מבצע פסקה ביום - שבוע חדש, מאוחד חדש!

[g l o r y]

פסקה ביום- יום חמישי וזה.

כי עוד אין. וזה.
(תתעלמו ממני. אני מצוננת נורא. זה עושה דברים להלך הרוח שלי.)

 

[g l o r y]

אז נכון שאני חייבת בערך שלוש פסקאות,

אבל מבחן. ובעע של צינון. אז אחת תספיק נכון?

"הדבר הזה על הילדים של יום שני" פסקה- חמישית? איפה היינו?

"האישה הראשונה הבינה את שאיבדה לנצח. לראשונה, ידעה חיים ולראשונה, ידעה מוות. היא ראתה אותו
סביבה, גלוי בכיעורו וידעה כי לעולם לא תוכל להתעלם ממנו שוב. היא ידעה את שעליה לעשות כעת. האישה
הראשונה נשאה את קולה בבכי, מזילה את הדמעה הראשונה שראה העולם מימיו, הראשונה מני רבות שעוד
יבואו. גם את זאת, היא ידעה.
האישה הראשונה קטפה מפירות העץ והרימה את הנחש ידידה, שהבטיח לעזור לה. היא הפנתה את גבה אל
העץ היחיד והלכה, שלא על מנת לחזור. היא הלכה עוד ועוד ובכל שפנתה, ראו עיניה את האפלה שנסתרה
ממנה עד עתה. עם כל מראה שראתה, עם כל מוות, דחיפותה גברה. מדי פעם עצרה לפזר חתיכות מפירות
העץ סביבה, משאירה ליד הגורל את ההחלטה מי יאכל מהן ומי לא. כל אחד מיצירי הבריאה שטעם מן הפרי
השתנה, כל אחד קיבל מתת ושילם מחיר. כך עשתה עד שהגיעה אל המקום בו השאירה את האיש הראשון. אך
הוא- הוא לא היה שם."

 

[אלודאה]

קול!

למה הפסקת? איפה ההמשך?

 

[g l o r y]

אני טיפה

עסוקה בלהשתעל את ריאותי החוצה כרגע. ומסתבר שהחובות האקדמיות לא נעלמות רק כי בא לי למות ויש כמה וירוסים שהתנדבו לעזור, אז אני מבלה את מעט הזמן שבו הראש שלי לא מאיים להתפוצץ בכתיבת דוחות ושיעורים. אבל זה יקרה בשלב מסויים.
בינתיים אני שוקלת להעלות את מה שיש לי עד עתה לעולה על מזבח הפורום ולתת לאנשים לבתר אותו במאכלות הביקורת..

 

[עוץליגוץלי]

הוא צרח

הוא צרח, הברות שאין להבינן, אבל הבנתי. הוא צרח בשפה של הסיוטים, בשפת החלומות. הוא צעק בשפה של המתים מהחלומות. הוא צרח בשפה של הבלונים הצהובים. הוא צעק על חופי הזהב שהשחירו, על סירות שנתקעו בסבך ומתו. הוא צעק את זכרם של איכרים אשר מי חייהם הפכו רעל, הוא צעק על חוזה שאיש לא הקשיב לו, הוא צעק את שמו של אדם שידע, הוא צעק את שמו של אדם שזעק, שהתריע. בשפת הסיוטים, הוא צעק את שמי.
&nbsp
המטפל הצמיד את מחט האינפוזיה לזרועו, והצעקות השתתקו. מצמצתי. אולי בגלל הרוח הקרה, אולי בגלל האדים מהביצות, חשתי בדמעות על לחיי.

 

[g l o r y]

זה חומר חזק, זה.

 

[ויימס]

מגניב. קיבלתי את הרושם שהמספר הוא חובש?

 

[עוץליגוץלי]

המספר הוא אח לא מוסמך

דמותו המלאה הוסברה בתירגול ההוא:
http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=438&messageid=177277538
&nbsp
ציטוט (לחסוך את הלחיצה על הקישור):
"האח". הוא עובד במוסד רפואי קשוח לפגועי נפש. שפת הדיבור במוסד היא סוג של קריאולית (אנגלית\ספרדית\פורטיגזית, עם עקבות של ערבית וצרפתית), והמוסד ממוקם על צוק הצופה על סכר המפריד בין ביצות מלוחות ורעילות ובין האוקינוס הגדול). הטיפול במוסד המדובר כולל שימוש במדכאי זכרון שונים (סמים והלם חשמלי). במהלך העבודה הוא "מגלה" שחלק גדול מהצוות כולל גם אותו הם "בוגרים" של המוסד המדובר.

 

[ויימס]

אווו! נשמע טוב.

 

[אלודאה]

זה עובד וזה מגניב.

תמשיך אותו.

 

[MeSofer]

אז ככה:

שתי הפסקאות הקודמות שכתבתי הוכרזו רשמית כסיפור סרק. הרעיון מאחוריהן עוד יצוץ איכשהו מתישהו כשיגיע זמנו. אולי.
הנה משהו שאינו פסקה בעליל:

היא לא ישנה שלושה לילות. בכתונת לילה דקיקה ועור מזיע עברה ממילון למילון ופסלה שמות תואר שכמעט התאימו: עייף, בודד, חלש, אבוד.
בלילה השלישי, כשאפילו פרפרי הלילה כבר כמעט התעלפו מחום, מצאה את המילה שחיפשה.
חורף.

ואז נפתחה הדלת, קרלוס, עייני ליזר וכו'.

 

[Zoomf]

אלעד נכנס לתא...

...הוריד את המכנסיים והתיישב על האסלה.
"מי נכנס עכשיו?", עלה קול מהתא הסמוך.
"אלעד"
"אה, אלעד! זה יוסף, מה קורה?"
"..."
"מה איתך? אף פעם לא עשית שיחה במהלך בילוי ארוך בשירותים?"
"לא, זה פשוט לא עושים דברים כאלה"
"מה? למה נראה לך?"
"לא, זה לא שאנשים לא עושים דברים כאלה, אנחנו לא עושים דברים כאלה"
"אני לא קולט"
"אנחנו דמויות", הכריז אלעד, "אנחנו לא מחרבנות אף פעם, בטח שלא מדברות במהלך החירבון"
"על מה אתה מדבר? מאז תחילת הספר חירבנתי אינספור פעמים"
"כן, אבל זה אף פעם לא קרה כשהקוראים הסתכלו, נכון?"
"אני לא עוקב"
"מתי בפעם האחרונה שמעת על ספר או סיפור, או כל דבר בעצם, שתיאר את מעשיה של אחת הדמויות בהטלת צרכיהן?"
"דווקא שמעתי על כמה סיפורים שבהן ראו את הדמויות מבלות בנעימים על האסלה", היתמם יוסף.
"כן אבל זה תמיד בא בתור איזה חלק מבדיחה, נכון? או סאטירה על אנשים בעלי מעמד או משהו, נכון?"
יוסף שקל את הדבר מספר רגעים.
"היו עוד כמה"
"חוץ מספרי ילדים"
"היו עוד כמה"
"חוץ מפורנוגרפיה כתובה"
יוסף החמיץ פנים. "הייתה חייב להזכיר את זה דווקא אחרי ספרי ילדים?"
"הנקודה שלי היא שאנחנו חלק מסיפור עלילתי בנוסח דרמטי - ובסיפורים עלילתיים אף פעם לא תקרא על הגיבורים שהם אוכלים או שותים, או מחרבנים בשירותים רחמנא ליצלן, אלא אם זה משרת מטרה כלשהי של פיתוח דמות או איזו שטות. בחיי, יש סיפורים שאפשר לחשוב שלדמויות אין בכלל מטאבוליזם"
יוסף שקל את הדברים מספר רגעים. שוב.
"וואלה צודק", אמר לבסוף.
"רואה? בגלל זה אנחנו לא יכולים לדבר במהלך עיסוקנו הנוכחי, כי הקורא יפספס כל מני דברים חשובים"
ואז הם ישבו ושתקו מספר רגעים.
"אלעד"
"כן?"
"משמעם לי נורא"
"אמרתי לך, אי אפשר לדבר, מה אם בטעות נריב ונהייה ברוגז או משהו ואז בפרק הבא שיקרא הקורא פתאום לא נדבר אחד עם השני"
"תמיד אפשר לדווח על זה בקצרה. משהו כמו 'שבוע שעבר יוסף רב עם אלעד וכבר חמישה ימים שהם לא דיברו ביניהם'. זה תופס, לא?"
"אבל אנחנו לא יכולים פתאום לריב בשירותים. יש לנו קרב ענק נגד הקריאונאקים מחר בבוקר. איך זה יסתדר בדיוק? מה, אני לא אסכים לשלוח את הפלוגה שלי לחפות עליך כי רבנו על נייר טואלט?"
אלעד שמע את יוסף מהרהר שנית.
"אבל אנחנו כן חלק שהקורא רואה", הגיב יוסף.
"מה?"
"אנחנו כן נמצאים בחלק מהסיפור כרגע. אתה לא רואה?"
אלעד הביט סביבו. "לא", אמר. הוא נשמע מבולבל.
"הנה, הרגע קראו לך מבולבל"
"אני באמת מבולבל"
"כן, אבל כתבו עליך שאתה מבולבל"
"איפה אתה רואה את מה שכתוב"
"הנה, פה"
אלעד צמצם את עיניו והסתכל סביב.
"לא יא טמבל, זה לא נמצא בשום מקום סביבך. זה נמצא פה"
"איפה?"
"פה"
"אני לא רואה"
"זה ממש פה"
אלעד פער את עיניו. "אה אוקיי, כשזה מודגש רואים את זה יותר טוב".
יוסף חייך.
"אתה מבין? יכול להיות שאנחנו למעשה חלק..."
"גנן גידל דגן בגן דגן גדול דֶגֵן דֶגָן"
"אלעד, מה אתה עושה? ולמה אתה מדבר כל כך חזק?"
"אני מנסה לראות את מה שכתוב עליי. גנן גידל דגן..."
"חלאס אלעד, זה צד של הדמות שלך שהקוראים לא אמורים לראות"
"הו? אז למה..."
"חלאס!"
"אז למה הוא נכתב, אם הקוראים לא אמורים לראות אותו?"
"לא יודע", אמר יוסף במשיכת כתפיים. הוא לא יודע למה הוא עשה משיכת כתפיים, הוא ואלעד בתאים נפרדים ואין שום ערך לשפת גוף, אבל זה כנראה שירת איזו מטרה בשביל הכותב.
"יכול להיות שאנחנו חלק מאיזושהי יצירת מופת בסגנון של צ'כוב. אתה יודע, שמספרת על אנשים שעושים דברים ביומיום שלהם"
"כן, אבל אנחנו לא אנשים רגילים, אנחנו מפקדים רמי דרג בצבא שאמור להכחיד עם שלם של חיזרים אוכלי אדם מחר בבוקר, זה לא נשמע לי מאוד צ'כובי. אנחנו גם בכלל לא אמורים לדבר על צ'כוב, אין אותו בעולם שלנו, זוכר?"
יוסף לעס את שפתו התחתונה. "אבל הוא כותב ממש יפה", אמר בשקט.
"אבל עכשיו אתה זה ששובר את הדמות"
"טוב בסדר", נאנח יוסף.
הם ישבו בתאיהם עוד מספר דקות. כשאלעד סיים הוא החל לנגב את התחת שלו.
"מה אתה עושה אלעד?"
"מנקה את החרא שלי. מה זה עניינך?"
"זה חייב לקרות עכשיו? הקוראים עדיין מסתכלים"
"מה אכפת לי? רק בגלל שהם צופים בנו בסיטואציה של אמורה להיות קיימת זה אומר שאיני רשאי לדאוג להיגיינה האישית שלי?"
"שמת לב שעד עכשיו לא הוזכר אפילו בנקל מה אנחנו עושים על האסלות שלנו בעשר דקות האחרונות. לא סתם לא תיארו את פעולות המעיים שלנו, זה לא נעים לקוראים"
ואז, כפי שקורה כאשר מטוס מגיע אל מהירות הקול, כשכל גלי הקול שמקים המטוס מתלכדים יחדיו לכדי קול פיצוץ רב עוצמה, כך כל קולות הפצפוץ, החרפלוץ, הטבילה ואנחות ההקלה של יוסף ואלעד הגיחו בוות אחת מהמתנתן בסבלנות מאז תחילת סיפור זה ויצרו מעין צליל אנחת רקטום על-קולי.
אלעד ויוסף נותרו בוהים באוויר בחוסר אמון, ועל פניו של כל אחד הבעת גועל מלאת חלחלה יותר משל חברו.
"אני כל כך מבין למה זה לא היה עד עכשיו", אמר אלעד, הוא חש צורך להקיא. במקום תשובה הוא שמע את יוסף מוריד את המים בתאו ויוצא.
טוב, כנראה שזה הסימן שלי לחזור לעלילה, חשב אלעד. ואז הוא צמצם את עיניו.
טוב, כנראה שזה הסימן שלי לחזור לעלילה, חשב אלעד בהיסטריה. הוא חייך בשביעות רצון כשראה את הכתב המודגש, סיים את ענייניו ויצא מהשירותים. בחוץ אלפי החיילים הכינו את רחפות הקרב שלהם לקראת התקיפה מחר בבוקר, מתרוצצים הנה והנה, מדי פעם מישהו עצר להצדיע לו, והוא היה משיב הצדעה בהיסח דעת.
כשהגיע לחדרו הוא שלף צנצנת כדורי הרגעה מאחת המגירות. הוא בלע שתיים, לא, שלוש ונשכב במיטה. לא ברור לו אם יצליח לישון הלילה.



וכן, זה עוד אחד מהדברים האלה שאפשר לפרסם בפורום כסיפור בפניי עצמו, אבל זה נכתב ללא עריכה ופיתח את עצמו תוך-כדי, אז אני משאיר את זה פה.

 

[ויימס]

"אני כל כך מבין למה זה לא היה עד עכשיו",

(מוחאת כפיים וצוחקת)

 

[shccer]

החיה

חושך נורא עטף את הכל.
צללים הזדחלו על קירות המערה, ונעלמו. מרטי הזקן שכב במרכז המערה. לפחות כך קראו לו הדור הראשון. הם עוד כיבדו אותו. הם עוד היו חכמים מספיק לפחד ממנו. הם מתים עכשיו. לדור של היום, לעומת זאת, כבר אין מספיק כבוד בשביל לתת לו שם. הם קוראים לו "החיה". אפילו לא "הדרקון". "החיה", כאילו שאפשר להשוות בין יצור אצילי וחכם כמוהו, לבהמה עלובה.
פיצוץ נשמע מרחוק. מרטי ספר עד שלוש. פיצוץ שני. נשמע כמו פגיעה ישירה בתוך העיר. חמישים מטר ממנו מזרחה. זה היה החמישי או השישי באותו יום. עוד פיצוץ. שלוש שניות, פגיעה. שלושים מטר ממנו. כמעט הרגיש כאילו האויב מנסה למצוא אותו.עוד פיצוץ. הנפילה הפעם הרעידה את המערה. קרני אור דקיקות חדרו בין הסדקים שנוצרו בקירות המערה, והאירו על פניו. תערובת של התרגשות ציפייה ופחד הציפו את מחשבותיו. האם מנסים לחלץ אותו? או, יותר סביר, לפגוע בו? או לקחת אותו בשבי? מי מנסה? האם הם יהיו יותר טובים או יותר גרועים?
עוד פיצוץ. שלוש שניות. פגיעה.

 

[ויימס]

|דרקון| אני אוהבת את זה שקוראים לו מרטי. XD

 

[Zoomf]

ועוד אחת כי אי חייב איזה עשרים

רוחות הלילה מרחפות מעליי. סורו ממני, זוועות הגיהינום! נופפו בכשפיכם וברחו מפניי! נוסו אל החושך בינות הכוכבים. הלילה אשן, בנחת, ללא קולות מאשימים. ואם אראה מי מכן במהלך שנתי, שתפגין מעוז רוחה ותזדחל אל מיטתי, ובי תהטל ברוב זדון, ותרקח בי מחשבות שמוצאן באבדון - אזי אקרע אותה לשנים, בקסמיי אותה אשרוף, כי כל קלון איבה וסבל לא יִישְנוּ ליבי לרדוף.

 

[ויימס]

הו, יפה.

 

[ויימס]

יוצאת מהמיטה כדי להביא לכם... |אריה| (איך אין כזה בתפוז?)

בפעם הראשונה שסוכנים מריינו הגיעו לארץ, אריה התיישב על גג המכונית שלהם. זה קרה כשהם עצרו להפסקת קפה בתחנת דלק שוממת. כשהם התקשרו אל תאמאס וסיפרו לו על זה, הם לא נשמעו מעוצבנים או מבוהלים, אלא מוקסמים כמו ילדים.
מאז, זו הפכה להיות הבדיחה הקבועה שלנו. ריינו לא מרוצים? אוח, פשוט תזרוק אריה על המכונית שלהם! ריינו מרוצים? נו, אתה יודע איך החבר'ה האלה, שים להם אריה על האוטו והם כמו נחש שמצא ארנבת.
הייתי מספר את הסיפור הזה שוב ושוב, בכל פעם בגרסא מופרכת יותר. הוא גרם לתאמאס לצחוק, אז הייתי חייב לספר אותו. למשל, הייתי אומר שהאריה ישב במושב של הנהג עם מגבעת, מונוקל ועניבת פפיון, ואחד הסוכנים היה אומר, "או פיליפ, איי דו סיי, הגיע הזמן לשעת התה. או פיליפ! אתה אריה!" והייתי מסיים בהבעת התפעלות מגוחכת.
עברו כמה שבועות לפני שהבנתי שהסיפור בוודאי הסתיים בכך שאחד הסוכנים ירה באריה. היו להם רובים ארוכים, והם היו בדיוק סוג האנשים שעסקו בציד כתחביב בעולם הישן. הם בוודאי התרגשו עד מוות להרוג חיה חדשה.
כשבני אדם מצאו חלקים של העולם הישן שהם לא הכירו, הם קראו לו 'עולם חדש', אבל הוא לא היה חדש, אנשים אחרים היו שם קודם. אני ותאמאס ידענו שבקרוב לא יהיה עולם חדש יותר. הקסם היחידי שנשאר היה זה שלקח אותנו מרגע אחד לזה שבעקבותיו. אם לא היה עתיד לקפוץ אליו, משהו בוודאי יקרה לעולם בקרוב.
כשחזרתי הביתה באותו ערב עם מצרכים מהמכולת, תאמאס ישב וצפה בטלוויזיה. התמונה הראתה את שביל החלב.
תאמאס הסתובב אליי, ומבלי לבזבז זמן על 'שלום', אמר, "יש כוכב חדש בשמיים."
הנהנתי.הבנתי את זה מהתמונה.
"שנדור," הוא אמר. "זה העולם שלך?"

 

[shccer]

שיקוף

אני לא יודע אם זה טוב או רע, זה תלוי במה ניסית להשיג, אבל הנה מה שאני הבנתי ולא הבנתי מהקטע, ומה הרגשתי ממנו.
מה הבנתי: יש ארגון בשם ריינו שיש לו סוכנים. הם חייזרים (אני מניח)
יש את תאמאס והמספר. הם גם חייזרים נראה לי, או נוסעים בזמן, או שנייהם. תאמאס בדיכאון מסיבה כלשהי. הם כבר זמן מה בכוכב/זמן הזה. המספר הוא משנדור.
מה לא הבנתי: מי זה הסוכנים? מה זה ריינו? מה התקופה שבה זה קורה ואיפה? עם האריה והדיבור על עולם ישן עולם חדש זה מרגיש סביבות 1900 אבל הם רואים טלוויזיה מי בדיוק הם תומאס והמספר מה הקשר בינם לבין ריינו?
אהבתי את הקטע עם האריה. זה מרגיש אמין (התיאור של זה שזה הפך לבדיחה שלהם יותר מעצם המקרה)
העולם דימויים בכללי, וספציפית המשפט "שים להם אריה על האוטו והם כמו נחש שמצא ארנבת" מרגיש אמריקאי (משום מה יושב לי בראש טקסס)

 

[ויימס]

האמת שהבנת מלא! בכלל לא בניתי על זה שמישהו יבין את כל זה.

שנדור זה השם של המספר ולא של הכוכב- הניסוח היה מטעה, אני מבינה עכשיו.
פריטי מאץ' כל שאר הניחושים שלך נכונים. חשבת להיות בלש פרטי?

(דמויות ממש ישנות, מעולם לא ידעתי מה לעשות איתן, אבל הם חמודים כאלה.)