לשבור את הכלים?

[דובוני123]

לשבור את הכלים?

*הערה: זה פוסט ארוך יותר במטרה לשפוך את הלב ולשתף בלבטים

לדעתי, אחד הדברים היותר קשים נפשית בהגירה (לא הצעת עבודה לכמה שנים או למידה לתואר על ויזת סטודנט אלא ממש הגירה) הוא העובדה שאתם עוזבים את כל מה שהיה ידוע לכם בארץ המוצא ומתחילים לבנות הכל מחדש בארץ החדשה. מחד מדובר בתהליך שטומן בחובו הרבה פחדים בגלל אי הודאות והרגשת התלישות אבל מאידך יש גם משהו מאד קוסם באפשרות להתחיל חיים חדשים במלוא מובן המילה בעיר חדשה, בארץ חדשה, ביבשת חדשה עם שפה חדשה ותרבות חדשה שבה אתם לא מכירים אף אחד ואף אחד לא מכיר אתכם.

לאחרונה לפעמים תוקפות אותי מחשבות בעלות אופי של רגליים קרות. הפחד הופך משתק פתאום. מה יקרה אם לא אסתדר? איזו עבודה אני אמצא וכמה זמן זה יקח? האם בכלל אצליח לשמור על רמת החיים הצנועה שהייתה לי בישראל? האם לילדים שלי באמת עדיף לחיות בקנדה מאשר בישראל לטווח הארוך? בנייגוד להרבה מכותבי הפורום אני לא חושבת שישראל בדרך לאבדון. גם אני לא מרוצה מכל מיני היבטים כמו מהחרדים, מהממשלה, מהערסים, מההתנחלויות, מהמלחמה הבלתי פוסקת בין ערבים ליהודים, מהבורות ועוד אבל כל מה שמניתי עדיין לא נמצא בעוצמות חזקות מספיק בשביל להצדיק צעד דרסטי כמו הגירה. יש אנשים שגרים בישראל וחיים טוב מאד ולא סתם מעמידים פנים אלא באמת טוב להם. ולא אלה לא טייקונים, סתם אנשים מהשורה בדיוק כמוכם. האנשים האלה הם לא מעטים שאחרת היתם רואים גלי הגירה עצומים מישראל והעובדה שנכנס פה טמבל תורן כל שני וחמישי כדי לשאול איך מהגרים לקנדה לא אומרת כלום כיוון שרובם כלל לא רציניים בקשר להגירה אלא שואלים מתוך שיעמום או דכדוך רגעי. אצלי המוטיבציה להגר נובעת ממניעים מאד אישים ותחושת מרירות קשה לגבי כל מיני נושאים וחוויות שעברתי בארצינו הקטנטונת. עדיין אני לא משלה את עצמי שבקנדה הכל יותר טוב מבישראל. אפילו הנקודה שכולם מסכימים לגביה - החינוך לא בטוח שהמצב בישראל כל-כך גרוע כפי שהוא מוצג. גם בישראל בתי ספר טובים מורים טובים וילדים טובים. תלמיד מצטיין יור מדי עסוק בלהצטיין מכדי שיהיה לו זמן להתעסק בבריונות ותלמידים מצטיינים יש לא מעט שהרי מי הולך להתקבל לחוגים יוקריים בטכניון אם לא המצטיינים וידוע שבשביל כמה לחוגים כאלה צריך ציוני בגרות טובים ופסיכומטרי גבוה ולערס הבריון המצוי סביר להניח שאין את אלה. ישראל כחברה גם היא לא פחות צבועה ומזויפת מהחברה הקנדית - למי שטוען שבישראל יותר קל לרכוש חברים ולפתח נטוורקינג - זה לא (לדעתי) פשוט את ישראל ואנשיה אתם מכירים מעצם העובדה שגדלתם כאן ואת קנדה לא. מי שעדיין לא השתכנע אז או שהיה לו הרבה מזל או שנואנסים קטנים ורבים פשוט חלפו על פניו.

אז בהינתן העובדה שלפחות בעייני אין הבדל גדול בין בני האדם (מבחינת צביעות לא צביעות נחמדות אמיתית מול מזויפת), בין סיכויי ההצלחה, בין יוקר המחייה, בין החיים באופן כללי נשארנו רק עם הדברים הגדולים והמהותיים ואלו הם שבקנדה אין בעיות ביטחוניות, יש נופים ירוקים, שטחי פארקים גדולים, טבע מדהים, ואנשים יותר מנומסים האם בהינתן העובדות האלו הייתם עדיין מוכנים להגר לקנדה, להתחיל מאפס גם אם (וזה החלק החשוב) מבחינה חומרית ו/או נפשית מצבכם בישראל היה טוב יותר? הרבה אנשים שניסו להגר חוזרים בחזרה כי לא היו ערוכים להתמודדות מהפן הנפשי. הריחוק מהמשפחה ומהחברים, החורף הארוך והמושלג ובעיקר ההתמודדות עם הזר והלא מוכר החלו לתת בהם את אותותיהם והם התחילו להשוות באופן בלתי פוסק עם ישראל כאשר בישראל לכאורה הכל היה יותר טוב: "תראו איך X,Y,Z התנהג בישראל אנשים לא היו מתנהגים ככה!", בישראל זה לא היה קורה וההוא לא היה קורה וסאת בלי קשר לעובדה שלדעתי כמעט כל דבר שהיה קורה בקנדה היה לו סיכוי לקרות גם בישראל, אולי לא באותן עוצמות אבל בהחלט יכול לקרות. אתם רוצים דוגמה? אז הנה.
הרבה כאן טוענים שהקנים מקובעים, מרובעים ועוד אז אני רוצה לשתף במשהו. כשנחתתי בפירסון לעשות לנדינג, הפקיד שנראה עייף אמר לי לבסוף שבתור תושבת קהע אסור לי לעבור על החוק שכן אז אאבד את הסטטוס ואז הוא הוסיף
at least until you become a citizen and then it's a different story
עכשיו, זה הדבר הכי לא קנדי לומר כי הוא בעצם מתבדח על משהו רציני ולא נשמע מתאים לפקיד הגירה קנדי מרובע לעשות צחוק ממשהו רציני אבל עובדה. אז יש ויש

לסיום אציין רק שיש לי "פריבילגיה" מסוימת שלאחרים אין והיא שאין לי משפחה בישראל, גם לא קרובה ולכן אין מישהו שיש לי חוב מוסרי כלפיו או מישהו להתגעגע אליו כי או שהם מתו (רובם) או שמעולם לא היה איתם קשר או רק קשר רופף (מיעוטם). הדבר היחיד שקושר אותי לישראל או הדירה שלי וחשבון הבנק. אני תוהה אם במעבר כדאי לי להיפטר הן מהדירה, כלומר למכור אותה והן מחשבון הבנק, כלומר להעביר את תיק ההשקעות לבנק קנדי ולסגור את החשבון בידיעה שממילא לא אשוב לישראל עוד למעט אולי טיול שורשים אם הילדים ירצו ואפרופו ילדים שלי בעת המעבר יהיו בני 2 ו-5 הם לא יזכרו הרבה מישראל ומבחינתם קנדה תהיה הבית
השאלה המהותית רק היא אם מבחינתי אם המחיר הנפשי של ניתוק לנצח מהחיים הישנים והמוכרים והצפויים שהיו לי, שלאו דווקא היו או יהיו טובים יותר, שווה את המעבר לקנדה והאם דווקא המצב שלי בו תחושות אישיות שליליות בנוסף להיעדר משפחה גורמת לכך שלהגירה שלי סיכוי טוב יותר להצליח מאשר מי שלא חש כמוני ומי שיש לו משפחה אליה הוא יתגעגע. מבחינתי הגיארה תהיה למעשה שבירת הכלים, מחיקת כל מה שהיה והתחלה במקום חדש מכין גלות נצחית. האם זה רע או טוב לא בטוח אבל מבטיחה לעדכן

אולי לסיום בכל זאת שאלה:
מה לדעתכם מבדיל בעצם בין מי שצלח את תהליך ההגירה לקנדה והחליט להישאר שם לצמיד לבין מי שכרע תחת ההיבטים השליליים שהוזכרו לעיל וחזר?

 

[פורטי40]

אלה התלבטויות רגילות של קדם-הגירה

בשתי הארצות גם טוב וגם רע. אתה מנית את הייתרונות והחסרונות והלבטים.
רק אתה תדע מה עדיף עבורך וילדיך

 

[michaelbl]

כמה הערות

התעוררתי ולא נרדמתי אז קראתי את הכל כי גם ככה אין לי מה לעשות.
לא עוברים בהכרח כי רע אלא כי רוצים יותר טוב. יש גם קנדים שמהגרים למדינות אחרות כך שלפי ההגיון הזה הם מטורפים כי קנדה לא בדרך לאבדון. אני גם לא חושב שישראל בדרך לאבדון, ומרבית אלה שטוענים כאן כך פשוט נמצאים בקצה הקשת הפוליטית שמנוגד לקצה בו המדינה נמצאת כעת ולכן מבחינתם ישראל עושה כל טעות אפשרית. מצד שני לישראל יש הרבה מאד בעיות שלא נראה שייפתרו בתקופת חיינו, ואישית נמאס לנו להתמודד עם אותן בעיות. לא רוצים שהילדים שלנו יבזבזו שנים מחייהם בצבא כמונו (שרפתי 6 שנים), לא רוצים לראות ולשמוע ערסים בכל מקום ובקנדה זה פשוט לא קיים, נמאס מהדחיפות והקללות והכוחניות ברחוב ובכבישים, מהזבל והלכלוך, מהמצב הביטחוני, מהשחיתות בכל מקום, מאלימות שלא מטופלת בבתי הספר ומעוד הרבה דברים. האם זה יביא חורבן על ישראל? לא, אבל זה הופך את החיים לפחות נעימים ללא מעט אנשים ולכן העדפנו לעבור.
שאלת על מצב כלכלי, אז לדוגמא המצב הכלכלי שלנו היה מצויין לפני המעבר ומבחינתנו המעבר רק יכל לדרדר אותו, וזה גם מה שקרה בהתחלה. כיום מצבנו טוב יותר, אבל לא כי בקנדה יותר טוב אלא כי חוץ מהעבודה שלי אישתי פתחה עסק שמצליח, ולא, לא יותר קל לפתוח עסק בקנדה ולא יותר קל להצליח. ובכל זאת עברנו כי הסיבה לא היתה כלכלית אלא כל מה שמניתי למעלה וידענו מראש שאני עוזב עבודה מצויינת עם שכר מאד גבוה לטובת הלא נודע שבטוח יהיה פחות טוב והיינו שלמים עם זה.
למה אנשים חוזרים. חלקם אני מניח מסיבה כלכלית, קיוו לשיפור במצב הכלכלי כי ישראל נורא יקרה ואי אפשר לקנות בית ובחול הכל זול והמדרכות מצופות זהב והמשכורות הממוצעות הרבה יותר גבוהות והם שמעו שבמקצוע שלהם מרוויחים פי 3, ואז הם מגיעים ומגלים שהזהב על המדרכה זה רק ציפוי זהב ושגם בקנדה יקר לקנות בית והפי 3 במשכורת זה רק פי 1.5 וגם זה למישהו עם 20 שנות נסיון ובכלל קשה למצוא עבודה במקצוע, בטח כמהגרים, ועקב שינוי בשערי המטבע זה פתאום יוצא כמעט אותו שכר והחסכונות מתחילים להידלדל ומגיעים לנקודה שצריך להחליט אם מחפשים עבודה בטים הורטון עם כל הפיליפינים וההודים או חוזרים לארץ אל המוכר ואולי אל העבודה שתהיה מוכנה לקלוט בחזרה.
אצל חלק זה הגעגועים למשפחה, ובהיבט הזה אני חולק איתך את הסטטוס של אין כמעט מדפחה, ואכן זה קל יותר כי כשעברנו אבא שלי עוד היה בחיים וזה היה קשה מאד נפשית, אז השתדלתי לדבר איתו בסקייפ לפחות פעמיים ביום כי הוא ואחי שגר בארץ לא הסתדרו מי יודע מה. כיום יש לי בעצם רק אח, ואנחנו מדברים כל כמה ימים אבל זה לא קשה כמו עם הורים. אנשים שבאים ממשפחה יותר גדולה, קשה להם עם הבדידות והניתוק וחלקם נשברים.
לפעמים סתם לא מתחברים. יש לי לפעמים קטעים, כיום פחות מבעבר, שאני שואל את עצמי מה אני בכלל עושה כאן. אני מרגיש כאילו אין לי זהות כי קנדה עם כל הרב תרבותיות בעצם אין לה ממש זהות. כל מוצא כאן מתחפר בתרבות שלו, במאכלים שלו, בשכונות שלו, והתרבות לכאורה של קנדה היא שאריות של המוצא הבריטי עם נגיעות אמריקאיות. ההרגשה שלי תמיד היא שקנדה היא מדינה נטולת אישיות אמיתית. אפילו יהודים קנדים כשמדברים איתם יש בהם משהו שכאילו תקוע איפשהו בשנות ה70 עם הסבא והסבתא שלהם, עם ביטויים כמו אוי ויי ועוד כמה דברים שלא עולים לי בראש.
אני לא מתחבר להומור כאן, למאכלים הקנדים, למנטליות (למרות שנעים שכולם אדיבים ומנומסים), שיחות חולין מתישות אותי (מזל שתמיד אפשר לדבר על מזג האויר) ואפילו האופן הפלגמטי בו הם נוהגים לפעמים מטריף אותי.
מצד שני יש לי את המשפחה שלי שהיא מרכז החיים שלי וקצת חברים ישראלים (בזכות אישתי, כי אני לא חברותי במיוחד) וזה מספיק לי. הילדים שלנו כבר מוטמעים כאן ולהם זה לא יהיה מוזר לחיות כאן.
מקווה שעניתי לך על השאלות, לפחות מהזווית האישית שלי

 

[דובוני123]

שאלות

קודם כל אני מאד מסכימה עם מה שכתבת על התרבות בישראל שהפריעה לך: הרעש, הערסים, הקולניות, הכוחניות, האלימות או בקיצור תרבות ארצות ערב שהשתלטה על המדינה. זה גם מה שאותי מטריף וגורם לי לרצות לברוח אבל לא רק זה. בפוסט המקורי שלי כתבתי על תחושות אישיות שליליות ובכן עבדתי תקופת מה עם אנשים הסובלים מבעיות נפשיות (בין היתר סכיזופרניה) שניסו לשקם אותם בקהילה. בקיצור מדובר באנשין מהשכבה החלשה ביותר אלה המסכנים, הנכים הסובלים שאין להם כלום ואף אחד. לאחד מהם היה קנס משנת 2001 על חציית צומת באור אדום בזמן שהיה בהתקף פסיכוטי. אז המדינה החליטה לא לוותר לו על קנס וחייבה אותו בתשלום של 1000 ש"ח שמאז צבר ריבית והגיע לסכום של 2,500 ש"ח בשנת 2011. הוא כמובן חשב שאחיו טיפל בכך והתברר שלא ובקיצור הבחור המסכן גילה יום אחד בבנק שכל קצבת המחיה שלו עוכלה בצו שהיה חתום ע"י שופט. הוא נשאר בלי שום יכולת לקנות אוכל למשך החודש. וזה רק מקרה בודד של אטימו ורוע לב שהפכו לשגרה פה בארץ. זו רק דוגמה אחת לדברים יש עוד הרבה. העבודה במקום הזה וגם דברים אחרים שהייתי עדה להם במו עייני גרמו לי סופית לרצון להסתלק מפה. ישראלים רבים איבדו צלם אנוש זה משתקף לא מעט במדיניות של הריסת בתי מחבלים כאילו שהמשפחה באמת יכולה לשלוט בבן שלה אם הוא מחליט לצאת לפיגוע. אז הורסים להורים שלו ולאחים שלו ואולי גם לידים הקטנים שלו את הבית, למשפחה אין איפה להתגורר והם שונאים את ישראל ובצדק. כנ"ל גם לגבי חוליית הטרור היהודי ששרפה משפחה שלמה בחים והשאירה ילד קטן יתום ומצולק.
אתה כותב שבקנדה כולם אדיבים ומנומסים ואתה צודק. אף אחד שם לא יעיז לקלל ולצרוח ביטויים בסגנון "תחזור ל-X לא צריכים אתכם פה." אבל יש לי הרגשה שלו היית תופס את הקנדי הממוצע לשיחה בארבע עיניים היית מגלה שביניהם יש לא מעט כאלה שבלב מקללים ועוד איך פשוט מערכת החינוך עבדה עליהם כל-כך טוב שהם לא יעזו לעשות זאת בפרהסיה. בסופו של דבר בני אדם הם אותם בני אדםץ ההבדל ביניהם הוא רק ביכולת לרסן את עצמם.
בכל מקרה אתה כוב שכיוןם מצבכם הכלכלי יותר טוב כי גם אשתך הקימה עסק מצליח אבל השאלה היא לא אם מצבכם בדיעבד השתפר או שלפחות נשאר אותו הדבר אלא מה הייתם עושים אם היו עוברות 2-3 שנים והייתם עדיין מוצאים את עצמכם בעבודות פחות טובות עם שכר נמוך יותר, או אם העסק של אשתך לא היה מצליח וזה לא נדיר, אגב. עסקי המסעדנות מעוד שבריריים ועל כל מסעדה שמצליחה יש 10 שנכשלו. האם גם אז עדיין הייתם חושבים שהמעבר היה שווה? כי גם שרפתם חסכונות וגם נשארתם מאחור. לדעתי, איכות חיים ורמת חיים הם לא מושגים חופפים אבל יש איזו נקודה בה רמת חיים מתחילה לשחוק את איכות החיים לדוגמה, אם יש לכם מעט כסף לא תוכלו להרשות לעצמכם מגורים בשכונה טובה ואז הילדים היו הולכים לבית ספר בשכונה לא טובה והיו נחשפים לאותן בעיות כמו שהיו לכם בישראל, או שלדעתך גם בשכונות הלא טובות בטורונטו עדיין ילדים מנומסים ואין אלימות?

 

[michaelbl]

תשובות

בגלל זה החוויה מאד אישית. לגבי הקושי להצליח בתחום המסעדות את לא צריכה לספר לי, הרבה יותר קל להיכשל מאשר להצליח, וצריך שילוב של מזל וכישרון כדי להצליח ועבודה קשה מאד. הרבה מהאנשים שפותחים מסעדה חושבים שהם יקפצו לבקר באמצע היום, ינשנשו משנו ויחזרו בסוף לספור את הכסף, והם הראשונים שנופלים.
המסעדה היא בונוס נחמד אבל לא השפיעה מאד על המצב הכלכלי שלנו ובמיוחד אם לוקחים בחשבון את הסכום הגדול שהושקע בה בהתחלה. עבדתי כאן במשרה שמבחינת שכר היתה נמוכה יותר ממכלול מרכיבי השכר בארץ והתנאים היו פחות טובים אבל זה לא הפריע לי. עכשיו במקרה האישי שלנו יש לנו מספיק כסף כדי שזה לא יפריע לנו בכלום אבל אני לא יודע איך הייתי מסתכל על זה אם הייתי צריך כל גרוש והייתי מרוויח פחות מקודם, בטוח שזה היה מתסכל אותי.
בגלל זה אי אפשר להשוות חוויית הגירה של אחד לשני.
לגבי קללות, כן הקנדים מקללים הרבה אבל בלב, בשקט. אנחנו נוסעים לפעמים לאכול מהעבודה ואם נניח יש איזה תקרית בכביש אין להם בעיה לקלל את הנהג השני, אבל בלי לפתוח חלונות שהוא לא ישמע, אבל הם יקללו אותו בקול בתוך האוטו.
והבן הגדול שלי עם החברים שלו מריצים דחקות גזעניות אחד על השני חופשי, אבל שם כולם מהגרים ממוצאים שונים, אז זה פשוט תלוי כמה נוח הם מרגישים.

 

[giri]

יש משהו בזכות הרעיון של לסתום את הפה ולקלל בלב

או כמו שמיכאל אמר, בתוך המכונית עם החלונות הסגורים.
מאד קל ליצור אסקלציה בעצבים (אני מתעצבנת עכשיו שאני לא מצליחה לדוג את המילה העברית שאני מחפשת). לנטרל מצב מתוח זה יותר קשה מלהתפוצץ. העניין הוא שברגע שמתחילים להתלהם ולהשתולל, אנשים סביבך מתפוצצים גם, וזה מזין את עצמו. אם אנשים היו חושבים קצת יותר לפני שהם פותחים את הפה העולם היה נעים יותר.
לא סתם אמרו שאין בעברית מילה ל"טאקט". זה באמת מרכיב שחסר לנו.
.
.
.
.
.
מצד שני, באנגלית אין בתיאבון, אז פרופורציות

 

[SupermanZW]

אני חושב שההחלטה צריכה להתבסס על שקלול של סדרי עדיפויות

דרגי את כל הפרמטרים החשובים לך ובכל אחד השווי את קנדה מול ישראל, בסוף בחרי לחיות במדינה שניצחה בנקודות.

 

[SupermanZW]

המבדיל הוא הציפיות בהתחלת הדרך

מי שהציפיות שלו ריאליות מתכונן היטב ויודע להתמודד עם הקשיים שהיה מודע להם מלכתחילה ולכן מצליח להשיג את מטרותיו לטווח הארוך.
מי שהציפיות שלו אינן ריאליות מגלה תוך זמן קצר (בדרך כלל) שהמציאות שונה לגמרי ממה שדמיין, מכיוון שלא הכין עצמו לקשיים הצפויים נשבר בדרך כי לא מצליח להתמודד ואז חוזר כי אינו מסוגל להמשיך.

בקיצור, סוד ההצלחה הוא לבוא עם ציפיות ריאליות ולהתכונן לקשיים הצפויים מראש כדי לדעת כיצד להתמודד איתם ולהיות סבלניים וסובלניים.

 

[דובוני123]

זה לא בדיוק ככה כי לא כל קושי מדיד

יש דברים שכמו שאתה אומר נין להתכונן אליהם מראש. אם אתה יכול לשים תג מחיר על כל הוצאה שתהיה, אז תוכל לתכנון מראש כמה כסף פחות או יותר תצטרך לתהליך. אבל איך אתה שם תג על קשיים רגשיים? כיצד תוכל למדוד את עוצמת הקושי הנפשי שיגבה ממך הריחוק מהמשפחה למשל? (לא במקרה הספציפי שלי אבל אני נותנת דוגמה) לאנשים נראה שהם יוכלו להתמודד עם הקושי בעזרת סקייפ או טיסות מדי פעם אבל זה לא אותו הדבר והם לא שופטים נכון את עוגמת הנפש שהריחוק הזה יגרום להם. כי יש קשים שקשה להעריך נכונה עד שאתה לא שם. יש גם קשיים בלתי צפויים אז הנה עוד דוגמה: לפני מספר נשים נסעתי לגרמניה ללמוד שם. הבאתי איתי כמה מזוודות גדולות כי ידעתי שאשאר שם הרבה זמן. חשבתי לתומי שכשאגיע לעיר בה אגור, פשוט אקח מונית עד הדירה ששכרתי מראש (כי הרי תכננתי מראש כפי שאתה מציע) ואז גיליתי לתדהמתי שאף נהג מונית לא עוצר לי. הבנתי בדיעבד שהם ראו אותי עם המזוודות הענקיות וזה הרתיע אותם. לקחתי אוטובוס עד התחנה הכי קרובה לדירה ואז נאלצתי לסחוב כמעט 35 ק"ג למרחק של 3 ק"מ. אז בסוף בלית ברירה הצלחתי והגעתי לדירה אבל שילמתי מחיר כבד בדמות תשישות וכאב שרירים קשה . זו סתם דוגמה אחת מני רבות לכך שלא את כל הקשיים תדע לצפות וגם את אלו שתדע לא תמיד תעריך נכון את עוצמת ההשפעה שתהיה לקשיים האלה עליך
לכן הדבר הכי קרוב למציאות לדעתי הוא פשוט להתייעץ עם מישהו שעבר דבר דומה למה שאתה מתכנן ולשאול אותו לגבי אותם קשיים לא צפויים, על מה שחשב שיהיה X אבל התגלה כ-Y וכיצד התמודד איתם ומה המסקנות שלו. גם בשיטה הזו יש פגמים אבל היא יותר קרובה למציאות מאשר לחפש נתונים יבשים דרך גוגל

 

[SupermanZW]

רוב הקשיים צפויים ולכן ניתן להתכונן אליהם

עם אלה שאינם צפויים גם מתמודדים כי מקבלים החלטה שהמטרה מקדשת את האמצעים.

אין צורך למדוד את הבלתי ניתן למדידה אובייקטיבית אלא רק לתכנן כיצד לפעול ולקחת בחשבון יותר מאפשרות אחת כדי לאפשר גמישות.

כמובן שלהתייעץ זה תמיד טוב אבל העיקר הוא לבוא עם גישה נכונה וציפיות ריאליות.

 

[CANADA101010]

אין שחור ןלבן

לדעתי על מנת להרגיש הצלחה ושמחה בצעד הזה של ההגירה הייתה צריך להרגיש סבל בישראל מדברים שאינם קשורים למצב כלכלי
החל מלקום בבוקר ולנהוג דרך שירת נשים ולחיות במזרח התיכון בתרבות מזרח תיכונית ועד מליארד פרטים שהופכים חיים לגיהנום
פקיד הגירה אחד הוא לא סטטיסטיקה אל תיתן לאדם אחד לקלקל אני פוגש יום יום עשרה עד עשרים קנדים רובם אנשים מקסיימים וזאת הסיבה שאני מאושר כאן

 

[דובוני123]

נכון ואני אכן מרגישה סבל מדברים שאינם קשורים למצב הכלכלי

הפקיד הקנדי שהזכרתי הוא דווקא דוגמה לכך שהקנדים לא מרובעים. התכוונתי להציג עאותה לחיוב
מבחינתי קנדה מנצחת ברב הפרמטרים החשובים לי (יש מעט מאד שאני בדברים החשובים לגבי שלגעתי טובים יותר בישראל). הבעיה היא כמובן מה עושים כאשר רמת החיים מתחילה "לנגוס" באיכות החיים.

 

[CANADA101010]

בקצה המנהרה יש אור גדול

הכל בסוף סדר עדיפויות
פגשתי פה ישראלים רבים שמוכנים לכל דבר כלכלית רק לא לחיות שם ויש כאלו ימנים קיצוניים בוכים על גורלם הרע פה (אז למה הם באו? למה הם פה?)
המפתח להצלחה לדעתי לא לבוא על תנאי לא אולי לא אם ולא עם דירה שם אולח נחזור
שילוב של אנחנו פה ופה נצליח וסבלנו מסיק מייצר מנצחים
האופצחה השנייה היא ליפול לפני מיכשולים ויש רבים - זה לא פשוט
בקצה הדרך יש אור גדול
ברגע שבעיית הפרנסה נפתרת הכל הרבה יותר קל

 

[michaelbl]

איכשהו יש לי הרגשה שהנטיה הפוליטית שלך שמאלה

התאור הזה של של מי שלא מרוצה כאן הוא אוטומטית ימני קיצוני כי כל אדם שפוי אמור להיות מרוצה כי הוא ברח מישראל שהיא גהנום של מתנחלים וחרדים, מאד מפריע לי.
אגב, זה בדיוק אותה התנשאות של השמאל שהפכה אותו לסמול כל כך שנוא, הגישה של אני התרבותי והאינטליגנט מול כל הנבערים שהם לא שמאל, אז לידיעתך מרבית האנשים הם איפשהו באמצע, וכן אפשר להיות לא מרוצה בקנדה מבלי להיות ימני קיצוני פנאט מעריץ ברוך מרזל, והיו בחירות דמוקרטיות בישראל ומה לעשות שהשמאל הפסיד והסמול הקיצוני בכלל כמעט נעלם, כי המציאות שיש שם בעייתית ומה לעשות שהפתרון של השמאל גם לא עובד כי מדובר על אנשים שמבינים רק כח ורואים בכל צעד של ויתור סימן לחולשה שניתן לנצל.

 

[קיפי סגול]

למרות שאני בצד השמאלי של המפה הפוליטית (סמול, בשבילך)

אני מסכים איתך כמעט על הכל (חוץ מהחלק על הפתרון של השמאל שלא עובד- הוא פשוט מעולם לא נוסה בצורה ממצה)

 

[michaelbl]

אני לא מסווג את עצמי באף צד

לטעמי הפתרון הוא לעשות טרנספר למתנחלים, לבנות חומה גבוהה בין ישראל לשטחים וזהו, אין מעבר גבול, אין פלסטינים שעוברים לישראל לעבוד, ושיעשו עם עצמם מה שהם רוצים. גם ככה אף ישראלי שפוי לא נכנס לשטחים, מבזבזים מיליארדים על ההתנחלויות והבסיסים שם, פיגועים, הרוגים, שום דבר טוב לא יוצא מהשטחים.
האם זה ירצה את הפלסטינים? האם יהיה שלום?
ברור שלא, מבחינתם המאבק הצליח וצריך עוד יותר להגביר אותו כמו שקרה בעזה כשישראל יצאה משם. הם לא יפתחו מדינה, הם יהיו עסוקים במלחמות פנימיות בין מיליציות כמו שקורה בכל המדינות הערביות, כי בניגוד לפירסט ניישן בדיון שהיה כאן לא מזמן אצלם זה גם מערב דת שמושכת אליה כל מיני מטורללים, והדת שלהם, או לפחות הפרשנות שלהם נותנת להם לגיטימציה לעשות דברים נוראיים גם אחד לשני וגם לאוייב המשותף ישראל.

 

[פורטי40]

אני חושש מ...

פצצות מרגמה מעל החומה הגבוהה, ישר לתוך נתב"ג, ורקטות פרימיטיביות אל לב הארץ. לא עלול לקרות?

 

[michaelbl]

עלול

אבל אז לא מתייחסים לזה כמו עכשיו, הילדים משתוללים שם ונפליק להם. אז זה הכרזת מלחמה

 

[פורטי40]

אז מפציצים את

חברון, ג'ינין, מזרח ירושלים, רמאללה, וכובשים אותם מחדש?

 

[michaelbl]

זאת בדיוק הבעיה

שזה לעולם לא ייפתר, לאף אחד אין פתרון בר קיימא וזאת אחת הסיבות שאני כאן