אוקיי, אז ככה
נכנסתי בבוקר לחדר של איילה, והיא אמרה לי שפרופ' הפסיכופרמקולוג חזר אל ההודעה שלה, ועכשיו היא חוזרת אליו. זה פרופ' שהוא פסיכיאטר, אבל ההתמחות שלו היא בהתאמה ובשילוב של תרופות לפציאנטים שקשה להתאים להם טיפול תרופתי מכל מיני סיבות. במקרה שלי התרופות פשוט הפסיקו לעבוד אחרי שהיו מעולות במשך הרבה זמן, והיא רצתה להתייעץ אתו לגביי כדי לעשות סוג של הערכה מחודשת. זה פרופ' מניו-יורק שמגיע לישראל פעם בשנה למשך שבועיים. הרבה זמן היא ניסתה להשיג אותו בטל' לארה"ב והוא לא חזר, ועכשיו הוא חזר. אז היא חזרה אליו ומה מתברר? שהוא נמצא בדיוק עכשיו (בבוקר) בביה"ח, ואיפה? במסדרון לידה!!!!! אז היא ביקשה ממנו אם הוא יכול להיכנס לחדר שלה כדי לייעץ.
עכשיו, היא קיבלה אותי בעשר (התור שלי היה לתשע וחצי) כשבעשר ורבע הייתה אמורה להגיע למקום אחר שבו היא מעניקה ייעוץ. היא ישבה עם הפרופ' ואתי עד 11:45 !!! הפרופ' עשה לי ריאיון באנגלית במשך שעה וחצי ושאל מלא שאלות על כל תולדותיי ממש מגיל הילדות כולל תרופות, סימפטומים וכו', ובסופו של דבר קבע לי איזו אבחנה חדשה (אני לא בטוחה מהי), ובכלל, הוא דיבר עם איילה על תרופות שלדעתו כדאי לי להתחיל לקחת כדי לאזן אותי סוף סוף, רק שלא הבנתי למה הוא התכוון, כי בארה"ב קוראים לתרופות בשמות מסחריים אחרים, והוא רק אמר את השמות של החומרים הפעילים, שאת זה אני לא מכירה. איילה בסוף אמרה שהיא כבר תסביר לי הכול אחר כך כי היא פשוט הייתה חייבת לרוץ והייתה באיחור מטורף. אז אני לא בדיוק יודעת מה האבחנה ומה התרופות, אבל יצאתי ממנה בתחושה של אופוריה ממש ושל תקווה שסוף סוף יש לי סיכוי שאיזה שהוא טיפול יאזן אותי מהמצב הגרוע. ואז כתבתי לכם את ההודעה והלכתי לתחנת האוטובוס ושם התחלתי לפטפט עם אנשים ולהצחיק אותם ולעשות מצב רוח טוב ואנשים כנראה חשבו שאני פסיכית (מה שנכון חחח) אבל שיתפו אתי פעולה ורקדו לצלילי מוזיקה יוונית שבקעה מטרנזיסטור של איזה זקן אחד שעמד שם. וניסיתי לשכנע אותם באופטימיות ואמרתי להם מתי האוטובוסים שלהם יגיעו (יש לי אפליקציה כזאת בנייד) וכולם הודו לי והיו צחוקים ושמח. משם נסעתי לעבודה וגם שם פטפטתי בלי הפסקה ושיגעתי את החבר'ה עם השטויות שלי והצחקתי את כולם ודיברתי בלי סוף. אחר כך הייתה לי פגישה עם אחראית התעסוקה הנתמכת החדשה והלכנו לשבת בבית קפה, כי לא היה מקום בעבודה שלי, ואז פתאום הרגשתי איך אני שוקעת שוב בדיכאון, התחלתי לבכות, אמרתי לה שאני רוצה למות, היה לי רע מאוד והייתי עייפה.
משם הלכתי הביתה ואז הגיעה אליי המדריכה הקודמת שאני אוהבת מאוד ושוב הייתי שמחה ועולצת, ואחרי כמה דקות דיברתי אתה על אובדנות וחתכים וכו'... והיא סוג של אילצה אותי לצאת החוצה ולעשות קניות שהייתי צריכה, ואין מצב שבלעדיה הייתי עושה את זה היום עם העייפות שלי. ועכשיו אני שוב באופוריה כי תחשבו איזה מדהים היה לי אצל איילה המדהימה, היא אמרה לי דברים מדהימים עוד לפני שהפרופ' בא, ותראו איך אלוהים תזמן את זה ככה שהוא יהיה שם בדיוק מתי שאני שם, ושלאיילה יהיה זמן (לא היה לה, אבל תראו איזו מקסימה היא שהיא נשארה הרבה מעבר לזמן - שאלתי אותה אם לא יפטרו אותה בגללי והיא אמרה לי לא לדאוג), ואני בכלל חשבתי לבטל את התור הזה כי הוא היה נורא מוקדם בבוקר בשבילי וממילא יש לי תור גם ביום רביעי (מחרתיים) אז איזה מזל שיחק לי, יא אללה.
ועכשיו אני חושבת על זה שהיו מלא דברים שיכולתי להגיד לפרופ' ולא אמרתי לו ואולי זה חשוב ואולי כדאי שהיא תדבר אתו שוב ותגיד לו את זה, והאובססיות חוגגות. OCD כבר אמרתי? יפה.
ויש לי המון עבודה לעשות ואין לי טיפת כוח. ובא לי לעשות דברים רעים. ואני חושבת שאולי לא עברתי לו מספיק טוב ויכולתי להגיד עוד וזה מתיש אותי כל כך. והתנודות הכל כך קוטביות וקיצוניות האלה במצב הרוח שלי בלתי נסבלות. וכמה שיש היי - הדאון אחר כך באותה עוצמה. אני כל כך מקווה להיות מאוזנת כבר. הלוואי שהפעם זה יעבוד ושלא אצטרך לפצוע את עצמי כדי להרגיש וכדי, בעצם, להפסיק להרגיש. אני עוד צריכה לעכל את השיחה הזאת ומן הסתם ביום רביעי היא תסביר לי ב"ה את משמעות דבריו של הפרופ'.
וחוץ מזה יש לי כאבים חזקים מהמחלה החדשה שאבחנו אצלי (היו צריכים לחזור אליי ולא חזרו. אוף).
זהו