מגיחה מארץ הפיטוצין לדיווח

[אם פי 3]

אה, זה יש הרבה

היה פעם שרשור מצחיק עד דמעות של איקוני ציצי.

(עם פטמות סיליקון)

 

[27חומד]

כל עוד זה לא בקבוק כסמל לתינוק

אז זה יחסית בסדר

ומה שילב שינו? איפה?

 

[הקטנה באלפי ישראל]

זה היה בציניות, כן../images/Emo35.gif

 

[עופריקה]

אכן מתסכל, ועוד פן (מתסכל) נוסף

כתבתן פה על עניין החינוך, וזה משהו שקשור אליו. באופן כללי הכותרת שלי תהיה "האמונה שלנו בגופנו", אבל הבעיה הנוספת, שבי"ח (באופן כללי מאוד כמובן) לא מאמינים לנו ולהקשבה שלנו לגופינו. סיפור מקרה: הריונית שהיתה בשמירת הריון בבית חולים, עם עובר במצג עכוז. בשלב מסויים היו לה צירים. היא קראה לאחות והאחות, חיברה אותה למוניטור. תגובתה (כלומר: קריאתה את המוניטור): אין לך צירים! טב, חשבה בליבה האישה, אולי זה סתם כאב???

הכאבים התחזקו והתחזקו, וההריונית קראה שוב לאחות. חיברו אותה שוב למוניטור. לא נצפו צירים. אך הפעם בדקו פתיחה.... היא היתה הבפתיחה של 7 ס"מ. הטיסו אותה לחדר ניתוח. למה לא האמינו לה? למה האמינו רק למכשיר (שבאמת מביחנה טכנית יש לו סיכוי לא לעבוד לפעמים). הגוף שלנו עובד יפה לא?

אני מאוד מתחברת להרגשתך בלוהוריזון. לא אחת יצאתי מלידה בהרגשה שעברתי מלחמה. זה מתיש, במקום שצריך לזרום. במקום שצריך הרבה הכלה וחיזוקים. וכמה נפלא להיות שותפה בלידות שרואים את היולדת. שנמצאים שם בשבילה. שעובדים עבודת צוות איתה ועם גופה. היא המובילה, הגוף מוביל את התהליך הפיזי, לא מובל.

 

[טלימה]

קרה גם לחברה שלי

הגיעה עם צירים לבי"ח, חוברה למוניטור ואמרו לה - אין לך צירים. שלחו אותה הביתה. לידה ראשונה. חשבה לעצמה - אם זה לא צירים אז כמה כואב זה עוד יכול להיות? בדיעבד, טוב שכך, היא בילתה את רוב הלידה בבית.

 

[רוני של השלוש]

../images/Emo45.gif זה מזכיר לי את מה שהמיילדת שלי

אמרה לי באחת הפגישות הראשונות שלנו... שאלתי אותה על מה היא מביאה ללידת בית ואיך נעשה הניטור. התשובה שלה היתה פשוטה: "יש לי דופלר ואני מצמידה אותו לבטן מידי פעם, ולצירים אני לא צריכה מוניטור - כשתגידי שיש לך ציר, אני אאמין!".

 

[הילהל]

לראות את היולדת

כבר כתבתי כאן בעבר, כמה הדהימה אותי העובדה שבעלי והדולה שליוותה אותנו ראו את הציר כמה שניות לפני שאני הרגשתי אותו. מי שמתרכז ביולדת ולא בשום צג או צפצוף אחר - רואה.

 

[ayala26]

איזה הבדל של שמיים וארץ

אני הגעתי לבדיקה שגרתית ב- 38 + 2 באמצע בדיקת לחץ דם היה לי ציר! היה לי לחץ דם גבוה נתנו לי כוס לתת דגימת שתן ראשונה בכל ההריון! אבל יצא בסדר. המיילדת מששה את הבטן, והקשיבה עם הדופלר (זה מלון-לידות אין שם מוניטורים) אמרה שהכל טוב ושהכאבים (שהקשו עלי לשבת) זה בטח המחיקה, שכואבת לפעמים.. אחרי 6-7 שעות (אחרי יום שלם בחוץ - קניות ושטיפת אוטו) חזרתי לשם, בפתיחה של שש

האמת, אז כבר לא כל כך יכולתי להסתובב לשום מקום

כרעתי על המיטה כדי שאוכל להגיע בקלות לצוואר של חבר שלי (לא בשביל לחנוק אותו.. להתלות עליו) אלו הזכרונות שלי כמעט שנה אחרי

אגב, אני כבר הייתי בחופשת לידה 3 שבועות לפני הלידה. בהולנד יוצאים כבר בחודש תשיעי ל-16 שבועות. היה לי הרבה זמן להתכונן ללידה, גם לנוח וגם לקנן וגם לקרוא בספרים על הלידה. בעצם כבר 3 שבועות לפני התל"מ הייתי "בלידה". אני חושבת שזה עושה את ההבדל בין להגיע לחדר לידה אחרי יום עבודה.. אני הגעתי עם ציפיה ללידה ולא פחד. כתבתי על זה פה בבלוג שלי - חופשת לידה.

 

[יוקטנה]

כל הכבוד לך על אורך הרוח!

בזכות אורך הרוח המערכת תזכה בך, ואת יודעת שטיפה-עוד-טיפה-עוד-טיפה תהפוכנה לים! (ואני מודה שאני מוצאת איזושהי הנאה סדיסטית בקריאת הסיפורים שלך, אז אל תפסיקי!

)

 

[horit1]

כל הכבוד לך

תמשיכי כך, אני הייתי מתה לבגוש מילדת כמוך בבי"ח. בידיעה מראש שתיהיה לי כזו. במקום לחפש אופציה של לידה בבית (שבכל זאת זה לא בית חולים) שהיא יותר בשליטתי. מילדות נוספות התחילו כך- בגילוח כל אישה שבאה למחלקה והדברים משתנים- נכון לאט. יגיעה יום שהידע הזה יהיה מאוד עממי כמו הרצון לאפידורל כיום. חיזקי ואימצי