ממש לא יוצא דופן, זה המצב גם אצלנו ולמיטב
ידיעתי, בכל מקום. הדוקטורט שלי נמצא ברגעים אלו ממש בידי שני שופטים חיצוניים שלא מכירים אותי ולא קראו כלום שכתבתי קודם, ויש גם אפשרות שהם אפילו לא אלו שאישרו את הצעת המחקר לצערי (מה שיכול להיות בעוכריי, טפו, טפו, טפו). אצלנו באוניברסיטה הנוהל המקובל הוא שהמנחים שלך צריכים להעביר לועדה לתואר שלישי רשימה של שופטים פוטנציאלים, שמתוכם בוחרת הועדה לפי שיקוליה וגם לפי מידת הזמינות של השופטים הפוטנציאלים הללו למי בסוף העבודה נשלחת. למיטב ידיעתי הם לא מקבלים על זה תגמול. אולי משהו סמלי. הם יכולים לדחות את העבודה, להעיר עליה ולבקש תוספות ותיקונים, לאשר כמו שהיא ו/או להגיד שהיא ממש מבריקה ואז אתה מסיים בהצטיינות. הצטיינות מחייבת הסכמה של כל השופטים לדעתי, לא יכול להיות שרק חלק יגידו הצטיין וחלק לא (למצטיינים אצלנו יש גם תגמול כספי, נדמה לי שמקבלים 1000$ אם גומרים בהצטיינות... או לפחות ככה היה פעם).חוץ מהשופטים הללו, שהם שניים לפחות ולפעמים יותר, אצלנו זה אחד מתוך האוניברסיטה ושני מאוניברסיטה אחרת, גם המנחים מתבקשים למלא הערכה או מעין חוות דעת. אבל הם לא אלו שקובעים. כל עצם הרעיון של ההגשה לשיפוט הוא שזה עבר כבר כמה סבבים אצל המנחים ומבחינתם העבודה מתאימה להיות מאושרת כדוקטורט. יש אפילו טופס כזה שהמנחים חותמים עליו כשמגישים את העבודה לוועדה, שהם מאשרים שהם קראו ועיינו ועברו על הכל והעבודה מאושרת מבחינתם. בפועל, ברור שהשדה הוא קטן מאד, ושכולם מכירים את כולם, והשמות של המנחים שלי רשומים על העבודה, ואם השופט שקיבל את העבודה לשיפוט יש לו יריבות ארוכת שנים עם אחד המנחים שלי זה בטח לא תורם. בסוף כולנו אנשים עם מטען רגשי ועמדות. מצד שני, מי שיש שכל בראשו, לא יעביר רשימה של שופטים פוטנציאלים שעשויים להכשיל את העבודה מטעמים אחרים... לפחות לא ברמה המודעת. או כך לפחות אני רוצה לקוות. עדין, כל זה לא משנה את העובדה שאת הדוקטורט עצמו קוראים אלי 4 אנשים בכל העולם. ומי שרוצה הכרה ורוצה שתהיה משמעות למחקר שלו, חייב לעבוד מאד קשה אחרי שכותבים את הדוקטורט. כמו שדפנה אמרה, ספר עיון זה ענין מובן מאליו לכאורה. ומאמרים כמובן בדרך לשם.