אלמונימית10
New member
אשה מוכה לשעבר - זאת תגובתי
קצת ארוך אבל אשמח עם תקראו כי זה מסר חברתי גם להורים ובכלל למי שמכה: אז ככה, יש מלא סיפורים של נשים מוכות שנשארות או שמתגרשות, וכל מיני סיפורים על גברים אלימים, למרות שאין הפרדה בין כאב לכאב, עדיין אני רוצה לומר שיש את אלה שמשתכרים, שמעשנים וכו' ומכים בלי הכרה ויש את אלה שלכאורה עם הגיון ומכים את האשה. אז נישאתי צעירה אם אפשר לקרוא לזה ככה 23 לערך ולא אספר הכל - אבל הייתי אשה מוכה ממש בלי אבחנה באיך ולמה ומתי - אני זוכרת שידעתי שאני אתגרש אבל לא ידעתי איך לעשות את זה פתאום ככה [מדובר מלפני 15 שנה] אז לא היו כלים כמו היום וגם לא אינטרנט אפילו להתפרק ולהתיעץ. יש גם סוג של אגו, חושבים שכאשר מחזירים מלחמה, זה מרפא במיוחד האשה שהיא עדינה היא בתוך היסורים ובהתחלה יש תחושה של רגע, הוא יראה שאני אהבת חייו סובלת הוא בטח יעצור את זה וכו' אבל אז כדור השלג הופך לכדור אש - וכשאת מסיימת את המערכת הזו, זה או בבית חולים וסליחה, או בקבר, או שאם את בוחרת להשאר איתו - אז את מסיימת את זה בכלא של החיים ממש ככה. אני סיימתי את זה בבית חולים, כלומר ובטח הבנתם שהיתה אלימות קשה מתמיד שכנראה מה שעברתי באותו לילה בקע מבעד לקירות והשכנים כנראה הזמינו את מי שהזמינו. ולשאלת השאלות : אני למרות הסבל הייתי חייבת לחשוב על הילדים, הם היו קטנים אבל אני לא יכולה להחליט להם כלום, אני גם לא פסיכולוגית. אני לא סלחתי ולא סולחת אבל גם לא חושבת על זה, כלומר, מהיום הראשון של הפרידה, פשוט לא רציתי לחשוב על זה, אני זוכרת שבכיתי המון במשך שנה התפרקתי ובכיתי בשקט בלילה בלי הפסקה, סוג של נקיון לאיך בכלל חייתי ככה, רציתי לספר ו לשתף ואם שיתפתי אנשים קרובים מסתבר שזה רק יותר קשה, כי זה נשמע לא נורמלי לשבת עם אמא, אחות, או חברה ולספר לה "הוא נתן לי בוקסים בבטן, בעיטות, חבטות ועוד ועוד] אנשים לא מסוגלים להכיל סיפור שכזה - אז החלטתי שלא אספר ואז שמרתי בבטן וזה היה קשה ובמיוחד שעשיתי עבודת קודש שסיפרתי לילדים איך אבא אוהב אותם וכמה טייל איתם שהיו קטנים וקנה ועשה וכו' כי רציתי שיגדלו בריא [הם ברוך השם היום גדולים והכל ממש בסדר] - ואחרי כשש שנים הלכתי לפסיכולוגית והוצאתי הכל הכל, וכמובן כתבתי המון המון המון - וזהו החלמתי. אבל עד היום אני לא שוכחת שהוא לא בא לבקש ממני בכלל סליחה [הוא הרי מכחיש] - אז שלא יבקש סליחה, המתנה שלי היא, שמרגע שדרכנו נפרדו - לא איים, לא פגע ולא הטריד - אבל אני, לא יודעת אם אני לא סולחת, כמו שאני מרחמת עליו אבל לא הייתי חוזרת אליו בעד שום הון שבעולם. אני חייבת לומר לכם עוד משהו, כשהילדים גדלו והיו מריבות ביניהם ואמרו לי זה ילדים, אל תתערבי, לא יכולתי לשתוק, כי בתכלס, בעל הכח ינצח ולמה החלש צריך לסבול? הרי הם לא רבים מתוך זה שהם נהנים, אלא החזק ינצח, ועובדה שכל פעם אמרתי להם, אוי ואבוי אם המריבות שלכם יתבטאו במכות ועצרתי את זה ואני מאושרת, כי כשהבת שלי אמרה לי בגיל עשר הוא [הבן] מרביץ לי אני לא יכולה יותר, זה מספיק מבחינתי להבין שאין דבר כזה ילדים, פשוט אלימות לא תהיה. ולכל ההורים שמרביצים לילד אפילו סתם בטוסיק, תדעו לכם שילדים בוכים בלב, גם ילד בגיל ארבע מבין טוב מאוד, הוא מ בחינו אומר, זה מגיע לי כי עשיתי משהו רע וכך הוא גדל, או שהוא בטוח שבעל הכח הוא קובע [ההורה] אני שמעתי פעם ילד בן ארבע שאמר, אבא שלי הרביץ לי כי אמרתי משהו לא יפה לאח שלי אבל אמא אמרה שזה לא בכוונה שהוא באמת אוהב אותי אז אם אוהבים למה מרביצים? ככה ילד בן ארבע. ופעם שהילדה היתה קטנה והרמתי עליה יד כמעט כל אמא בעדינות כזה, המבט שלה שיתק אותי, ראיתי מול עיני את החיים שלי מפעם - אז תדעו לכם הורים יקרים - זה סיוט להיות במקום הזה של מישהו בעל כח שולט בך ביד רמה.
קצת ארוך אבל אשמח עם תקראו כי זה מסר חברתי גם להורים ובכלל למי שמכה: אז ככה, יש מלא סיפורים של נשים מוכות שנשארות או שמתגרשות, וכל מיני סיפורים על גברים אלימים, למרות שאין הפרדה בין כאב לכאב, עדיין אני רוצה לומר שיש את אלה שמשתכרים, שמעשנים וכו' ומכים בלי הכרה ויש את אלה שלכאורה עם הגיון ומכים את האשה. אז נישאתי צעירה אם אפשר לקרוא לזה ככה 23 לערך ולא אספר הכל - אבל הייתי אשה מוכה ממש בלי אבחנה באיך ולמה ומתי - אני זוכרת שידעתי שאני אתגרש אבל לא ידעתי איך לעשות את זה פתאום ככה [מדובר מלפני 15 שנה] אז לא היו כלים כמו היום וגם לא אינטרנט אפילו להתפרק ולהתיעץ. יש גם סוג של אגו, חושבים שכאשר מחזירים מלחמה, זה מרפא במיוחד האשה שהיא עדינה היא בתוך היסורים ובהתחלה יש תחושה של רגע, הוא יראה שאני אהבת חייו סובלת הוא בטח יעצור את זה וכו' אבל אז כדור השלג הופך לכדור אש - וכשאת מסיימת את המערכת הזו, זה או בבית חולים וסליחה, או בקבר, או שאם את בוחרת להשאר איתו - אז את מסיימת את זה בכלא של החיים ממש ככה. אני סיימתי את זה בבית חולים, כלומר ובטח הבנתם שהיתה אלימות קשה מתמיד שכנראה מה שעברתי באותו לילה בקע מבעד לקירות והשכנים כנראה הזמינו את מי שהזמינו. ולשאלת השאלות : אני למרות הסבל הייתי חייבת לחשוב על הילדים, הם היו קטנים אבל אני לא יכולה להחליט להם כלום, אני גם לא פסיכולוגית. אני לא סלחתי ולא סולחת אבל גם לא חושבת על זה, כלומר, מהיום הראשון של הפרידה, פשוט לא רציתי לחשוב על זה, אני זוכרת שבכיתי המון במשך שנה התפרקתי ובכיתי בשקט בלילה בלי הפסקה, סוג של נקיון לאיך בכלל חייתי ככה, רציתי לספר ו לשתף ואם שיתפתי אנשים קרובים מסתבר שזה רק יותר קשה, כי זה נשמע לא נורמלי לשבת עם אמא, אחות, או חברה ולספר לה "הוא נתן לי בוקסים בבטן, בעיטות, חבטות ועוד ועוד] אנשים לא מסוגלים להכיל סיפור שכזה - אז החלטתי שלא אספר ואז שמרתי בבטן וזה היה קשה ובמיוחד שעשיתי עבודת קודש שסיפרתי לילדים איך אבא אוהב אותם וכמה טייל איתם שהיו קטנים וקנה ועשה וכו' כי רציתי שיגדלו בריא [הם ברוך השם היום גדולים והכל ממש בסדר] - ואחרי כשש שנים הלכתי לפסיכולוגית והוצאתי הכל הכל, וכמובן כתבתי המון המון המון - וזהו החלמתי. אבל עד היום אני לא שוכחת שהוא לא בא לבקש ממני בכלל סליחה [הוא הרי מכחיש] - אז שלא יבקש סליחה, המתנה שלי היא, שמרגע שדרכנו נפרדו - לא איים, לא פגע ולא הטריד - אבל אני, לא יודעת אם אני לא סולחת, כמו שאני מרחמת עליו אבל לא הייתי חוזרת אליו בעד שום הון שבעולם. אני חייבת לומר לכם עוד משהו, כשהילדים גדלו והיו מריבות ביניהם ואמרו לי זה ילדים, אל תתערבי, לא יכולתי לשתוק, כי בתכלס, בעל הכח ינצח ולמה החלש צריך לסבול? הרי הם לא רבים מתוך זה שהם נהנים, אלא החזק ינצח, ועובדה שכל פעם אמרתי להם, אוי ואבוי אם המריבות שלכם יתבטאו במכות ועצרתי את זה ואני מאושרת, כי כשהבת שלי אמרה לי בגיל עשר הוא [הבן] מרביץ לי אני לא יכולה יותר, זה מספיק מבחינתי להבין שאין דבר כזה ילדים, פשוט אלימות לא תהיה. ולכל ההורים שמרביצים לילד אפילו סתם בטוסיק, תדעו לכם שילדים בוכים בלב, גם ילד בגיל ארבע מבין טוב מאוד, הוא מ בחינו אומר, זה מגיע לי כי עשיתי משהו רע וכך הוא גדל, או שהוא בטוח שבעל הכח הוא קובע [ההורה] אני שמעתי פעם ילד בן ארבע שאמר, אבא שלי הרביץ לי כי אמרתי משהו לא יפה לאח שלי אבל אמא אמרה שזה לא בכוונה שהוא באמת אוהב אותי אז אם אוהבים למה מרביצים? ככה ילד בן ארבע. ופעם שהילדה היתה קטנה והרמתי עליה יד כמעט כל אמא בעדינות כזה, המבט שלה שיתק אותי, ראיתי מול עיני את החיים שלי מפעם - אז תדעו לכם הורים יקרים - זה סיוט להיות במקום הזה של מישהו בעל כח שולט בך ביד רמה.
