een ogenblik
New member
אני יכולה להבין אותך
למיטב הבנתי, אין זה משנה איך הורים קוראים לזה, ילדים חווים זאת כעונש. כי זה היה העונש שלי - עצם העובדה שעשיתי משהו שגרם להוריי לכעוס, זה היה עונש. כשאני כועסת כאוס בוכה. עצם העובדה שהתרגזתי על מעשה שלה, ולא משנה מה היה, ולא משנה שהיא ידעה מראש שלא אמורה לעשות זאת, היא מרגישה שנענשה.
קצת מזכיר לי שיחה כשהיינו בהונג-קונג, כין קנדים שבאו להונג-קונג לבין הונג-קונגרית שהתגוררה שנים בקנדה. (היינו נטולי ילדים אז, כך שהיינו משתתפים פסיביים בשיחה). הקנדיים דיברו על הענשת בני העשרה שלהם על ידי ריתוק לחדר/בית (Grounded). כשההונג-קונגרית אמרה שמעולם לא ריתקה את ילדיה, הקנדים לא הבינו איך היא הצליחה. התפתח שיח חרשים-אילמים בין שני צדדים שפשוט לא דיברו על אותו הדבר. צד אחד חשב שאם הילדים לא רותקו הם לא הוענשו ולא למדו שמעשה זה או אחר אינו תקין, בעוד הצד השני חשב שלא חייבים לעשות משהו ספציפי כדי להעניש. אחרי שהחבילה התפרקה, נשארנו לשוחח עם ההונג-קונגרית והיא אמרה את אחד ממשפטי המפתח שלי בהורות - ילדים מרגישים עונש בכל דרך שהורים מגיבים בעקבות מעשה לא תקין. אצלה בבית, אצל הוריי בבית, אצל הוריי האיש בבית, אצלנו בבית, כעס ההורים לכשעצמו היווה עונש.
האם זה פחות חמור מעונש קבוע וידוע, או קל יותר? איני בטוחה. כשננשאלנו על ידי העו"ס בפגישות לפני האימוץ כיצד נעניש ילדים עתידיים, אמרתי שאין לי מושג, כי אגיב למה שיעשו בזמן אמת. הסברתי שהעובדה שאבי הביט בי במבט מאוכזב הייתה עונש עבורי. אני חשבתי שזה הסבר נהדר לזה שלא חייבים עונשים מובנים. העו"ס חשבה שגדלתי בבית נוקשה מלווה בפחד מפני אבי. כך שגם ההבנה מהו עונש תלויה הרבה במשא שמביא איתו אדם לדיון.
למשהו מעשי יותר. כשכאוס הייתה צעירה יותר, היא הייתה זקוקה לעונש מוחשי. זה נתן לה הרגשה טובה יותר כשידעה למה לצפות. הנהגנו את שיטת המדבקות והחותמות. בימי שישי היא הייתה מקבלת מתנה קטנה (שהתפתחה לדמי כיס כשגדלה). החל מיום שבת היא קיבלה מדבקה על כל מעשה "נלוז", וחותמת על מעשה טוב לא צפוי שנעשה מיוזמתה ללא בקשה שלנו. שתי חותמות היו שוות ערך למדבקה אחת. עשר מדבקות היו מובילות לעונש, ואם היו יותר, החמש הבאות כבר הובילו לעונש הבא. העונש, אם היה כזה, ניקבע ביום שישי בערב. למען האמת, כמעט לא הגענו למצב של נתינת עונש. עצם קבלת המדבקה היווה עונש בזעיר אנפין, כי הוא היה עלול להוביל לשלילת המתנה שלה ביום שישי (ובשלבים אחרים לפגיעה בדמי הכיס שלה). מצד שני, היו תקופות בהן הרשתה לעצמה לקבל מדבקות בימי שישי, רק כי היה ברור שלא תקבל עשר מדבקות. הוספנו לשיטה גזר נוסף, ואם עברה שבוע שלם ללא מדבקות, קיבלה הפתעה נוספת.
הייתה תקופה שנדבקה במילה fuck בביה"ס (בסופו של דבר איננו בארץ דוברת אנגלית, ואין לזה את מלוא המשמעות). אנו לא התרגשנו, אך כשזה הפך למילה העיקרית שלה חשבנו שעדיף שתלמד לשלוט בזה. חזרנו למדבקות, על כל פעם שאמרה את המילה. בתחילה היא התמרדה שטענה על כל פעם ש"זה לא נחשב" ו"זה היה בטעות" וגם "זה באמת מצדיק", וכל פעם הסברנו מחדש שהבעיה היא שהיא פשוט אינה שמה לב שהיא אומרת, והמדבקות נועדו לגרום לה לשים לב. היו כמה שבועות כואבים בהם דמי הכיס שלה הצטמצמו עד לא היו קיימים, אך מאז, למרות שאין לנו מדיניות ענישה על אמירת מילים "אסורות", היא כמעט לא משתמשת בה.
אבל חייבים לזכור שנתינת עונש מהווה פעמים רבות החמרה ביחסים בין הורים לילדים, ובפעם הבאה הילד דווקא יחזור על הפעולה שרוצים להמנע ממנה והעונש שצריך יהיה לתת כדי לגרום לו להפסיק יהיה חמור יותר. היה ומגיעים לשם, חייבים לעצור ולחשוב מה לעשות כדי להפסיק את סבב העונשים הזה. אין כמו להתחיל הורות עם ילדה בגיל שלוש ורבע, כדי להבין זאת. פשוט מתחילים מייד משלב בו הילד מגיב לגזר וגם למקל ללא הסתגלות של ההורה והילד אחד לשני.
בתחילת היחסים ביננו כאוס אהבה רק את אבא, ואותי בכלל לא (טוב, זה עדין משפט המפתח, אבל הוא נובע מסיבות אחרות, והרבה פעמים הוא דרכה שלה להביע את אהבתה אלי ובטחונה בי). כאשר היא עברה לתקשורת איתי דרך stomme mama (משהו כמו אמא טיפשה), במקום לכעוס ו/או להעניש התחלתי לדגדג. ולא רק על זה, אלא על כל ניסיון לומר משהו שווה ערך במגוון שפות, או תחליפי מילים. הזמן היחידי בו לא דוגדגה היה אם זה נאמר תוך כדי נסיעה כשאני נוהגת, אך ספרתי את הפעמים שאמרה, ומייד כשיצאנו מהמכונית דיגדגתי אותה, גם אם זה היה לעשות לה בושות במקום ציבורי (והילדה שלי מאוד! רגישה לבושות). כיום הזכר היחידי להתנהגות הזו הוא בערבים שהיא רוצה להיות מדוגדגת, וזה נעשה תחת כללים נוקשים של מותר ואסור, כמשחק כייפי.
למיטב הבנתי, אין זה משנה איך הורים קוראים לזה, ילדים חווים זאת כעונש. כי זה היה העונש שלי - עצם העובדה שעשיתי משהו שגרם להוריי לכעוס, זה היה עונש. כשאני כועסת כאוס בוכה. עצם העובדה שהתרגזתי על מעשה שלה, ולא משנה מה היה, ולא משנה שהיא ידעה מראש שלא אמורה לעשות זאת, היא מרגישה שנענשה.
קצת מזכיר לי שיחה כשהיינו בהונג-קונג, כין קנדים שבאו להונג-קונג לבין הונג-קונגרית שהתגוררה שנים בקנדה. (היינו נטולי ילדים אז, כך שהיינו משתתפים פסיביים בשיחה). הקנדיים דיברו על הענשת בני העשרה שלהם על ידי ריתוק לחדר/בית (Grounded). כשההונג-קונגרית אמרה שמעולם לא ריתקה את ילדיה, הקנדים לא הבינו איך היא הצליחה. התפתח שיח חרשים-אילמים בין שני צדדים שפשוט לא דיברו על אותו הדבר. צד אחד חשב שאם הילדים לא רותקו הם לא הוענשו ולא למדו שמעשה זה או אחר אינו תקין, בעוד הצד השני חשב שלא חייבים לעשות משהו ספציפי כדי להעניש. אחרי שהחבילה התפרקה, נשארנו לשוחח עם ההונג-קונגרית והיא אמרה את אחד ממשפטי המפתח שלי בהורות - ילדים מרגישים עונש בכל דרך שהורים מגיבים בעקבות מעשה לא תקין. אצלה בבית, אצל הוריי בבית, אצל הוריי האיש בבית, אצלנו בבית, כעס ההורים לכשעצמו היווה עונש.
האם זה פחות חמור מעונש קבוע וידוע, או קל יותר? איני בטוחה. כשננשאלנו על ידי העו"ס בפגישות לפני האימוץ כיצד נעניש ילדים עתידיים, אמרתי שאין לי מושג, כי אגיב למה שיעשו בזמן אמת. הסברתי שהעובדה שאבי הביט בי במבט מאוכזב הייתה עונש עבורי. אני חשבתי שזה הסבר נהדר לזה שלא חייבים עונשים מובנים. העו"ס חשבה שגדלתי בבית נוקשה מלווה בפחד מפני אבי. כך שגם ההבנה מהו עונש תלויה הרבה במשא שמביא איתו אדם לדיון.
למשהו מעשי יותר. כשכאוס הייתה צעירה יותר, היא הייתה זקוקה לעונש מוחשי. זה נתן לה הרגשה טובה יותר כשידעה למה לצפות. הנהגנו את שיטת המדבקות והחותמות. בימי שישי היא הייתה מקבלת מתנה קטנה (שהתפתחה לדמי כיס כשגדלה). החל מיום שבת היא קיבלה מדבקה על כל מעשה "נלוז", וחותמת על מעשה טוב לא צפוי שנעשה מיוזמתה ללא בקשה שלנו. שתי חותמות היו שוות ערך למדבקה אחת. עשר מדבקות היו מובילות לעונש, ואם היו יותר, החמש הבאות כבר הובילו לעונש הבא. העונש, אם היה כזה, ניקבע ביום שישי בערב. למען האמת, כמעט לא הגענו למצב של נתינת עונש. עצם קבלת המדבקה היווה עונש בזעיר אנפין, כי הוא היה עלול להוביל לשלילת המתנה שלה ביום שישי (ובשלבים אחרים לפגיעה בדמי הכיס שלה). מצד שני, היו תקופות בהן הרשתה לעצמה לקבל מדבקות בימי שישי, רק כי היה ברור שלא תקבל עשר מדבקות. הוספנו לשיטה גזר נוסף, ואם עברה שבוע שלם ללא מדבקות, קיבלה הפתעה נוספת.
הייתה תקופה שנדבקה במילה fuck בביה"ס (בסופו של דבר איננו בארץ דוברת אנגלית, ואין לזה את מלוא המשמעות). אנו לא התרגשנו, אך כשזה הפך למילה העיקרית שלה חשבנו שעדיף שתלמד לשלוט בזה. חזרנו למדבקות, על כל פעם שאמרה את המילה. בתחילה היא התמרדה שטענה על כל פעם ש"זה לא נחשב" ו"זה היה בטעות" וגם "זה באמת מצדיק", וכל פעם הסברנו מחדש שהבעיה היא שהיא פשוט אינה שמה לב שהיא אומרת, והמדבקות נועדו לגרום לה לשים לב. היו כמה שבועות כואבים בהם דמי הכיס שלה הצטמצמו עד לא היו קיימים, אך מאז, למרות שאין לנו מדיניות ענישה על אמירת מילים "אסורות", היא כמעט לא משתמשת בה.
אבל חייבים לזכור שנתינת עונש מהווה פעמים רבות החמרה ביחסים בין הורים לילדים, ובפעם הבאה הילד דווקא יחזור על הפעולה שרוצים להמנע ממנה והעונש שצריך יהיה לתת כדי לגרום לו להפסיק יהיה חמור יותר. היה ומגיעים לשם, חייבים לעצור ולחשוב מה לעשות כדי להפסיק את סבב העונשים הזה. אין כמו להתחיל הורות עם ילדה בגיל שלוש ורבע, כדי להבין זאת. פשוט מתחילים מייד משלב בו הילד מגיב לגזר וגם למקל ללא הסתגלות של ההורה והילד אחד לשני.
בתחילת היחסים ביננו כאוס אהבה רק את אבא, ואותי בכלל לא (טוב, זה עדין משפט המפתח, אבל הוא נובע מסיבות אחרות, והרבה פעמים הוא דרכה שלה להביע את אהבתה אלי ובטחונה בי). כאשר היא עברה לתקשורת איתי דרך stomme mama (משהו כמו אמא טיפשה), במקום לכעוס ו/או להעניש התחלתי לדגדג. ולא רק על זה, אלא על כל ניסיון לומר משהו שווה ערך במגוון שפות, או תחליפי מילים. הזמן היחידי בו לא דוגדגה היה אם זה נאמר תוך כדי נסיעה כשאני נוהגת, אך ספרתי את הפעמים שאמרה, ומייד כשיצאנו מהמכונית דיגדגתי אותה, גם אם זה היה לעשות לה בושות במקום ציבורי (והילדה שלי מאוד! רגישה לבושות). כיום הזכר היחידי להתנהגות הזו הוא בערבים שהיא רוצה להיות מדוגדגת, וזה נעשה תחת כללים נוקשים של מותר ואסור, כמשחק כייפי.
