עדיין.
האלבומים של מארק רונסון הם אסופות להיטים - ועדיין סדר השירים מושלם.
כמובן שיש ביניהם גם חוט מקשר מבחינת ההפקה, כי הוא גם מפיק (ולא סתם מפיק - מפיק גאון!) אבל בתכלס מדובר באוספי להיטים (מושלמים).
אין שם איזה שיר קשה לעיכול שתפקידו לתמוך ביצירה השלמה שהיא האלבום.
 
במילים אחרות: גם אוסף להיטים צריך לדעת לעשות, ולסדר.
והתופעה שאתה מדבר עליה לא כ"כ מטרידה אותי, גם בגלל הדוגמא שנתתי, וגם בגלל שפעם כל האלבומים היו ככה.
At Last של אטה ג'יימס הוא אלבום כזה. זה לא אלבום קונספט, זו לא איזו יצירה מגובשת - זה אוסף להיטים, שכל אחד מהם מושלם.
גם האלבומים של אלביס היו ככה.
זה בגלל שהיו משחררים פשוט סינגלים לרדיו, סינגלים היו נורא חשובים בתקופת התקליטים ומכונות הלהיטים והתקופה בה היה רדיו בכל בית.
 
אז היום התקופה הזו פשוט חוזרת, אבל זה לא אומר שהשירים צריכים להיות מחורבנים!
וזה מה שקורה לצערי (שלום קייטי פרי, שלום ג'יי לו, שלום בריטני, שלום טיילור סוויפט, שלום אריאנה גראנדה!) וזה מה שמטריד אותי.
האלבומים של מארק רונסון הם אסופות להיטים - ועדיין סדר השירים מושלם.
כמובן שיש ביניהם גם חוט מקשר מבחינת ההפקה, כי הוא גם מפיק (ולא סתם מפיק - מפיק גאון!) אבל בתכלס מדובר באוספי להיטים (מושלמים).
אין שם איזה שיר קשה לעיכול שתפקידו לתמוך ביצירה השלמה שהיא האלבום.
 
במילים אחרות: גם אוסף להיטים צריך לדעת לעשות, ולסדר.
והתופעה שאתה מדבר עליה לא כ"כ מטרידה אותי, גם בגלל הדוגמא שנתתי, וגם בגלל שפעם כל האלבומים היו ככה.
At Last של אטה ג'יימס הוא אלבום כזה. זה לא אלבום קונספט, זו לא איזו יצירה מגובשת - זה אוסף להיטים, שכל אחד מהם מושלם.
גם האלבומים של אלביס היו ככה.
זה בגלל שהיו משחררים פשוט סינגלים לרדיו, סינגלים היו נורא חשובים בתקופת התקליטים ומכונות הלהיטים והתקופה בה היה רדיו בכל בית.
 
אז היום התקופה הזו פשוט חוזרת, אבל זה לא אומר שהשירים צריכים להיות מחורבנים!
וזה מה שקורה לצערי (שלום קייטי פרי, שלום ג'יי לו, שלום בריטני, שלום טיילור סוויפט, שלום אריאנה גראנדה!) וזה מה שמטריד אותי.
