בקשר להסכם אוסלו...
זהו הסכם שנקנה ועבר בשתי קולות[גולדפרם וגונן]....האחד אינסטלטור והשני ישב בכלא על הברחת סמים.. אם תרצו אני מוכן לחטט קצת ולהביא לפה מה הם קיבלו בתמורה..... יורם שקולניק היה תושב הר חברון, נשוי ואב לשלושה ילדים, שעבד כנהג הסעות תלמידים. ב-23 במרץ 1993 נלכד בסוסיא מוסא אבו סבחה מהכפר יאטה, מחבל פלסטיני שניסה לבצע פיגוע בילדי ביה"ס בסוסיא. לאחר שנתפס אבו סבחה, עוד הספיק לדקור את אחד מתושבי המקום ולכן נכבל. יורם שקולניק, ששמע על האירוע במכשיר הקשר שברכבו, מיהר להגיע למקום וירה במחבל למוות 9 כדורים, למרות שכבר היה כבול באותה שעה. במשפט טען שקולניק שהוא חשב שבידי המחבל היה רימון יד ועל כן ירה בו, אולם טענתו לא נתקבלה והוא הורשע ברצח ונידון למאסר עולם בשנת 1994. ערעורו נדחה ב-1997. ב-20 במאי 1990, רצח עמי פופר שבעה פלסטינים מעזה ופצע 11 בשעה שהמתינו לעבודה בצומת גן הוורדים בעיר מגוריו ראשון לציון. את הרצח ביצע באמצעות רובה גליל שגנב מאחיו החייל. הרצח עורר סערה אדירה בישראל ובשטחים, שם פרצו מהומות בהן נהרגו מפגינים מאש צה"ל. פופר נעצר בו ביום וטען תחילה שהמניע הוא חברתו שעזבה אותו (ושבביתה הוא נעצר). אחר כך טען שבגיל 13 נאנס על ידי ערבי וביקש לנקום. בית המשפט הרשיע אותו ברצח ודן אותו לשבעה מאסרי עולם מצטברים ועוד עשרים שנה חופפות. מאז שביצע את הרצח הפך לגיבור בחוגי הימין הקיצוני, שתובעים את שחרורו. ישראל לדרמן נולד בישראל בשנת 1936. תושב ירושלים. ב-5 באפריל 1978 היה בשירות מילואים של הג"א במזרח ירושלים. יום קודם לכן נרצח במקום חברו ליחידה על ידי פלסטינים. לדרמן הגיע לצומת מוזיאון רוקפלר ושם רצח פלסטיני בן 20, סמיר טחאן. הוא נתפס וטען שפעל מתוך הגנה עצמית אך עדותו הייתה מרובת סתירות. הועמד לדין בבית דין צבאי ושם נידון ל-20 שנות מאסר. לאחר ערעור הופחת עונשו ל-10 שנים. אלן (הארי) גודמן נולד ב-1944 במרילנד, ארצות הברית. ב-11 באפריל 1982, בעת שהיה בשירות צבאי, עלה לאזור רחבת הר הבית בירושלים חמוש ברובה, הרג שומר של הואקף ופצע שוטרים. הנימוק שנתן למעשה היה נקמה על הפיגוע באוטובוס בכביש החוף ארבע שנים קודם לכן. באפריל 1983 הוא נידון למאסר עולם ועוד 40 שנה. ב-1988 נקצב עונשו ל-32 שנה וב1996 הפחית הנשיא עזר ויצמן בעונשו ל-24 שנים. באוקטובר 1997, לאחר שריצה 15.5 שנים, הוא שוחרר וגורש לארצות הברית. ב-10 בפברואר 1983 השליך יונה אברושמי רימון על מפגיני "שלום עכשיו" סמוך למשרד ראש המממשלה. מפיצוץ הרימון נהרג אמיל גרינצוויג ונפצעו עוד תשעה בני אדם. הימים היו ימי מלחמת לבנון ולדברי אברושמי (לאחר שנעצר) הוא ראה במפגינים, שבאו לתבוע את פיטורי שר הביטחון שרון (שנקבעו בדו"ח ועדת כהאן), בוגדים. נעצר בראשית 1984 בעקבות מידע מסוכן משטרתי, ועל אף שהודה במעשה בחקירה שינה אחר כך את גרסתו וסירב תקופה ארוכה להודות שזרק את הרימון. בשנת 1985 הורשע ברצח ונידון למאסר עולם. ערעורו נדחה בשנת 1987. בשלב מסוים הודה שוב ברצח וביקש הקלה בעונשו. ב-1995 קצב הנשיא ויצמן את עונשו ל-27 שנה. מאז שסיים לרצות שני שליש מעונשו, ב-2002, ניסה להשתחרר דרך ועדת השחרורים שליד השב"ס, אך למרות שזו אישרה לו שחרור, לאחר ערעור המדינה הוא נשאר בכלא. בפנייה נוספת נדחתה בקשתו להשתחרר. יהודה ריכטר, איש כ"ך, נולד ב-1962. ב-1982, ערב פינוי ימית, נמנה ריכטר עם אלה שאיימו להתאבד כדי למנוע את הפינוי אולם הסכימו להתפנות לבקשת הרב מאיר כהנא. ב-4 במרץ 1984 ירה על אוטובוס שהסיע פועלים פלסטינים ליד מזרעת א שרקייה. מהירי נפצעו כמה נוסעים. הוא נידון לחמש שנות מאסר. דוד בן-שימול נולד בישראל בשנת 1965. תושב שכונת הקטמונים בירושלים. בזמן שהיה חייל, ב-28 באוקטובר 1984, ירה רקטת לאו שגנב מצה"ל על אוטובוס פלסטיני במזרח ירושלים. מהירי נהרג ג'מאל אל מטור ונפצעו עשרה פלסטינים נוספים. בן-שימול ביקש לנקום את רצח הסטודנטים ליד מנזר כרמיזן שאירע באותו חודש. לאחר שנתפס הפך לאחד מגיבורי כ"ך והימין הקיצוני. נידון למאסר עולם בשנת 1985. בן-שימול עירער על ההרשעה ונדחה. עונשו נקצב ל-17 שנה ולאחר ניכוי שליש שוחרר בספטמבר 1995, לאחר שריצה 11 שנה. ניר עפרוני ואלי וענונו הם תושבי קיבוץ דליה (וענונו היה באותה עת אסיר משוחרר שמשפחת עפרוני אימצה; עפרוני היה חייל), שרצחו ב-14 בדצמבר 1984 את עובד תחנת הדלק עומר עודה (תושב כפר מנדא) בזכרון יעקב, כנקמה על רצח החיילת הדס קדמי כמה ימים קודם לכן. לאחר הרצח שדדו את התחנה כדי שהמעשה יחשב לשוד. הרצח פוענח רק ב-1990, כאשר וענונו, שנעצר על עבירה אחרת, הודה במעשה. בעקבות הגילוי סולק עפרוני מהקיבוץ. שניהם נידונו למאסר עולם. ב-1996 קצב הנשיא ויצמן את עונשו של עפרוני ל-20 שנה וכעבור שנה ל-15. הוא שוחרר ב-1999. ב-1997 נקצב עונשו של וענונו ל-20 שנה והוא שוחרר, כנראה, לאחר ניכוי שליש, ב-2003. דני אייזנמן, יליד 1960, תושב מעלה אדומים שעבד במשטרה. ב-1985 נפגש, בפאב ירושלמי שבו עבד כבארמן (בנוסף לעבודתו במשטרה), עם גיל פוקס, חייל, תושב ירושלים, ועם מיכל הלל, סטודנטית, גם היא מירושלים. אייזנמן שיקר לחבריו שהוא איש שב"כ. השלושה שאפו לנקום על פיגועים שבוצעו, על רקע תחושה שלהם של חוסר תגובה מצד כוחות הביטחון. לאחר רצח נהג המונית היהודי דוד כספי בשועפאת, החליטו להגיב ברצח נהג מונית פלסטיני. בלילה של ה-22 באפריל 1985 עצרו אייזנמן והלל במזרח ירושלים מונית בה נהג חמיס טוטנג'י. פוקס נסע אחריהם, ברכבו של אייזנמן. בדרך למעלה אדומים ביקשה הלל מהנהג לעצור כדי להקיא. אז ניגש פוקס וביקש מטוטנג'י את תעודותיו. לאחר מכן נטל אייזנמן את נשקו של פוקס ורצח את נהג המונית. כעבור כחודש נתפסו השלושה, כנראה לאחר שהפסיכולוג של הלל דיווח למשטרה. הם הורשעו ונידונו למאסר עולם. רפאל סלומון, תלמיד ישיבת קבר יוסף בשכם, הגיע ב-21 במאי 1989 לצומת גהה ושם ירה ופצע שני פלסטינים. הרקע למעשה היה רצח תושב אריאל באותו שבוע. סלומון נידון ל6 שנות מאסר, מהן ריצה 4. הוא היה מעורב בפעולות אלימות נוספות.