מה אתם אומרים על הסימפוניה ה-9 של בטהובן?
- פותח הנושא בטהובן מישראל
- פורסם בתאריך
נכון.
אמנם לא שרתי את זה, אבל יש לי כרגע את הפרטיטורה בבית, ולמרות שאני חושב שמדובר ביצירה ווקאלית יותר טובה מהתשיעית של בטהובן (אחחח, המעבר מהקיריה לקריסטה בפרק הראשון... אין עליו), הסופרניות והטנורים שם פשוט צריכים למות בשביל לצלוח את זה. בכל אופן, המיסה סולמניס היא יצירה יחסית קשה לתפיסה (וגם ארוכה מאוד), אבל מתגמלת מאוד. האניוס דיי שם הוא אחת היציאות הרגשיות והנעלות ביותר של בטהובן (ואני בכלל מעדיף את לודוויג ואן של התקופה הראשונה והאמצעית בד"כ). ברשותי ביצוע טוב מאוד עם הרווכה והחבר'ה הקבועים שלו, הייתי שמח לשמוע פעם את הביצוע של ג'ון אליוט גרדינר.
אמנם לא שרתי את זה, אבל יש לי כרגע את הפרטיטורה בבית, ולמרות שאני חושב שמדובר ביצירה ווקאלית יותר טובה מהתשיעית של בטהובן (אחחח, המעבר מהקיריה לקריסטה בפרק הראשון... אין עליו), הסופרניות והטנורים שם פשוט צריכים למות בשביל לצלוח את זה. בכל אופן, המיסה סולמניס היא יצירה יחסית קשה לתפיסה (וגם ארוכה מאוד), אבל מתגמלת מאוד. האניוס דיי שם הוא אחת היציאות הרגשיות והנעלות ביותר של בטהובן (ואני בכלל מעדיף את לודוויג ואן של התקופה הראשונה והאמצעית בד"כ). ברשותי ביצוע טוב מאוד עם הרווכה והחבר'ה הקבועים שלו, הייתי שמח לשמוע פעם את הביצוע של ג'ון אליוט גרדינר.
איש המאה ה18
New member
סתם גימיק זול
להוסיף מקהלה בסוף היצירה זה סתם גימיק זול, אני מעדיף את הסימפוניות הטובות בהרבה של היידן. אני עוד זוכר איך הקשישא הזה ביקר בלונדון בסוף ימיו בשארית כוחותיו ולא איבד מיכולתו ומההומור שלו. בטהובן החירש הזה בכלל לא יודע לכתוב למקהלה, כולם שם צורחים. ואיך הוא העז לשנות ככה את המילים של שילר?
להוסיף מקהלה בסוף היצירה זה סתם גימיק זול, אני מעדיף את הסימפוניות הטובות בהרבה של היידן. אני עוד זוכר איך הקשישא הזה ביקר בלונדון בסוף ימיו בשארית כוחותיו ולא איבד מיכולתו ומההומור שלו. בטהובן החירש הזה בכלל לא יודע לכתוב למקהלה, כולם שם צורחים. ואיך הוא העז לשנות ככה את המילים של שילר?
Molchansky
New member
אני
הכי אוהב את הסימפוניה הראשונה שלו, תמיד מרגשת אותי. אבל כל הסימפוניות שלו יפות, אוהב את כולן (אבל את הראשונה הכי!
) אגב, זה באמת מאוד יפה איך שהמקהלה נכנסת בסימפוניה התשיעית, יש בזה עוצמה שאני לא יכול לתאר במילים.
הכי אוהב את הסימפוניה הראשונה שלו, תמיד מרגשת אותי. אבל כל הסימפוניות שלו יפות, אוהב את כולן (אבל את הראשונה הכי!
פיה טובה אחת
New member
../images/Emo9.gifיצירה באמת נפלאה!
מסכים אתך
בלי קשר לחירשות שלו. העניין של החירשות אמנם מדהים, אבל הוא משני מאוד. אחרי שעוברים את התדהמה שרב-האמן החירש הזה שמע שמיעה פנימית מושלמת כל כך עד שהמשיך להבקיע דרך במרחבי תצורות צליל חדשות שלא נשמעו כמותן לפניו, ממשיכים הלאה להתבונן ביצירות עצמן. התשיעית היא מאמץ כביר (שהצליח) והישג בספירות הרוחניות. כדרכו, בטהובן מוותר פעמים רבות על הליטוש (ולכן, כפי שאמרו בהודעות אחרות כאן) המקהלה אינה שרה שירת מקהלה מלוטשת וכו'. הצורך הגדול שלו להשליך את המעטה של הליטוש אפיין אותו מתחילת דרכו. אחת המריבות הראשונות שלו הייתה עם היידן, בדיוק על העניין הזה, בהקשר של הטריו לפסנתר שלו, בדו מינור. אז הוא גם התאכזב ממורהו הנערץ על שהוא מעיר לו על "האם הקהל יסכים לקבל את זה". מהעימות הזה אפשר ללמוד רבות. וגם אם אנחנו כבר התרגלנו לזה, הרי ביצירות דוגמת הסימפוניה החמישית, הרביעיה בפה מינור ורבות אחרות, יש פריצה פראית לצורות צליל "מכוער" שנועד להגיע לעומקים בלתי מוכרים עד אז של הצדדים האפלים, הבלתי-מודעים, של הנפש. בני זמנו היו בוודאי המומים מזה לא פחות משבני דורו של סרווינסקי בפריז היו המומים מפולחן האביב שלו. ודרך אגב, אומר אחד המנצחים (שכחתי מי הוא היה) על פולחן האביב, שני דורות מאוחר יותר: את הצלילים הראשונים של הבסון, בזמנו של סטרווינסי היה אפשר להפיק רק בקושי, כי הטכניקה עוד לא הגיעה לזה. מכאן שהייתה תחושה של קצה גבול, של מחוזות נידחים, של ארץ בלתי נודעת. וכיום כל נגן בסון ממוצע יכול לנגן את זה בקלות, והאפקט הזה אבד לבלי שוב. קלאוס הובר, האבובן הגדול, הסביר לי בריאיון אישי שהוא עצמו כותב לפעמים בגבול של בין האפשרי והבלתי אפשרי מבחינת המבצע, כי בגבול הזה יש אמירה רוחנית של קצה-גבול-היכולת, והנגינה של החלקים האלה אמורה להישמע כמו על גבול הבלתי אפשרי. במיוחד גדול הישגו של בטהובן בגלל המאמץ העצום שלו נגד תכונותיו האישיות שלו עצמו, לאורך כל חייו. הוא היה אדם קשה, פראי, לעתים קרובות גס רוח, בודד, פוגע, אך מודע באופן מדהים למעמקי אישיותו על כל צדדיה, גם המכוערים, והוא מסר את חייו על התמודדות כנה איתם. כבר בצוואת הייליגנשטט הוא כותב על שני היסודות של האישיות שלו, ומבקש שיזכרו אותו בצד ה"טוב" שלו... הרי אילו ביקש להסתיר, היה יכול להמשיך לחבר יצירות בסגנון השביעייה שלו, או החמישיה לכלי נשיפה ופסנתר, עד סוף ימיו, או הקונצ'רטו ה"שני" (שהוא בעצם הראשון), לפסנתר, שהן ניסיונות בבוהק החינני דמוי ק' מ' וובר, שהוא ידע לעשות אותו יותר טוב מכל אחד אחר, אבל בשלב מסוים הוא מאס בזה והעדיף לצאת למאמץ שעניין אותו יותר, הן במעמקי נפש שלא התמודדו איתם עד ימיו, הן באפשרויות החומר המוסיקלי -- צליל, צורה -- ולמותר לציין, ביחס ביניהם. כאן האדם הבודד, הרגזן, האומלל בדרך כלל, שבזבז שנים בחייו במריבות אידיוטיות על המשמורת על בן אחיו, שרב עם כל העולם ואשתו, קורא לאחווה עולמית, והקריאה הזאת, מצעד הניצחון הזה של הרוחניות, של החיבוק של כל בני האדם, נאמר מדם-לבו, בכך לא יכול להיות ספק לכל מי שמאזין לאיכויותיה ה"פנימיות" הענקיות של המוזיקה. לכן לדעתי המקהלה אינה גימיק בכלל. בטהובן לא היה זקוק לשום גימיק בהליכתו בשנים האחרונות של חייו, בהתכנסות עצומה פנימה, בדרך אל מרחבים שמעבר לחוויות המוכרות לאדם הרגיל. הוא רצה להגיד משהו אנושי, שאותו הוא מצא לנכון להגיד רק בשיתוף הקול, הקול הזה שלא נובע מהכלים האחרים, הנובע אך ורק מהגרון, מהנשימה, המהול בדמעות אושר ואומללות, הנשבר מרוב התרגשות, הצונח, הצורח, היפה, המכוער, הקומדיה-הטרגדיה האנושית, מצב הקיום.
בלי קשר לחירשות שלו. העניין של החירשות אמנם מדהים, אבל הוא משני מאוד. אחרי שעוברים את התדהמה שרב-האמן החירש הזה שמע שמיעה פנימית מושלמת כל כך עד שהמשיך להבקיע דרך במרחבי תצורות צליל חדשות שלא נשמעו כמותן לפניו, ממשיכים הלאה להתבונן ביצירות עצמן. התשיעית היא מאמץ כביר (שהצליח) והישג בספירות הרוחניות. כדרכו, בטהובן מוותר פעמים רבות על הליטוש (ולכן, כפי שאמרו בהודעות אחרות כאן) המקהלה אינה שרה שירת מקהלה מלוטשת וכו'. הצורך הגדול שלו להשליך את המעטה של הליטוש אפיין אותו מתחילת דרכו. אחת המריבות הראשונות שלו הייתה עם היידן, בדיוק על העניין הזה, בהקשר של הטריו לפסנתר שלו, בדו מינור. אז הוא גם התאכזב ממורהו הנערץ על שהוא מעיר לו על "האם הקהל יסכים לקבל את זה". מהעימות הזה אפשר ללמוד רבות. וגם אם אנחנו כבר התרגלנו לזה, הרי ביצירות דוגמת הסימפוניה החמישית, הרביעיה בפה מינור ורבות אחרות, יש פריצה פראית לצורות צליל "מכוער" שנועד להגיע לעומקים בלתי מוכרים עד אז של הצדדים האפלים, הבלתי-מודעים, של הנפש. בני זמנו היו בוודאי המומים מזה לא פחות משבני דורו של סרווינסקי בפריז היו המומים מפולחן האביב שלו. ודרך אגב, אומר אחד המנצחים (שכחתי מי הוא היה) על פולחן האביב, שני דורות מאוחר יותר: את הצלילים הראשונים של הבסון, בזמנו של סטרווינסי היה אפשר להפיק רק בקושי, כי הטכניקה עוד לא הגיעה לזה. מכאן שהייתה תחושה של קצה גבול, של מחוזות נידחים, של ארץ בלתי נודעת. וכיום כל נגן בסון ממוצע יכול לנגן את זה בקלות, והאפקט הזה אבד לבלי שוב. קלאוס הובר, האבובן הגדול, הסביר לי בריאיון אישי שהוא עצמו כותב לפעמים בגבול של בין האפשרי והבלתי אפשרי מבחינת המבצע, כי בגבול הזה יש אמירה רוחנית של קצה-גבול-היכולת, והנגינה של החלקים האלה אמורה להישמע כמו על גבול הבלתי אפשרי. במיוחד גדול הישגו של בטהובן בגלל המאמץ העצום שלו נגד תכונותיו האישיות שלו עצמו, לאורך כל חייו. הוא היה אדם קשה, פראי, לעתים קרובות גס רוח, בודד, פוגע, אך מודע באופן מדהים למעמקי אישיותו על כל צדדיה, גם המכוערים, והוא מסר את חייו על התמודדות כנה איתם. כבר בצוואת הייליגנשטט הוא כותב על שני היסודות של האישיות שלו, ומבקש שיזכרו אותו בצד ה"טוב" שלו... הרי אילו ביקש להסתיר, היה יכול להמשיך לחבר יצירות בסגנון השביעייה שלו, או החמישיה לכלי נשיפה ופסנתר, עד סוף ימיו, או הקונצ'רטו ה"שני" (שהוא בעצם הראשון), לפסנתר, שהן ניסיונות בבוהק החינני דמוי ק' מ' וובר, שהוא ידע לעשות אותו יותר טוב מכל אחד אחר, אבל בשלב מסוים הוא מאס בזה והעדיף לצאת למאמץ שעניין אותו יותר, הן במעמקי נפש שלא התמודדו איתם עד ימיו, הן באפשרויות החומר המוסיקלי -- צליל, צורה -- ולמותר לציין, ביחס ביניהם. כאן האדם הבודד, הרגזן, האומלל בדרך כלל, שבזבז שנים בחייו במריבות אידיוטיות על המשמורת על בן אחיו, שרב עם כל העולם ואשתו, קורא לאחווה עולמית, והקריאה הזאת, מצעד הניצחון הזה של הרוחניות, של החיבוק של כל בני האדם, נאמר מדם-לבו, בכך לא יכול להיות ספק לכל מי שמאזין לאיכויותיה ה"פנימיות" הענקיות של המוזיקה. לכן לדעתי המקהלה אינה גימיק בכלל. בטהובן לא היה זקוק לשום גימיק בהליכתו בשנים האחרונות של חייו, בהתכנסות עצומה פנימה, בדרך אל מרחבים שמעבר לחוויות המוכרות לאדם הרגיל. הוא רצה להגיד משהו אנושי, שאותו הוא מצא לנכון להגיד רק בשיתוף הקול, הקול הזה שלא נובע מהכלים האחרים, הנובע אך ורק מהגרון, מהנשימה, המהול בדמעות אושר ואומללות, הנשבר מרוב התרגשות, הצונח, הצורח, היפה, המכוער, הקומדיה-הטרגדיה האנושית, מצב הקיום.
אני הכי אוהב את הסמפוניות השישית והשמינית
השישית מכילה פרקים שלווים ומלאי אידיליה.יש גם את הפרק הרביעי הדרמטי.השמינית תוססת ומלאת שמחה.יש גם הסקרצו המפורסם שהוא חמוד מאוד ומחקה מטרונום.הסימפוניה הראשונה של מהלר ("טיטאן") מזכירה מאוד באופייה את השישית של בטהובן והיא אהובה עליי מאוד.
השישית מכילה פרקים שלווים ומלאי אידיליה.יש גם את הפרק הרביעי הדרמטי.השמינית תוססת ומלאת שמחה.יש גם הסקרצו המפורסם שהוא חמוד מאוד ומחקה מטרונום.הסימפוניה הראשונה של מהלר ("טיטאן") מזכירה מאוד באופייה את השישית של בטהובן והיא אהובה עליי מאוד.
א מ ר י ל י
New member
זאת הסימפוניה האהובה על גיבור "התפוז המכאני"
ששמו הוא אלכס והיא מסמלת עבורו שלמות. לאור האירוניה,הרי שהדמות נהנית מאלימות לשם אלימות.
ששמו הוא אלכס והיא מסמלת עבורו שלמות. לאור האירוניה,הרי שהדמות נהנית מאלימות לשם אלימות.
א מ ר י ל י
New member
אלכס הוא מעריץ מושבע של בטהובן
וזאת האירוניה לעומת נושא הסרט והעיסוק בו. הסרט מומלץ ביותר אם כי קשה לצפייה. ולידיעת הערץ הראשון...זה לא סרט לערב יום שישי.......
וזאת האירוניה לעומת נושא הסרט והעיסוק בו. הסרט מומלץ ביותר אם כי קשה לצפייה. ולידיעת הערץ הראשון...זה לא סרט לערב יום שישי.......
דעתי על היצירה:
אני מאוד אוהב את היצירה (כולה). אני לא יודע כמה היא "חכמה" (אפילו ששמעתי מספר תיאוריות אודותיה), אבל אני יודע שאני אוהב לשמוע אותה (לפחות אהבתי - כבר לא שמעתי אותה חצי שנה בערך). אגב, אהבתי את ה"חירש מאד"
. מה גם שנראה לי שהוא גם היה עיוור עת הלחנתו את הסימפוניה (המאוחרת) הזו.
אני מאוד אוהב את היצירה (כולה). אני לא יודע כמה היא "חכמה" (אפילו ששמעתי מספר תיאוריות אודותיה), אבל אני יודע שאני אוהב לשמוע אותה (לפחות אהבתי - כבר לא שמעתי אותה חצי שנה בערך). אגב, אהבתי את ה"חירש מאד"
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.