יום השרדות באופני הרים (ועוד יום)
או, השרדות – לא מילה גסה רק הערה קטנה לפני ההתחלה...כתשובה לדברים שאמר פה גדי אלוני לפני זמן מה בתגובה לאלבום תמונות של טיול של טימון. יש משהו מייגע ברשימה של תמונות כאן בפורום המובאת כשירשור ענק. אולי העלאת התמונות לאתר חיצוני (סטייל Webshots) כמשהו מרוכז היא יעילה ונוחה יותר. אני מוצא ששתי השיטות דומות ומייגעות (לפעמים) באותה מידה. למרות יוצאים מן הכלל, התמונות לכשעצמן אינן משיגות שום מטרה בעיני היות ובדרך כלל הינן חסרות הבעה רגשית כלשהיא (רובנו לא צלמים מקצועיים). החוויות שייכות לחווה והתמונה כפשוטה אינה מעבירה זאת בצורה חיה. התמונות של כולנו חוזרות על עצמן (שוב, בדרך כלל, לא תמיד, אל תעלבו), כי כולנו נראים דומים בתחפושת, כולנו רוכבים באותם מקומות, רובנו רוכבים ולא צלמים. ברצוני לנסות (מקוה שאצליח) להעביר בצורה מילולית דווקא נקודת מבט יחודית שמקורה בחוויות שאנחנו עברנו. המסלול, שרבים אחרים חלפו עליו בצמיגיהם, משמש רק כרקע. תקוותי כי שרשרת התמונות ותיאור המקומות יהיו כך פחות שבלוניים ויותר קוראים מכם ימצאו את הכוחות להקליק על התמונה על מנת לראות מה מסתתר מאחורי כל סיפורון. סיפור בתמונות על חלום קטן (מאד) שהוגשם בלא מעט זיעה וחוויות, על שיבה בשלום הביתה. אל תפתחו כאן יותר מדי ציפיות. זה לא הולך להיות סיפור על רוכב הנאלץ, במו ידיו, לקטוע את רגלו שנתפסה בין הפדל לשילדה על מנת להשתחרר ולשרוד... (קישור) סתם סיפור על חוויות שהיו, על טיול שהחל בשלושה, תפח לארבעה ורק תאונה מצערת הביאה לסיומו המלא בשלושה (מוסיקה דרמטית, מסך עולה). "לך, לך למדבר הדרכים יובילו ליל טרם בא, לך אחי אל המדבר" אז הלכנו... יש חלומות על כיבוש הרים גבוהים, מסעות בעולם, להביא את המכה...לפעמים, כשאנחנו מתעייפים, אנחנו חוזרים לחלום בקטן. תנו לנו טיול יומיים בנגב, עם שק שינה ו...אופנים. לנו, אנשי המשרד, מטופלים בילדים (קטנים), זה חלום שלא קל תמיד להגשים. לך תשבור שיגרה... שנינו, רונן ואני, העברנו דקות משרד לא מועטות בבישול טיול שכזה. גם כשנשאר בגדר תכנון, זה משהו שמעביר דקות יפות. חודשים (לפחות שניים) ומזג אויר מתעתע של גשם/שרב שבכל סופשבוע מחדש תקעו מקל בגלגלים... לתכנן זה קל. רונן, הלהוט, בולע מפה בעינים, נעלה כאן, נרד, נחצה, נטפס...במפה הכל עביר, האצבע רצה על השבילים המסומנים בקלות. המאבק בין ה"להספיק הרבה – כי לא באים כל יום" לבין "מגבלות הגוף" לא תמיד הוגן. אני, זוכר אבנים, דרדרת ועוד אבנים, שמש קופחת ומאמצים לא קטנים. במדבר, צריך להיות זהירים. החלטנו להיות גמישים, להשאיר פתוח... בסוף זה קרה. שלושה יצאו. רשף שהצטרף ברגע האחרון באדיבות עמיר פרץ, השלים את השלישיה. במדרשת שדה בוקר עמדנו מצוחצחים, רעננים, אבק המדבר עוד לא נגע בנו, מליחות הזיעה עדין עמוק בתוך הנקבוביות.
או, השרדות – לא מילה גסה רק הערה קטנה לפני ההתחלה...כתשובה לדברים שאמר פה גדי אלוני לפני זמן מה בתגובה לאלבום תמונות של טיול של טימון. יש משהו מייגע ברשימה של תמונות כאן בפורום המובאת כשירשור ענק. אולי העלאת התמונות לאתר חיצוני (סטייל Webshots) כמשהו מרוכז היא יעילה ונוחה יותר. אני מוצא ששתי השיטות דומות ומייגעות (לפעמים) באותה מידה. למרות יוצאים מן הכלל, התמונות לכשעצמן אינן משיגות שום מטרה בעיני היות ובדרך כלל הינן חסרות הבעה רגשית כלשהיא (רובנו לא צלמים מקצועיים). החוויות שייכות לחווה והתמונה כפשוטה אינה מעבירה זאת בצורה חיה. התמונות של כולנו חוזרות על עצמן (שוב, בדרך כלל, לא תמיד, אל תעלבו), כי כולנו נראים דומים בתחפושת, כולנו רוכבים באותם מקומות, רובנו רוכבים ולא צלמים. ברצוני לנסות (מקוה שאצליח) להעביר בצורה מילולית דווקא נקודת מבט יחודית שמקורה בחוויות שאנחנו עברנו. המסלול, שרבים אחרים חלפו עליו בצמיגיהם, משמש רק כרקע. תקוותי כי שרשרת התמונות ותיאור המקומות יהיו כך פחות שבלוניים ויותר קוראים מכם ימצאו את הכוחות להקליק על התמונה על מנת לראות מה מסתתר מאחורי כל סיפורון. סיפור בתמונות על חלום קטן (מאד) שהוגשם בלא מעט זיעה וחוויות, על שיבה בשלום הביתה. אל תפתחו כאן יותר מדי ציפיות. זה לא הולך להיות סיפור על רוכב הנאלץ, במו ידיו, לקטוע את רגלו שנתפסה בין הפדל לשילדה על מנת להשתחרר ולשרוד... (קישור) סתם סיפור על חוויות שהיו, על טיול שהחל בשלושה, תפח לארבעה ורק תאונה מצערת הביאה לסיומו המלא בשלושה (מוסיקה דרמטית, מסך עולה). "לך, לך למדבר הדרכים יובילו ליל טרם בא, לך אחי אל המדבר" אז הלכנו... יש חלומות על כיבוש הרים גבוהים, מסעות בעולם, להביא את המכה...לפעמים, כשאנחנו מתעייפים, אנחנו חוזרים לחלום בקטן. תנו לנו טיול יומיים בנגב, עם שק שינה ו...אופנים. לנו, אנשי המשרד, מטופלים בילדים (קטנים), זה חלום שלא קל תמיד להגשים. לך תשבור שיגרה... שנינו, רונן ואני, העברנו דקות משרד לא מועטות בבישול טיול שכזה. גם כשנשאר בגדר תכנון, זה משהו שמעביר דקות יפות. חודשים (לפחות שניים) ומזג אויר מתעתע של גשם/שרב שבכל סופשבוע מחדש תקעו מקל בגלגלים... לתכנן זה קל. רונן, הלהוט, בולע מפה בעינים, נעלה כאן, נרד, נחצה, נטפס...במפה הכל עביר, האצבע רצה על השבילים המסומנים בקלות. המאבק בין ה"להספיק הרבה – כי לא באים כל יום" לבין "מגבלות הגוף" לא תמיד הוגן. אני, זוכר אבנים, דרדרת ועוד אבנים, שמש קופחת ומאמצים לא קטנים. במדבר, צריך להיות זהירים. החלטנו להיות גמישים, להשאיר פתוח... בסוף זה קרה. שלושה יצאו. רשף שהצטרף ברגע האחרון באדיבות עמיר פרץ, השלים את השלישיה. במדרשת שדה בוקר עמדנו מצוחצחים, רעננים, אבק המדבר עוד לא נגע בנו, מליחות הזיעה עדין עמוק בתוך הנקבוביות.