מהו ההבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה?
בס"ד מהו ההבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה? תשובה: כל המצוות שניתנו למשה רבינו בהר סיני, ניתנו לו עם פירושיהן, כמו שנאמר (שמות כד), "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה". ופירשו בזוהר הקדוש, התורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו המשנה, שהיא תורה שבעל פה. וכן אנו מברכים כל יום בברכת התורה, אשר נתן לנו תורת אמת, זו תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכינו, זו תורה שבעל פה. (ש"ע סי' קלט). כל התורה כתבה משה רבינו לפני מותו בכתב ידו (בתרא טו.), ונתן ספר לכל שבט ושבט. והמצוה, שהיא פירוש התורה, והיא תורה שבעל פה, לא כתבה משה, אלא צוה אותה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. ומפני כך נקראת, תורה שבעל פה. ואף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, מכל מקום לימדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים, וליהושע שהוא תלמידו. וזקנים (כלומר חכמים) רבים קבלו מיהושע, וכל ימי השופטים קיבלו זקני דור ודור את התורה מרבותיהם ומסרוה לתלמידיהם, עד שקם שמואל הנביא (בשנת שני אלפים ת"ש), שהוא היה הראשון לנביאים, והוא קיבלה מן הזקנים ומסרה לתלמידיו הנביאים, אשר מסרוה מדור דור עד עזרא הסופר, אשר קבל את התורה שבעל פה מאחרוני הנביאים. ובית דינו של עזרא, הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והאחרון שבהם הוא שמעון הצדיק (בשנת ג' אלפים תק"פ). והוא קבל התורה שבעל פה מכולם, וממנו קבלו תלמידיו ותלמידי תלמידיו, דור אחר דור, ששה דורות, עד הלל ושמאי (בשנת ג' אלפים תק"פ). הלל ושמאי, ותלמידיהם, ותלמידי תלמידיהם, ששה דורות עד רבי יהודה הנשיא, והם החכמים הנקראים תנאים. ורבי יהודה הנשיא, הוא שאנו קוראים רבינו הקדוש, חתם את המשנה. (בשנת ג' אלפים תתק"מ). ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדים בו תורה שבעל פה ברבים, אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו לזכרון ראשי השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמדן על פה. וכן כל אחד רושם לעצמו מה ששמע מרבותיו, ומלמדה לאחרים על פה, ממה שקבל מרבותיו, או ממה שנתחדש להם בדינים שלא שמעום מרבותיהם, אלא למדום במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, כמו גזירה שוה. (וכמו שאמרנו בהגדה של פסח, א מר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא וכו', וכוונת הדברים, שלא היתה להם קבלה ברורה מרבותיהם בענין הזה, והיו חכמי ישראל חלוקים בו, עד שדרש בן זומא מהמקרא מה שדרש, וקבלו את דבריו, כי על אופן הדרשה לא היתה ביניהם מחלוקת, לפי שאת המדות שהתורה נדרשת בהם קבלו בפירוש ממשה רבינו דור אחר דור). וכך עברה התורה בעל פה תמיד, עד ימות רבינו הקדוש, שהוא קיבץ כל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו, ושלימדו תלמידיו ותלמידיהם בכל דור ודור, וחיבר מהם "משנה", ושיננה לחכמים אחרים ברבים, עד שנתגלתה לכל ישראל. ולמה עשה כן ולא הניח הדבר כמות שהיה, לפי שראה התלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים בעולם והולכים לקצוות הארץ, לכן חיבר חיבור שילמדו ממנו ולא תשתכח חלילה תורה מישראל. ואף על פי שאסור היה לכתוב את דברי התורה שבעל פה (כמו שדרשו בגיטין ס מכל מקום מפני "עת לעשות לה'" שתשתכח חלילה התורה, התיר רבינו הקדוש לעשות כן. וישב כל ימיו, הוא ובית דינו, ולימדו המשנה ברבים, ומגדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש, רבי חייא, רבי הושעיה, רב ושמואל, ורבי יוחנן. רב סידר ספרא וספרי, לבאר ולהודיע עקרי המשנה ושורשה. רבי חייא סידר התוספתא, לבאר עניני המשנה. וכן רבי הושעיה סידר בריתות לבאר דברי המשנה. וכל החכמים שקמו אחרי רבינו הקדוש, בארץ ישראל ארבע דורות (כמאה וחמישים שנה), ובבבל שבעה דורות (כשלוש מאות שנה), כולם נקראים אמוראים. והם חכמי הגמרא. מראשוני האמוראים בארץ ישראל, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, ומהם קבלו שלשה דורות עד שנחתמה הגמרא הירושלמית כשלוש מאות שנה אחר חרבן בית המקדש. ובבבל, רב ושמואל, ומהם קבלו ששה דורות עד רב אשי ורבינא ותלמידיהם, שעל ידם נחתמה הגמרא הבבלית, כארבע מאות שנה אחר החורבן. ומרב אשי למעלה, עד משה רבינו, ארבעים דורות שקבלו זה אחר זה תורה שבעל פה, במשך כאלף ושבע מאות שנה, ומשה רבינו קבל התורה מפי ה' יתברך. נמצא שכולם קבלו מפי ה' יתברך. וכל התורה שבעל פה מיד ה' ניתנה, על יד משה רבינו ע"ה. ועליה הוסיפו רבותינו כמה תקנות וסייגים שלא יבואו לעבור על דברי התורה. גם ציוו כמה מצוות מדבריהם, כמו שיתבאר. והכל בכלל תורה שבעל פה (כמו שמבואר בגמרא ביומא כח. קיים אברהם אבי נו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "ותורותי", תורה שבכתב ותורה שבעל פה). וענין הגמרא הוא, לפרש דברי המשנה במקום שצריך ביאור, ולבאר עוד דינים שנתחדשו בכל בית דין מימות משה רבינו ע"ה, וכן יתבארו מנהגים ותקנות שהתקינו חכמי כל דור ודור, ממה שלא נאמר למשה רבינו בסיני. וכל ישראל קבלו עליהם ומחוייבים, הם וזרעם אחריהם, שלא לסור מכל דברי הגמרא כלל. ואין בזה חלוקי מנהגים או שינויי נוסחאות, אלא הכל חייבים בדברי התלמוד, במצוות שהן מן התורה, כגון מה שפירשו לנו לענין מצות ארבעת המינים, "פרי עץ הדר", הוא אתרוג, וכן על זה הדרך. ובתקנות ושאר מצוות דרבנן, כגון מצות נר חנוכה, ומצוות עירוב תבשילין וכיוצא באלו. ואחר חתימת התלמוד נקראים החכמים סבוראים, והם הכניסו הסברות קצרות והכרעות דינים למעשה בתוך התלמוד. וכל תקופת הסבוראים כמאה וחמש עשרה שנה. וכל החכמים שעמדו אחריהם כארבע מאות שנה, קרויים גאונים, ומהם רב סעדיה גאון ורב נטרונאי גאון, ורבינו האי, ורב אחאי ועוד. והם העמידו את התורה בבבל ובארץ ישראל, והיו מהם ראשי ישיבות שהרביצו תורה ברבים. ומאז נפוצו ישראל לכל קצוות תבל הרבה מאד. וכל החכמים מימות הגאונים עד לפני כשש מאות שנה קרויים ראשונים. ומהם הרי"ף, הוא רבינו יצחק אלפסי, רש"י, הוא רבינו שלמה יצחקי, ועד האחרונים שבהם, הר"ן והרשב"ץ, ושאר החכמים שהיו בספרד ובאיטליה, באשכנז ובפולין, ובשאר הגלויות. והם חברו ספרי שאלות ותשובות ממה היו שואלים אותם, ופירשו דברי הש"ס, וחידשו וכתבו עניני מוסר ודרוש וקבלה ועוד. ואחריהם קרויים כל החכמים "אחרונים", ובכללם, מרן השלחן ערוך וחביריו, ומרן הרב חיד"א, ורבינו יוסף חיים, עד אחרוני זמנינו. ואחרי דבריהם מחוייבים ישראל ללכת, על פי מנהגיהם במקומות מושבותם, ועל פי כללי ההוראה המסורים ביד חכמי ישראל, כגון מה שאנו נוקטים להלכה כסברת רוב הפוסקים במקום שנחלקו, וכן כל כיוצא בזה. ומזה הטעם נמצאים ישראל הבאים מגלויותיהם חלוקים בכמה מנהגים שאינם מעיקרי יסודות התורה, לפי שרבותינו שבאותם המקומות אחר חתימת התלמוד, נחלקו בדיני התורה במה שאינו מפורש בגמרא. וכל אלו החכמים, למדו דרך הגמרא, והוציאו לאור תעלומיה וביארו עניניה, לפי שדרך התלמוד עמוקה מאד, וצריך אדם שימית עצמו באהלה של תורה רוב ימיו, בכדי שיזכה לחדש בתורה ולבאר תעלומיה, להוציא דין מתוך דברי התלמוד ומדברי שאר החכמים שקדמו לו, כא שר צוה ה'. http://www.halachayomit.co.il/
בס"ד מהו ההבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה? תשובה: כל המצוות שניתנו למשה רבינו בהר סיני, ניתנו לו עם פירושיהן, כמו שנאמר (שמות כד), "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה". ופירשו בזוהר הקדוש, התורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו המשנה, שהיא תורה שבעל פה. וכן אנו מברכים כל יום בברכת התורה, אשר נתן לנו תורת אמת, זו תורה שבכתב, וחיי עולם נטע בתוכינו, זו תורה שבעל פה. (ש"ע סי' קלט). כל התורה כתבה משה רבינו לפני מותו בכתב ידו (בתרא טו.), ונתן ספר לכל שבט ושבט. והמצוה, שהיא פירוש התורה, והיא תורה שבעל פה, לא כתבה משה, אלא צוה אותה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. ומפני כך נקראת, תורה שבעל פה. ואף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, מכל מקום לימדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים, וליהושע שהוא תלמידו. וזקנים (כלומר חכמים) רבים קבלו מיהושע, וכל ימי השופטים קיבלו זקני דור ודור את התורה מרבותיהם ומסרוה לתלמידיהם, עד שקם שמואל הנביא (בשנת שני אלפים ת"ש), שהוא היה הראשון לנביאים, והוא קיבלה מן הזקנים ומסרה לתלמידיו הנביאים, אשר מסרוה מדור דור עד עזרא הסופר, אשר קבל את התורה שבעל פה מאחרוני הנביאים. ובית דינו של עזרא, הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והאחרון שבהם הוא שמעון הצדיק (בשנת ג' אלפים תק"פ). והוא קבל התורה שבעל פה מכולם, וממנו קבלו תלמידיו ותלמידי תלמידיו, דור אחר דור, ששה דורות, עד הלל ושמאי (בשנת ג' אלפים תק"פ). הלל ושמאי, ותלמידיהם, ותלמידי תלמידיהם, ששה דורות עד רבי יהודה הנשיא, והם החכמים הנקראים תנאים. ורבי יהודה הנשיא, הוא שאנו קוראים רבינו הקדוש, חתם את המשנה. (בשנת ג' אלפים תתק"מ). ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדים בו תורה שבעל פה ברבים, אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו לזכרון ראשי השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמדן על פה. וכן כל אחד רושם לעצמו מה ששמע מרבותיו, ומלמדה לאחרים על פה, ממה שקבל מרבותיו, או ממה שנתחדש להם בדינים שלא שמעום מרבותיהם, אלא למדום במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, כמו גזירה שוה. (וכמו שאמרנו בהגדה של פסח, א מר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא וכו', וכוונת הדברים, שלא היתה להם קבלה ברורה מרבותיהם בענין הזה, והיו חכמי ישראל חלוקים בו, עד שדרש בן זומא מהמקרא מה שדרש, וקבלו את דבריו, כי על אופן הדרשה לא היתה ביניהם מחלוקת, לפי שאת המדות שהתורה נדרשת בהם קבלו בפירוש ממשה רבינו דור אחר דור). וכך עברה התורה בעל פה תמיד, עד ימות רבינו הקדוש, שהוא קיבץ כל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו, ושלימדו תלמידיו ותלמידיהם בכל דור ודור, וחיבר מהם "משנה", ושיננה לחכמים אחרים ברבים, עד שנתגלתה לכל ישראל. ולמה עשה כן ולא הניח הדבר כמות שהיה, לפי שראה התלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים בעולם והולכים לקצוות הארץ, לכן חיבר חיבור שילמדו ממנו ולא תשתכח חלילה תורה מישראל. ואף על פי שאסור היה לכתוב את דברי התורה שבעל פה (כמו שדרשו בגיטין ס מכל מקום מפני "עת לעשות לה'" שתשתכח חלילה התורה, התיר רבינו הקדוש לעשות כן. וישב כל ימיו, הוא ובית דינו, ולימדו המשנה ברבים, ומגדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש, רבי חייא, רבי הושעיה, רב ושמואל, ורבי יוחנן. רב סידר ספרא וספרי, לבאר ולהודיע עקרי המשנה ושורשה. רבי חייא סידר התוספתא, לבאר עניני המשנה. וכן רבי הושעיה סידר בריתות לבאר דברי המשנה. וכל החכמים שקמו אחרי רבינו הקדוש, בארץ ישראל ארבע דורות (כמאה וחמישים שנה), ובבבל שבעה דורות (כשלוש מאות שנה), כולם נקראים אמוראים. והם חכמי הגמרא. מראשוני האמוראים בארץ ישראל, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, ומהם קבלו שלשה דורות עד שנחתמה הגמרא הירושלמית כשלוש מאות שנה אחר חרבן בית המקדש. ובבבל, רב ושמואל, ומהם קבלו ששה דורות עד רב אשי ורבינא ותלמידיהם, שעל ידם נחתמה הגמרא הבבלית, כארבע מאות שנה אחר החורבן. ומרב אשי למעלה, עד משה רבינו, ארבעים דורות שקבלו זה אחר זה תורה שבעל פה, במשך כאלף ושבע מאות שנה, ומשה רבינו קבל התורה מפי ה' יתברך. נמצא שכולם קבלו מפי ה' יתברך. וכל התורה שבעל פה מיד ה' ניתנה, על יד משה רבינו ע"ה. ועליה הוסיפו רבותינו כמה תקנות וסייגים שלא יבואו לעבור על דברי התורה. גם ציוו כמה מצוות מדבריהם, כמו שיתבאר. והכל בכלל תורה שבעל פה (כמו שמבואר בגמרא ביומא כח. קיים אברהם אבי נו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר "ותורותי", תורה שבכתב ותורה שבעל פה). וענין הגמרא הוא, לפרש דברי המשנה במקום שצריך ביאור, ולבאר עוד דינים שנתחדשו בכל בית דין מימות משה רבינו ע"ה, וכן יתבארו מנהגים ותקנות שהתקינו חכמי כל דור ודור, ממה שלא נאמר למשה רבינו בסיני. וכל ישראל קבלו עליהם ומחוייבים, הם וזרעם אחריהם, שלא לסור מכל דברי הגמרא כלל. ואין בזה חלוקי מנהגים או שינויי נוסחאות, אלא הכל חייבים בדברי התלמוד, במצוות שהן מן התורה, כגון מה שפירשו לנו לענין מצות ארבעת המינים, "פרי עץ הדר", הוא אתרוג, וכן על זה הדרך. ובתקנות ושאר מצוות דרבנן, כגון מצות נר חנוכה, ומצוות עירוב תבשילין וכיוצא באלו. ואחר חתימת התלמוד נקראים החכמים סבוראים, והם הכניסו הסברות קצרות והכרעות דינים למעשה בתוך התלמוד. וכל תקופת הסבוראים כמאה וחמש עשרה שנה. וכל החכמים שעמדו אחריהם כארבע מאות שנה, קרויים גאונים, ומהם רב סעדיה גאון ורב נטרונאי גאון, ורבינו האי, ורב אחאי ועוד. והם העמידו את התורה בבבל ובארץ ישראל, והיו מהם ראשי ישיבות שהרביצו תורה ברבים. ומאז נפוצו ישראל לכל קצוות תבל הרבה מאד. וכל החכמים מימות הגאונים עד לפני כשש מאות שנה קרויים ראשונים. ומהם הרי"ף, הוא רבינו יצחק אלפסי, רש"י, הוא רבינו שלמה יצחקי, ועד האחרונים שבהם, הר"ן והרשב"ץ, ושאר החכמים שהיו בספרד ובאיטליה, באשכנז ובפולין, ובשאר הגלויות. והם חברו ספרי שאלות ותשובות ממה היו שואלים אותם, ופירשו דברי הש"ס, וחידשו וכתבו עניני מוסר ודרוש וקבלה ועוד. ואחריהם קרויים כל החכמים "אחרונים", ובכללם, מרן השלחן ערוך וחביריו, ומרן הרב חיד"א, ורבינו יוסף חיים, עד אחרוני זמנינו. ואחרי דבריהם מחוייבים ישראל ללכת, על פי מנהגיהם במקומות מושבותם, ועל פי כללי ההוראה המסורים ביד חכמי ישראל, כגון מה שאנו נוקטים להלכה כסברת רוב הפוסקים במקום שנחלקו, וכן כל כיוצא בזה. ומזה הטעם נמצאים ישראל הבאים מגלויותיהם חלוקים בכמה מנהגים שאינם מעיקרי יסודות התורה, לפי שרבותינו שבאותם המקומות אחר חתימת התלמוד, נחלקו בדיני התורה במה שאינו מפורש בגמרא. וכל אלו החכמים, למדו דרך הגמרא, והוציאו לאור תעלומיה וביארו עניניה, לפי שדרך התלמוד עמוקה מאד, וצריך אדם שימית עצמו באהלה של תורה רוב ימיו, בכדי שיזכה לחדש בתורה ולבאר תעלומיה, להוציא דין מתוך דברי התלמוד ומדברי שאר החכמים שקדמו לו, כא שר צוה ה'. http://www.halachayomit.co.il/