אין כאן בעיה אמפירית
שכביכול איננו מוצאים את החלקים האחראיים על התפקודים הקוגניטיבים של האדם.
יש כאן בעיה מושגית *עקרונית*.
אין ספק שהרגליים של האדם ממלאות את פונקציית ההליכה אך לא הרגליים הן שהולכות אלא האדם הוא שהולך.
כאשר הרגליים לא מתפקדות בעקבות פציעה, לא את הרגליים מנחמים אלא את האדם, מסתכלים בעיניו.
הטעות שאתה חוזר עליה היא החיפוש אחר גורם *בתוך* המכלול שתוכל לייחס לו את התכונות השייכות למכלול כולו, אבל זו טעות קטיגורית.
כאשר האדם רואה שולחן, לא העין היא הרואה, וגם לא המוח, וגם לא ה'הכרה' או ה'אני' או כל דבר אחר שתרצה המהווה חלק מהמכלול, אלא האדם הוא שרואה! האורגניזם כמכלול המכונה ריקי...
ופה אנו מגיעים לשאלת הקריטריון של שימוש תקין במושגים כמו 'רצייה'. רק אורגניזם חי, כלומר יצור המפגין כישורים מסויימים יכול (לוגית) ליפול תחת מושגים כאלו.
ואת זה לא מסיקים מבחינה אמפירית אלא מהתבוננות בלוגיקה של השפה.
שכביכול איננו מוצאים את החלקים האחראיים על התפקודים הקוגניטיבים של האדם.
יש כאן בעיה מושגית *עקרונית*.
אין ספק שהרגליים של האדם ממלאות את פונקציית ההליכה אך לא הרגליים הן שהולכות אלא האדם הוא שהולך.
כאשר הרגליים לא מתפקדות בעקבות פציעה, לא את הרגליים מנחמים אלא את האדם, מסתכלים בעיניו.
הטעות שאתה חוזר עליה היא החיפוש אחר גורם *בתוך* המכלול שתוכל לייחס לו את התכונות השייכות למכלול כולו, אבל זו טעות קטיגורית.
כאשר האדם רואה שולחן, לא העין היא הרואה, וגם לא המוח, וגם לא ה'הכרה' או ה'אני' או כל דבר אחר שתרצה המהווה חלק מהמכלול, אלא האדם הוא שרואה! האורגניזם כמכלול המכונה ריקי...
ופה אנו מגיעים לשאלת הקריטריון של שימוש תקין במושגים כמו 'רצייה'. רק אורגניזם חי, כלומר יצור המפגין כישורים מסויימים יכול (לוגית) ליפול תחת מושגים כאלו.
ואת זה לא מסיקים מבחינה אמפירית אלא מהתבוננות בלוגיקה של השפה.