אני מסכים ומזכיר
את הציטוט מ"אמונתו של הרמב"ם" בסוף פרק 13, האחרון משלושה פרקים שכותרתם "בחירה והשגחה":
" הסיום של הפרק האדיר הזה הוא מוזר מאוד, כאילו קריאה פורצת מפיו של הרמב"ם: "ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו!" הכינוי "בעל הרצון" לגבי אלוהים הוא מוזר, הוא אינו שכיח בספרות הדתית, ואף לא בדיבור בדתי הרווח. אנו מכירים בין התארים המיוחסים לאלוהים בלשון בני-אדם את בעל החכמה, את בעל היכולת, את בעל הגבורות, ועוד; מה ענין בעל הרצון כאן, ומדוע הוא מעורר את התפעלותו המיוחדת של הרמב"ם? הרמב"ם רואה כדבר המופלא ביותר במציאות את העובדה שאלוהים העמיד את העולם על בסיס של חוקיות סיבתית הטבועה בו, ומבחינה הגיונית לא ייתכן לכאורה שתהיה בחירה חופשית לאדם, שהוא חלק של עולם זה, ואילו פרשת גן-עדן מציגה לפנינו את הפלא שהאדם יכול להפעיל רצון המכוון נגד מה שהוטבע באדם.