מבצע פסקה ביום - שבוע חדש, מאוחד חדש!
- פותח הנושא אלודאה
- פורסם בתאריך
אבל עשיתי כזה רצף נחמד שם למטה.
הוא זכר, למשל, את אבא שלו חוזר הביתה, מספר לו שהוא ניצח, מרים אותו ואומר שמעכשיו הכול יהיה יותר טוב, יהיה להם בית יפה, תהיה לו עבודה טובה, ויעקב יוכל לאמץ כלב. הוא גם זכר את אבא שלו חוזר הביתה מבלי להגיד שום דבר, מתיישב על הרצפה ובוהה באחד הקירות , שותה.
הוא זכר שחורף אחד, הגיע איש עם דוב מאולף לכפר שלהם. הדוב נראה מלוכלך ועייף, והוא היה קשור בשלשלאות. יעקב חיכה עד שדעתו של המאלף הוסחה, ואז הוא זחל מתחת לרגלי האנשים. הוא התקרב אל הדוב והניח את כף ידו על הפרווה המחוספסת.
אבא שלו משך אותו, הרים אותו, והתרחק מהקהל. הוא הניח אותו על הקרקע, וסטר לו כל כך חזק שהוא נפל. אחר כך הוא גרר אותו הביתה מבלי להגיד שום דבר.
הוא תהה איזה עונג אנשים עשירים בכלל יכולים להפיק מזיכרונות כאלה, אבל סביר להניח שאפילו לזה היה קהל יעד. הרגעים השבריריים והקסומים שבהם התמימות שלך מתנפצת לבלי שוב, או משהו כזה.
"יעקב," לחש קול צרוד סמוך לאוזנו.
"כן."
"אני כל כך מסריחה. רחרחתי את בית השחי שלי עכשיו, וזה היה כמו לרחרח כלב מתחת לזנב."
הוא ניסה שלא לחייך. "את יכולה להתקלח."
"אני יכולה לנשק אותך?"
הוא מצמץ. "לא."
"אבל אני אף פעם לא נישקתי בחור."
"אני כן. יהיה לך זמן לזה כשתגדלי."
"אם," היא אמרה בקול נמוך וצרוד. יעקב חשב שזה לא נשמע דומה לו בכלל. "החברה שלך רוצה להרוג אותי, ואתה פשוט מנמנם לך שם," היא חבטה בכתפו קלות.
הוא התיישב, והביט בה. הוא עצם את עיניו לכמה רגעים, מניע את שפתיו בדממה.
כשהוא פקח את עיניו שוב, הוא אמר, "אני אדבר עם מכשפה. היא לא רעה, היא בסך הכול רוצה להגן על העיר. אנחנו יכולים לשכנע אותה, אנחנו פשוט צריכים להגיד את הדברים הנכונים. את רק ילדה, והאנשים שגידלו אותך לא היו טובים בזה."
היא פתחה את פיה.
הוא זקר את אצבעו. "אני יודע שאת לא חושבת ככה, אבל זה מה שאנחנו צריכים להגיד. אני אשמור עליך ואדאג שלא תעשי שום דבר רע. אני אלמד אותך איך לעבוד, ואת תעזרי לי. את רק צריכה לעשות מה שאני אגיד לך, הכול יהיה יותר טוב."
הייתה לו תחושה לא נעימה שהוא מזכיר לעצמו מישהו.
"אני לא ילדה," היא שילבה את זרועותיה. "אני אישה מבוגרת ושקולה בדעתי."
"אז תשקרי בנוגע לגיל שלך," אמר יעקב בחיוך מתוח. "כמו עכשיו."
היא חיככה את סנטרה בידה, וחייכה. "בסדר, כן! כן! אני מסכימה!"
היא רכנה אליו ונישקה אותו. השפתיים שלה היו רכות, חמימות, ובעלות טעם מרומז של קיא. כשיעקב אחז בכתפיה בניסיון להדוף אותה, היא החליקה את הלשון שלה פנימה, ונשכה את הלשון שלו. דם חם הציף את הלוע שלו. היא כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו והוא הרגיש את השרשרת שבין פרקי ידיה מתהדקת סביבו. הגוף שלו הגיב לפני שהוא הספיק לחשוב, האגרוף שלו פגע בצד שלה, והוא הרגיש צלע נשברת.
הוא צלע אל הצד השני של החדר. תחושה חמימה מילאה את פנים הפה שלו כשהרונה התחילה לרפא את הלשון שלו. מוח עצם עמדה לרגע על המיטה כשכף ידה מונחת על צידה, מביטה בו בעיניים מוצרות. דם טפטף מהסנטר שלה.
הוא נגע באקדח שלו- לא, הוא חשב. מה אני עושה?
"סליחה," הוא התנשם.
היא הזדקפה והתמתחה.
"לא רציתי להכאיב לך," הוא אמר. "את יכולה להירגע?"
"אתה תגיד לי מה לעשות?" היא נהמה.
היא קפצה ונתלתה על המקרר עד שהוא נפל.
"אתה אפילו לא שמת לב שיש עליך קללה," היא צרחה, "ואתה תגיד לי מה לעשות?"
הוא יצא מהקרונית ונעל, נשען על הדלת. הוא הרגיש כמה חבטות כשמוח עצם רצה וזרקה את עצמה כנגד הדלת.
הוא נכנס לתא הנהג, וישב בכסא במשך כמה דקות, מביט בשביל שלפניו מבלי באמת לראות אותו.
"זה היה... רשלני," הוא לחש. הוא התניע והניח לקרונית להסתובב.
כשהגיע הזמן, הוא שלף את מכשיר הקשר שלו. תנסה להישמע כן, הוא חשב.
"שעה עגולה," הוא אמר. "הכול בסדר. אנחנו חוזרים."
בערך באמצע הדרך הוא שמע את הנשימות שלה דרך מערכת התקשורת.
"היי, אדוני?" היא לחשה.
הוא הקדיש כמה רגעים למחשבה על הקול שלו.
"כן?" הוא אמר לבסוף, בעדינות ככל האפשר.
"אני רוצה לשיר לך שיר."
"אני אשמח לשמוע אותו," הוא אמר.
"זו שעת חצות והתנים נוצצים, הכוכבים מייללים," היא שרה בקול נמוך, "ויעקב לוקח אותי הביתה. יש!" היא מחאה כפיים. "תודה, יעקב!"
"אין על מה, פרח."
הוא זכר, למשל, את אבא שלו חוזר הביתה, מספר לו שהוא ניצח, מרים אותו ואומר שמעכשיו הכול יהיה יותר טוב, יהיה להם בית יפה, תהיה לו עבודה טובה, ויעקב יוכל לאמץ כלב. הוא גם זכר את אבא שלו חוזר הביתה מבלי להגיד שום דבר, מתיישב על הרצפה ובוהה באחד הקירות , שותה.
הוא זכר שחורף אחד, הגיע איש עם דוב מאולף לכפר שלהם. הדוב נראה מלוכלך ועייף, והוא היה קשור בשלשלאות. יעקב חיכה עד שדעתו של המאלף הוסחה, ואז הוא זחל מתחת לרגלי האנשים. הוא התקרב אל הדוב והניח את כף ידו על הפרווה המחוספסת.
אבא שלו משך אותו, הרים אותו, והתרחק מהקהל. הוא הניח אותו על הקרקע, וסטר לו כל כך חזק שהוא נפל. אחר כך הוא גרר אותו הביתה מבלי להגיד שום דבר.
הוא תהה איזה עונג אנשים עשירים בכלל יכולים להפיק מזיכרונות כאלה, אבל סביר להניח שאפילו לזה היה קהל יעד. הרגעים השבריריים והקסומים שבהם התמימות שלך מתנפצת לבלי שוב, או משהו כזה.
"יעקב," לחש קול צרוד סמוך לאוזנו.
"כן."
"אני כל כך מסריחה. רחרחתי את בית השחי שלי עכשיו, וזה היה כמו לרחרח כלב מתחת לזנב."
הוא ניסה שלא לחייך. "את יכולה להתקלח."
"אני יכולה לנשק אותך?"
הוא מצמץ. "לא."
"אבל אני אף פעם לא נישקתי בחור."
"אני כן. יהיה לך זמן לזה כשתגדלי."
"אם," היא אמרה בקול נמוך וצרוד. יעקב חשב שזה לא נשמע דומה לו בכלל. "החברה שלך רוצה להרוג אותי, ואתה פשוט מנמנם לך שם," היא חבטה בכתפו קלות.
הוא התיישב, והביט בה. הוא עצם את עיניו לכמה רגעים, מניע את שפתיו בדממה.
כשהוא פקח את עיניו שוב, הוא אמר, "אני אדבר עם מכשפה. היא לא רעה, היא בסך הכול רוצה להגן על העיר. אנחנו יכולים לשכנע אותה, אנחנו פשוט צריכים להגיד את הדברים הנכונים. את רק ילדה, והאנשים שגידלו אותך לא היו טובים בזה."
היא פתחה את פיה.
הוא זקר את אצבעו. "אני יודע שאת לא חושבת ככה, אבל זה מה שאנחנו צריכים להגיד. אני אשמור עליך ואדאג שלא תעשי שום דבר רע. אני אלמד אותך איך לעבוד, ואת תעזרי לי. את רק צריכה לעשות מה שאני אגיד לך, הכול יהיה יותר טוב."
הייתה לו תחושה לא נעימה שהוא מזכיר לעצמו מישהו.
"אני לא ילדה," היא שילבה את זרועותיה. "אני אישה מבוגרת ושקולה בדעתי."
"אז תשקרי בנוגע לגיל שלך," אמר יעקב בחיוך מתוח. "כמו עכשיו."
היא חיככה את סנטרה בידה, וחייכה. "בסדר, כן! כן! אני מסכימה!"
היא רכנה אליו ונישקה אותו. השפתיים שלה היו רכות, חמימות, ובעלות טעם מרומז של קיא. כשיעקב אחז בכתפיה בניסיון להדוף אותה, היא החליקה את הלשון שלה פנימה, ונשכה את הלשון שלו. דם חם הציף את הלוע שלו. היא כרכה את זרועותיה מסביב לצווארו והוא הרגיש את השרשרת שבין פרקי ידיה מתהדקת סביבו. הגוף שלו הגיב לפני שהוא הספיק לחשוב, האגרוף שלו פגע בצד שלה, והוא הרגיש צלע נשברת.
הוא צלע אל הצד השני של החדר. תחושה חמימה מילאה את פנים הפה שלו כשהרונה התחילה לרפא את הלשון שלו. מוח עצם עמדה לרגע על המיטה כשכף ידה מונחת על צידה, מביטה בו בעיניים מוצרות. דם טפטף מהסנטר שלה.
הוא נגע באקדח שלו- לא, הוא חשב. מה אני עושה?
"סליחה," הוא התנשם.
היא הזדקפה והתמתחה.
"לא רציתי להכאיב לך," הוא אמר. "את יכולה להירגע?"
"אתה תגיד לי מה לעשות?" היא נהמה.
היא קפצה ונתלתה על המקרר עד שהוא נפל.
"אתה אפילו לא שמת לב שיש עליך קללה," היא צרחה, "ואתה תגיד לי מה לעשות?"
הוא יצא מהקרונית ונעל, נשען על הדלת. הוא הרגיש כמה חבטות כשמוח עצם רצה וזרקה את עצמה כנגד הדלת.
הוא נכנס לתא הנהג, וישב בכסא במשך כמה דקות, מביט בשביל שלפניו מבלי באמת לראות אותו.
"זה היה... רשלני," הוא לחש. הוא התניע והניח לקרונית להסתובב.
כשהגיע הזמן, הוא שלף את מכשיר הקשר שלו. תנסה להישמע כן, הוא חשב.
"שעה עגולה," הוא אמר. "הכול בסדר. אנחנו חוזרים."
בערך באמצע הדרך הוא שמע את הנשימות שלה דרך מערכת התקשורת.
"היי, אדוני?" היא לחשה.
הוא הקדיש כמה רגעים למחשבה על הקול שלו.
"כן?" הוא אמר לבסוף, בעדינות ככל האפשר.
"אני רוצה לשיר לך שיר."
"אני אשמח לשמוע אותו," הוא אמר.
"זו שעת חצות והתנים נוצצים, הכוכבים מייללים," היא שרה בקול נמוך, "ויעקב לוקח אותי הביתה. יש!" היא מחאה כפיים. "תודה, יעקב!"
"אין על מה, פרח."
אוך נו, טוב!
זאת לגמרי אשמתכם. אני לא התכוונתי לכתוב היום.
מי שציפה לעוד "הדבר הזה על הילדים של יום שני" מצטערת. נסיפור התפתח למשהו שדורש מחשבה אמיתית לפני שאני כותבת ואין לי את הזמן כרגע.
הנה משהו יותר טפשי ומשעשע.
פטי הרים את טבעת הגלעט ממצחו והניח אותה על השולחן השרוט. הוא היה עייף, אבל זה לא היה חדש. פטי
תמיד היה עייף. האוניברסיטה אימצה לעצמה זה לא מכבר את 'שעון היום האוניברסיטאי'. המצאה של איזה
ליצן ממתמטיקה שימושית, סביר להניח. הפנאטים האלה לא הפסיקו להתעסק עם הזמן מאז שמצאו את הדרך
לכווץ אותו. אחד מחברי הפקולטה הסביר לו פעם שעם יום של שלושים שעות פלוס הנחה של שעתיים
בתוספת האינפלציה הנוכחית על דקה, האוניברסיטה למעשה ייצרה זמן לצרכיה. והאוניברסיטה תמיד צריכה
זמן, הרי זה ידוע. פטי לא האמין למילה. הרי מרצים ידועים בכך שהם מנצלים כל שעת אור, לכן, לפי דעתו,
האוניברסיטה לא הרוויחה דבר. הגלעט צפצף, מודיע כי עליו להתחבר למסד הנתונים של האוניברסיטה כדי
להעביר אליו את המחשבות האחרונות שהוקלטו בו. פטי התעלם ממנו. הפרופסורים יכולים לחכות. קול גירוד
קל בין רגליו הזכיר לו שעדיין לא האכיל את משולש המחמד שלו. הוא הרים את המשולש אל השולחן וצפה בו
מנסה לדמות את מעגל הגלעט בהבעה משועשעת. הוא תמיד אהב משולשים. הם היו נהדרים בתור חיות
מחמד. הוא לא הבין אנשים שמעדיפים מרובעים. מרובעים דורשים כל כך הרבה טיפול. משולש מאומן היטב
הסתדר נפלא עם משולשים אחרים ואם היית מוכשר, יכולת ללמד אותו לדקלם את ערכי הזוויות שלו ואת יחס
צלעותיו בדיוק מוחלט. כמובן, מאז שאותו אידיוט מהמחלקה לפיזיקה כתב את התזה שמפריכה את הפיזיקה
הקלאסית על מכתב ההתאבדות שלו, משולשים איבדו מעט פופולריות לטובת משולשים כדוריים, משושים
היפרבוליים וחורים שחורים גמדיים, אבל לו לא היה אכפת. הוא הוציא דף מהמגירה והחל לשרבט עליו
משוואות דמיון. המשולש שלו ריקד סביב ידיו על השולחן, דוקר אותו בהתרגשות עד שסיים והתנפל על הנייר.
פטי צפה בו ניזון בעניין מדעי ואז אסף אותו אל כתפו, שם הוא התנדנד בחוסר שיווי משקל עד שהתייצב. הגיע
הזמן לצאת מהחדר. הפרופסורים התנגדו נחרצות לבידוד בתוך השבט. 'שקיפות מדעית זה נחוץ' וכל השטויות
הללו. הוא תהה איך יגיבו אם אי פעם יציעו להם שיתוף פעולה בין פקולטי. ככל הנראה בהשלכת המציע אל
בור של סלילים רעבים. הם עשו את זה מדי פעם, אם זכר נכון, הפעם האחרונה היתה על העתקה של סטודנט
שנה א'. היצור המסכן.
פטי יצא אל המסדרונות, הליכתו השפופה והמהירה מנגנון ההגנה היחיד שלו.
"הי פטי, עשית את השיעורים במבוא-" הוא מעד אל מעבר לפינה ותפס מחסה בכיתה הריקה הקרובה ביותר,
עד יעבור זעם. כשהיה בטוח שהסטודנט האחר יצא מטווח ראיה, הרגיע את המשולש שנעץ את הזווית החדה
שלו בכתפו בבהלה והציץ החוצה. השטח נקי.
זאת לגמרי אשמתכם. אני לא התכוונתי לכתוב היום.
מי שציפה לעוד "הדבר הזה על הילדים של יום שני" מצטערת. נסיפור התפתח למשהו שדורש מחשבה אמיתית לפני שאני כותבת ואין לי את הזמן כרגע.
הנה משהו יותר טפשי ומשעשע.
פטי הרים את טבעת הגלעט ממצחו והניח אותה על השולחן השרוט. הוא היה עייף, אבל זה לא היה חדש. פטי
תמיד היה עייף. האוניברסיטה אימצה לעצמה זה לא מכבר את 'שעון היום האוניברסיטאי'. המצאה של איזה
ליצן ממתמטיקה שימושית, סביר להניח. הפנאטים האלה לא הפסיקו להתעסק עם הזמן מאז שמצאו את הדרך
לכווץ אותו. אחד מחברי הפקולטה הסביר לו פעם שעם יום של שלושים שעות פלוס הנחה של שעתיים
בתוספת האינפלציה הנוכחית על דקה, האוניברסיטה למעשה ייצרה זמן לצרכיה. והאוניברסיטה תמיד צריכה
זמן, הרי זה ידוע. פטי לא האמין למילה. הרי מרצים ידועים בכך שהם מנצלים כל שעת אור, לכן, לפי דעתו,
האוניברסיטה לא הרוויחה דבר. הגלעט צפצף, מודיע כי עליו להתחבר למסד הנתונים של האוניברסיטה כדי
להעביר אליו את המחשבות האחרונות שהוקלטו בו. פטי התעלם ממנו. הפרופסורים יכולים לחכות. קול גירוד
קל בין רגליו הזכיר לו שעדיין לא האכיל את משולש המחמד שלו. הוא הרים את המשולש אל השולחן וצפה בו
מנסה לדמות את מעגל הגלעט בהבעה משועשעת. הוא תמיד אהב משולשים. הם היו נהדרים בתור חיות
מחמד. הוא לא הבין אנשים שמעדיפים מרובעים. מרובעים דורשים כל כך הרבה טיפול. משולש מאומן היטב
הסתדר נפלא עם משולשים אחרים ואם היית מוכשר, יכולת ללמד אותו לדקלם את ערכי הזוויות שלו ואת יחס
צלעותיו בדיוק מוחלט. כמובן, מאז שאותו אידיוט מהמחלקה לפיזיקה כתב את התזה שמפריכה את הפיזיקה
הקלאסית על מכתב ההתאבדות שלו, משולשים איבדו מעט פופולריות לטובת משולשים כדוריים, משושים
היפרבוליים וחורים שחורים גמדיים, אבל לו לא היה אכפת. הוא הוציא דף מהמגירה והחל לשרבט עליו
משוואות דמיון. המשולש שלו ריקד סביב ידיו על השולחן, דוקר אותו בהתרגשות עד שסיים והתנפל על הנייר.
פטי צפה בו ניזון בעניין מדעי ואז אסף אותו אל כתפו, שם הוא התנדנד בחוסר שיווי משקל עד שהתייצב. הגיע
הזמן לצאת מהחדר. הפרופסורים התנגדו נחרצות לבידוד בתוך השבט. 'שקיפות מדעית זה נחוץ' וכל השטויות
הללו. הוא תהה איך יגיבו אם אי פעם יציעו להם שיתוף פעולה בין פקולטי. ככל הנראה בהשלכת המציע אל
בור של סלילים רעבים. הם עשו את זה מדי פעם, אם זכר נכון, הפעם האחרונה היתה על העתקה של סטודנט
שנה א'. היצור המסכן.
פטי יצא אל המסדרונות, הליכתו השפופה והמהירה מנגנון ההגנה היחיד שלו.
"הי פטי, עשית את השיעורים במבוא-" הוא מעד אל מעבר לפינה ותפס מחסה בכיתה הריקה הקרובה ביותר,
עד יעבור זעם. כשהיה בטוח שהסטודנט האחר יצא מטווח ראיה, הרגיע את המשולש שנעץ את הזווית החדה
שלו בכתפו בבהלה והציץ החוצה. השטח נקי.
ביומיים האחרונים
הצלחתי (אני מקווה) לגרום לכולם להבין שהגיבורה שלי היא פחדנית, לא ממש שולטת ברזי המקצוע שלה ודי סתומה.
 
הנה דוגמה:
 
ליבי פעם במהירות. אלה לא אנשים שאני מכירה. אלה לא אנשים מהעולם המוכר. אלה ברברים, וברברים יודעים לעשות רק דבר אחד – לאכול מיסיונרים. העולם החשיך שוב.
 
(התיאור חרא, הוא יוחלף במשהו אחר, אבל זה הכיוון).
הצלחתי (אני מקווה) לגרום לכולם להבין שהגיבורה שלי היא פחדנית, לא ממש שולטת ברזי המקצוע שלה ודי סתומה.
 
הנה דוגמה:
 
ליבי פעם במהירות. אלה לא אנשים שאני מכירה. אלה לא אנשים מהעולם המוכר. אלה ברברים, וברברים יודעים לעשות רק דבר אחד – לאכול מיסיונרים. העולם החשיך שוב.
 
(התיאור חרא, הוא יוחלף במשהו אחר, אבל זה הכיוון).
עוץליגוץלי
New member
אה ...
דחפתי את האלונקה, החדש קשור עליה, מטושטש. בדרך מחדרי הקליטה לחדר הטיפולים במחלקה העדפתי ללכת על השביל הגבוה. קצת יותר מאמץ, אבל הנוף - הסכר הארוך שהפריד בין הביצות הרעילות והאוקיאנוס, מנצל את הפרש הגבהים ליצירת חשמל "כמעט חינם" (החשמל הפעיל גם את המכונות שתיחזקו את הסכר). החדש ניסה להתישב באלונקה, פולט הברות גרוניות חסרות משמעות. בדיוק כמו את הפראים בחלומות שלי, שגם הם הגו כך, בדיוק כמו בחלומות שלי - הבנתי אותו. הוא דיבר על סירות, על חברים שמתו כמו בלונים צהובים. הוא דיבר מהסיוטים. הוא לא דיבר במלים, שום רצף הברות לא יצר ולו מילה בודדת בקריאוגזית, הוא נהם. המוח העייף שלי נתן משמעות למילמולים סתמיים, מושפע מסיוטי הלילה.
 
במחלקה, בזמן הטיפול - הוא צרח. הוא צרך את הזכרונות השרופים שלו, את ההזיות של מי שחזרו מהביצות. הברות גרוניות, שאם הייתי מנסה לחזור עליהן, היה גרוני ניחר. הברות חסרות משמעות, שכמו בחלום - נשמעו לי מובנות. הוא צרח את ההרים שהשחימו, את המים המבורכים שקוללו, האדמות הפוריות שהפכו לשממה. בזמן הטיפול, הוא צרח.
דחפתי את האלונקה, החדש קשור עליה, מטושטש. בדרך מחדרי הקליטה לחדר הטיפולים במחלקה העדפתי ללכת על השביל הגבוה. קצת יותר מאמץ, אבל הנוף - הסכר הארוך שהפריד בין הביצות הרעילות והאוקיאנוס, מנצל את הפרש הגבהים ליצירת חשמל "כמעט חינם" (החשמל הפעיל גם את המכונות שתיחזקו את הסכר). החדש ניסה להתישב באלונקה, פולט הברות גרוניות חסרות משמעות. בדיוק כמו את הפראים בחלומות שלי, שגם הם הגו כך, בדיוק כמו בחלומות שלי - הבנתי אותו. הוא דיבר על סירות, על חברים שמתו כמו בלונים צהובים. הוא דיבר מהסיוטים. הוא לא דיבר במלים, שום רצף הברות לא יצר ולו מילה בודדת בקריאוגזית, הוא נהם. המוח העייף שלי נתן משמעות למילמולים סתמיים, מושפע מסיוטי הלילה.
 
במחלקה, בזמן הטיפול - הוא צרח. הוא צרך את הזכרונות השרופים שלו, את ההזיות של מי שחזרו מהביצות. הברות גרוניות, שאם הייתי מנסה לחזור עליהן, היה גרוני ניחר. הברות חסרות משמעות, שכמו בחלום - נשמעו לי מובנות. הוא צרח את ההרים שהשחימו, את המים המבורכים שקוללו, האדמות הפוריות שהפכו לשממה. בזמן הטיפול, הוא צרח.
עוץליגוץלי
New member
ביצות רגילות
מעט מאד בעלי חיים, הרבה שלדים, חופים בוציים מאד ושחורים, גזים רעילים מבעבעים (התערובת הרגילה של גז-ביצות דליק, בתוספת מרקפטאנים, כמה תרכובות כימיות נדיפות עשירות בגופרית, ומספר אלקלואידים נדיפים. לא משהו יוצא דופן, בערך מה שתריחי בחדר מתים שהקירור שלו התקלקל, אחרי מספר ימים...).
מעט מאד בעלי חיים, הרבה שלדים, חופים בוציים מאד ושחורים, גזים רעילים מבעבעים (התערובת הרגילה של גז-ביצות דליק, בתוספת מרקפטאנים, כמה תרכובות כימיות נדיפות עשירות בגופרית, ומספר אלקלואידים נדיפים. לא משהו יוצא דופן, בערך מה שתריחי בחדר מתים שהקירור שלו התקלקל, אחרי מספר ימים...).
עוץליגוץלי
New member
את כבר רגילה, לא?
אם אני זוכר נכון את התלונות של הסטודנטים לרפואה (לא זוכר אף אחד שקינא בהם על זה...).
אם אני זוכר נכון את התלונות של הסטודנטים לרפואה (לא זוכר אף אחד שקינא בהם על זה...).
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.