מה דעתכם על המשפט ששומעים עכשיו ברדיו בישראל:

[Sweet Hereafter]

כן, זה המאמר שאנחנו מתדיינים עליו כאן

אני אומר - אין דבר כזה צירוף מקרים. בהסתכלות לאחור זה נראה כמו "וואי, איזה באסה שבדיוק יצא להם שככה וככה ביחד" אבל אם אתה בודק כל אחד מהגורמים אז אתה מבין שיש איזה חוט מקשר, שלא סתם דברים קורים ביחד, והרי מספיק היה שאחד הגורמים לא יתקיים כדי למנוע הכל. למשל, אם אתה בנאדם שלא עונה לטלפון בזמן נהיגה אז לא יכול לקרות לך שקיבלת פתאום את שיחת חייך שטרפה את כל הקלפים (זה נכון ד"א גם לנושא תאונות הדרכים). רק דוגמא.

ברור שאני בעד כל דבר שיכול להציל אפילו ילד אחד. אני תוך 10 דקות יכול להכין לך רשימה של דברים כאלה, רובם פחות פלצניים מלשים את התיק מאחור. הנקודה שהקפיצה אותי לא היתה האפקטיביות של האמצעי הזה (הרי כל רמת אפקטיביות יותר טובה מכלום) אלא המסר שהוא משדר שאת הילד אפשר לשכוח אבל את התיק?... מה פתאום?!

 

[pixie66]

Totally

Couldn't agree more

לצערי זה טבוע בשפה החיפצון הזה שעושים ל"ילד" או "הבעל" או אפילו "האישה" וזה מחלחל גם לטקסטים ה(לא ממש)קיראטיביים של הפרסומות או שאולי זה מתחיל משם (יומרני מדי?) כי הרי מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מושפע מפרסומות?

 

[Javali]

החפצה או לא החפצה...

לא שאני רואה מה ההחפצה במקרה הזה, אבל גם אם נניח שיש איזו החפצה, גופה היא יותר חפץ מכל תינוק חי - מוחפץ או לא.
&nbsp
וזה מעלה את השאלה האם יש לך רעיון יותר טוב? כזה שמקטין את הסיכון שהילד יישכח באוטו בלי להחפיץ את הילד? כזה רעיון שלוקח בחשבון שאף אחד מההורים שזה קרה להם לא חשב על התינוק שלו כעל חפץ, וכל אחד מההורים האלו היה בטוח שאין שום סיכוי בעולם שהוא יישכח את הילד שלו באוטו.

 

[pixie66]

אז זהו שלא

אלו שמחפיצים את יקירהם זה אולי יעזור להם לא לשכוח אותם, אין ספק בכלל.

העובדה שאין לי רעיון אחר לאלו שרואים ביקיריהם חפצים לא אומר שלא יכולה להיות לי דעה בנושא. נהפוך הוא, יש לי הרבה מה להגיד בעניין ואני מתאפקת

 

[Javali]

השאלה היא לא זו

השאלה אינה מה הפתרון לאילו שרואים ביקיריהם חפצים. השאלה היא מה הפתרון שאותם אלו שלא רואים ביקיריהם חפצים. השאלה היא מה הפתרון שימנע מאותם הורים שאוהבים את ילדיהם, לא רואים אותם כחפצים ועדיין, בשל מבנה המוח האנושי, עלולים לשכוח את הילד באוטו. כי כמעט בכל המקרים שזה קרה ההורים לא החפיצו את ילדיהם ולמרות זאת הילדים נשכחו...

 

[Sweet Hereafter]

כשהורה לא מחפיץ את הילד שלו

אולי הוא לא עושה לו drop-off בדיי-קר בגיל 9 חודשים, בדרך לעבודה שלו, שאולי הוא בכלל ויתר עליה כי הילד הוא מרכז עולמו והוא מוכן להסתדר עם פחות, חומרית? אולי הנסיעה עם הילד לדיי-קר, והכניסה איתו לשם, והבילוי איתו שם קצת, הופכים לאירוע בעל-משמעות בפני עצמו, אולי האירוע המרכזי של הבוקר, לא משהו שקורה "על הדרך"?

כמה פעמים קרה לך שהתארגנת לקניות, ונסעת במיוחד לסופר (לא בדרך לאנשהו אחר), ואחרי כמה שעות גילית שבעצם לקחת את האוטו לשטיפה וחזרת הביתה, ובכלל לא היית בסופר?

 

[Javali]

אתה צודק

עכשיו בוא נעמיד למשפט את כל ההורים שממשיכים לעבוד אחרי שנולדו להם ילדים. אחרי הכל, כמו שאתה אומר, "אין צירופי מקרים".
&nbsp
אני גם שמח סוף סוף להתכתב עם מי שיש לו המונופול על איך לאהוב ילדים. כי הרי כל מי שאוהב את המשפחה שלו אחרת מהדרך שלך מחפיץ את יקיריו.

 

[pixie66]

דרכנו על קוץ?

מה נהייה? אי אפשר לנהל דיון לעניין בלי להתחיל להעליב אחד את השני?

 

[Sweet Hereafter]

כבר הבעתי את דעתי קודם שאהבה לא רלבנטית לעניין

אפשר להירגע.

אגב, אם זה יעזור להישאר ענייניים, אני לא הפסקתי לעבוד אחרי שנולדו לי ילדים, וגם יצא לי לקחת את הילדים שלי לקינדי בדרך לעבודה (מודה, בדיי-קר הם לא היו). זה לא היה חלק מהרוטינה שלי. מסתמן שהייתי בקבוצת סיכון...?

תיקון בעריכה (שכחתי): אחד הילדים שלי כן היה במקבילה הישראלית של דיי-קר. לשמחתי, זה היה במרחק הליכה מהבית אז הוא לא היה מגיע לשם באוטו. בד"כ היינו הולכים לשם יחד עם אחותו הגדולה (שהיתה בגיל גן) והייתי נשאר שם קצת לפני שהייתי נוסע לעבודה. אם הייתי שוכח אותם הם היו נשארים לבד בבית, לא באוטו. לא שזה הרבה יותר טוב, אבל איכשהו, לאורך השנים לא יצא לי לעזוב את הבית ולהשאיר שם מאחורי 2 ילדים צעירים. לך תדע, אולי זה רק היה צירוף מקרים

 

[pixie66]

אם זה יעזור להישאר ענייניים

כדאי שנתחיל מההתחלה:

http://www.unicef.org/southafrica/SAF_resources_crcchildfriendly.pdf

 

[pixie66]

יש לי רעיון טוב יותר

כשההורה סיים לחגור את התינוק במושב שלו, הוא צריך להגיד לו (לתינוק) ולעצמו בקול רם "אני לוקח אותך עכשיו לגן וכשנגיע לגן אוציא אותך מהאוטו, לא אשכח אותך". ההורה צריך לומר את הדברים ולהתכוון אליהם.

ניסית פעם לדבר אל עצמך? קראתי מאמר מרתק בנושא באלכסון, אני אנסה למצוא שוב.

 

[arieltr]

רעיון מצויין, אבל הוא אף פעם לא עובד

אם רק היית יודעת את עשרות הפעמים שנכנסתי אל האוטו, התישבתי ואמרתי לעצמי ''זהו. די. אנוף איז אנוף. אני עושה ... (את מה שצריך לעשות) .... ומשם אני נוסע לשדה התעופה וטס ל.......''.
כל פעם מחדש אני מאוד מתכוון לדברי. וכל פעם מחדש אני חוזר לעשות את אותה שיגרה, שכמובן איננה כוללת את מה שלא כלול בחבילה העסקית שחתמתי עליה בכניסה לתפקיד

 

[pixie66]

never say never

ומה אם היית מוריד משימה שתיים מהרשימה שהכנת לעצמך מראש?
&nbsp
אנחנו עדיין מדברים על לא לשכוח את הילדים באוטו? למה צריך להכניס לרשימת "המשימות" גם את פגישות הבוקר? אי אפשר להקדיש לילדים עדיפות ראשונה? ניראה לי אלמנטרי.
&nbsp
&nbsp

 

[arieltr]

to your eyes only

בעיקרון אני מחזיק בדיעה חופפת עם SWEETHEREAFTER, אני לא חושב שהסיטואציה של שכיחת ילד באוטו סבירה שתקרה לי (ואני באמת לא Cוקי). היצור הזה יותר מדי מרכזי בחיי היומיום שלי בשביל שאני אשכח אותו. (להבנתי זה בדיוק מה שהמאמר יוצא כנגד).

מה גם שיצא וגן הילדים נמצא 3 דקות הליכה (איטית) ברגל מהבית. אפילו ביום גשום, רק להיכנס לאוטו לשים חגורות על המעיל, אח"כ כן חלון פתוח, לא חלון פתוח וכדומה....הופה עברו 3 דקות ואני עדיין בגראז' באוטו איתו...
אלא אם מדובר בסופה ציקלונית אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו הולכים עם מטריות אחד לי ואחד לו, וזו גם חוויה שהוא מאוד אוהב. בדרך לגן אנחנו יודעים בדיוק איפה החלזונות נמצאים בימים גשומים וכשאנחנו לא מוצאים אותם בשביל הקבוע שלהם בלתי אפשרי להמשיך לגן ואני צריך לצלצל לעבודה שאני לא אגיע עד שהעניין הלוקלי הזה יפתר.

אגב, דווקא את הפלאפון שכחתי יותר מפעם אחת בבית בשנה האחרונה, אבל אולי זה הגיל.

 

[slepax]

איזה קשקוש, יש מיליון סיבות למה זה רלבנטי

אנשים כל הזמן עם התיק שלהם אבל לא כל הזמן עם הילד.
לאנשים היה תיק הרבה לפני שהיה להם ילד.
&nbsp
ההגיון פשוט - להתלבש על הרגל שכבר נחרט במוח הרבה לפני הרגלים אחרים שעוד לא נחרטו במוח.
&nbsp
הייתי אומר שזאת צדקנות מצדך אבל סביר להניח שהמניעים אחרים.

 

[Sweet Hereafter]

טוב, מה אני אגיד

ילד זה לא תיק ולא הרגל.
הגישה שלי היא שאם הילד הוא לא הדבר הכי מרכזי בחיים שלך, אל תעשה ילד ואל תחכה שהנוכחות שלו "תחרט במוח" שלך. יש מספיק אנשים בעולם.
במקום זה, אולי תקנה לך תיק חדש.

 

[slepax]

טוב, ומה אני אגיד

אתה בטח האבא המושלם. מיד עם הוולד הילד הראשון שלך כל הוויית ההורות נוצרה בך כבמטה קסם. לא עשית טעויות, וידעתי את הדרך הנכונה כאילו אור האלוהים (שלך, כי הרי אין אחר) מוליך אותך בצעדים נכונים ומדויקים.
&nbsp
אבל תגיד לי, הרי קדוש כמוך רק אחד יש, וקיימת הסבירות שאחרים לא יצליחו להגיע לכלל השלמות שאתה נקרצת ממנה, מה יעשו אותם אנשים? וחשוב אף יותר, מה יעשו אותם ילדים שנלדו להורה שהוא פחות מוצלח מהסטנדרטים שלך? האם נגזר על אותם ילדים למות שאין באשמתם?
&nbsp
אז אתה יודע מה, גם בעיניי זה לא נתפס איך אפשר לשכוח ילד ברכב. אבל הנקודה שאתה מתעלם ממנה, שמהווה חלק ברור מהצדקנות שלך, שזאת עובדה קיימת ושדברים כאלה קורים.
&nbsp
הגישה שלך - אם הילד הוא לא הדבר המרכזי בחיים שלך אז אל תעשה ילד - היא לא מעשית. הילד כבר פה, הוא עובדה מוגמרת, קיים, והסיכון שהוא יישכח באוטו הוא סיכון ממשי. אז עכשיו, מה עושים? אני בטוח שתסכים איתי שהילד לא אשם, ולכן פתרון מיידי, פשוט, ויעיל, ראוי שיתקבל בברכה.
&nbsp
אז אולי במקום לחרטט, למלמל, ולרטון מאחורי מקלדת וירטואלית אולי תעלה אתה רעיון מעשי שיכול להציל חיים של ילדים תמימים?

 

[Sweet Hereafter]

דרכנו על קוץ?

דווקא הייתי שמח להמשיך בדיון איתך, אילו היית מוותר על ההתקפה האישית. בחרת להצטרף לדיון במילים "איזה קשקוש", ואתה מתלונן על זה שהדיון לא ענייני?...

תעלה אתה רעיונות איך להציל ילדים תמימים שהם עובדה מוגמרת עם או בלי שההורים שלהם שאלו את עצמם מה זה אומר להביא ילד לעולם. ברשותך, אני אתמקד בלדאוג לילדים שלי.

כל טוב.

 

[slepax]

תגיד, איפה התלוננתי על זה שהדיון לא ענייני?

ואם כבר אז הדיון כן היה ענייני בשלב שלפחות הסברתי לך את הבנתי ומה המטרה מאחורי הקו של לשים את התיק מאחור. יש דברים שנחרטים בראש ואתה פועל באוטומט, בדיוק כמו שמחליפים ססמא אבל עדיין מקישים את הישנה כי עוד לא התרגלת.
&nbsp
אתה לעומת זאת בחרת להתנגח ברעיון ולהתרברב "שתוך 10 דקות יכול להכין רשימה של דברים שתציל חיים" אבל רעיון אחד לא העלת. בעצם לא עשית הרבה חוץ מלחזור על המנטרה שילד זה לא תיק.

 

[Sweet Hereafter]

אה, הבנתי.

אתה לא מתלונן ש*הדיון* לא ענייני. אתה הרי ענייני, כמובן. אתה רק מתלונן שאני לא ענייני: "אז אולי במקום לחרטט, למלמל, ולרטון מאחורי מקלדת וירטואלית..." ועכשיו אני גם "מתנגח" ו"מתרברב", בשפתך העניינית.

שוב, הייתי שמח להמשיך איתך בדיון, אבל הרי מבחינתך כל מה שאגיד יהיה לחרטט, למלמל, לרטון, להתנגח ולהתרברב, אז כנראה שחבל על הזמן.