא אמר שלמי שיש סיכוי למדליה בהחלט יש למה לצפות כדי לעודד ולדחוף אותו ומצד שני הוא תמיד מציין לא רק מה יהיה הישג מעולה אלא גם מה יהיה הישג סביר (אני לא בטוחה שזה התואר שהוא השתמש בו אבל זו רוח הדברים) וספורטאים ניגשו אליו והודו לו על כך כי זה הוריד מהם קצת את הלחץ, לדעת שיודעים לא רק מה הסיכויים שלהם אם יתעלו ובאמת יגיעו לשיא ומנגד מה יהיה רק הישג הגיוני אם זה לא יקרה. הוא הסביר בדיוק את הדברים שכתבתי (ולא רק עכשיו) – ספורטאי ישראלי צריך יום מושלם, חייב להיות בשיא; הוא גם ציין שבסה"כ רוב הספורטאים היו בטווח הציפיות מהם (אז לא, הוא לא ממש רואה את הדברים כמוך, לשמחתי).
אני לא חושבת ש"ירדנו" לשום מקום; למרבה הצער הספורט בישראל לא השתנה מהותית השנה לעומת שנים קודמות. גם בעשרים השנים האחרונות היו לנו קומץ ספורטאים בודדים שהיו בנגיעה ממדליה וחלקם גם נגעו בה. זה הכול. היחיד שהראה רמה אחידה וחזקה שהיא באמת מעל ומעבר היה גל פרידמן. אבל הספורט בישראל לא יכול להיות ספורטאי צמרת אחד וגם לא עוד קומץ ספורטאים מצוינים. זה לא ספורט, זה נקודות אור בודדות. הראייה הצרה היא להסתכל על השפיץ של הפירמידה בלי להבין שאין לנו בסיס, שבתווך יש ריק. "פעם ב" גדל כאן (ופעמים רבות לא ממש "כאן") ספורטאי מבריק שמצליח להתעלות למרות נתוני הפתיחה הבעייתיים.
ליאוניד קאופמן דיבר אתמול באולפן ערוץ 5 על כך שחייבים לאתר שחיינים בגילאים 7–8–9 כי אח"כ זה כבר מאוחר מדי, ובישראל לא עושים את זה, אין מסורת שחייה בבתי הספר, אין איתור של תלמידים בזמן. אז פה ושם יש קומץ שחיינים שמצליחים להתעלות, גם זה לא מעט בזכות מסורות ספורט מיובאות (קאופמן רוסי, טומרקין גם, גל נבו מתאמן בשנים האחרונות בארה"ב) אבל אין לנו שום בסיס. אנחנו מסתכלים על השפיץ ולא מבינים שאלופים כמו פלפס או אנייל לא צומחים בריק, אלא רק כשיש כמויות של שחיינים ויש מסורת שחייה ויש בסיס רחב. אם לשאול את האנלוגיה שניתנה כאן אתמול, אחרי שיש קרקע מתאימה, פורייה, מזובלת היטב, שותלים בה את הפרחים האיכותיים, מטפחים אותם ומשקיעים בהם אז יש אפשר לקטוף את הוורדים היפים והריחניים ביותר; אנחנו לא זיבלנו, לא שתלנו, לא זרענו... מצאנו כמה פרחי בר יפים וטיפחנו אותם עד כמה שאפשר ועכשיו אנחנו מצפים שהם יפרחו יפה כמו הוורדים שבגינה המטופחת ליד? באמת?
אני לא מבינה גדולה בספורט אבל אני עוקבת כבר שנים, אני קוראת, מקשיבה למומחים, מתעניינת. לא גיבשתי את הדעות האלה בריק ואני ממש לא היחידה שמחזיקה בהן; לשמחתי קראתי רק מעט דעות קיצוניות כמו שלך, ולא ממומחים בתחום, אז אני רגועה.
