למה את חושבת שלא היינו במקום כזה? וב"כזה"
אני לא מתכוונת לגמר אולימפי אלא להפסד צורב, כי עם כל הכבוד אני לא חושבת שמדובר בפסגת האולימפוס ושכל רגש או נימוס אנושי מפסיקים לתפוס שם וחלים כללים נפרדים ולא קשורים. אני חושבת שכל אדם עם ניסיון חיים כבר חווה כישלונות ויודע כמה זה כואב לעבוד קשה ולחלום ולייחל למשהו ובסופו של דבר להחמיץ אותו. אנשים חווים אכזבות קשות בחיים גם אם הם לא ספורטאים אולימפיים.
נכון, הן צעירות, אבל בתחום הזה דווקא יש להן ניסיון חיים רב כי הן מתחילות מגיל צעיר מאוד, אז זה לא חדש להן; ובניגוד לרובנו, הן מצולמות ומשודרות לכל העולם ולכן על אחת כמה וכמה צריכות לקחת זאת בחשבון. אז אני לא אומרת לחייך באושר כאילו זכו בזהב; אבל עדיין להפגין רוח אולימפית ולדעת להפסיד בכבוד – כן. בעיניי, חלק מלהיות ספורטאי ברמה הזו זה לדעת גם לכבד את המנצחים כשאתה מפסיד, ולשלב ידיים בהמנון של הזוכה (לא ראיתי, אבל בהנחה שזה אכן קרה) זה פשוט התנהגות קטנונית, דוחה ולא ראויה.
אני לא מתכוונת לגמר אולימפי אלא להפסד צורב, כי עם כל הכבוד אני לא חושבת שמדובר בפסגת האולימפוס ושכל רגש או נימוס אנושי מפסיקים לתפוס שם וחלים כללים נפרדים ולא קשורים. אני חושבת שכל אדם עם ניסיון חיים כבר חווה כישלונות ויודע כמה זה כואב לעבוד קשה ולחלום ולייחל למשהו ובסופו של דבר להחמיץ אותו. אנשים חווים אכזבות קשות בחיים גם אם הם לא ספורטאים אולימפיים.
נכון, הן צעירות, אבל בתחום הזה דווקא יש להן ניסיון חיים רב כי הן מתחילות מגיל צעיר מאוד, אז זה לא חדש להן; ובניגוד לרובנו, הן מצולמות ומשודרות לכל העולם ולכן על אחת כמה וכמה צריכות לקחת זאת בחשבון. אז אני לא אומרת לחייך באושר כאילו זכו בזהב; אבל עדיין להפגין רוח אולימפית ולדעת להפסיד בכבוד – כן. בעיניי, חלק מלהיות ספורטאי ברמה הזו זה לדעת גם לכבד את המנצחים כשאתה מפסיד, ולשלב ידיים בהמנון של הזוכה (לא ראיתי, אבל בהנחה שזה אכן קרה) זה פשוט התנהגות קטנונית, דוחה ולא ראויה.