אתמול
ישבתי עם חברה שלי ועזרתי לה עם עבודה שהיא היתה צריכה להגיש לאיניברסיטה. יש לה בעיות בהבעה בכתב. לי אין. שלשום השכנה הזקנה שבבנין שלי, שבעלה נפטר לא מזמן, קראה לי וביקשה שאני אתקשר לבת שלה. שאלתי מה קרה. היא אמרה שאין לה אור בסלון. לקחתי מנורה מהבית שלי וסידרתי לה את הבעיה. לפני שבוע, הבחור שיצאתי איתו חודשיים, והוא זרק אותי, ואז, אחרי כמה זמן כביכול השלמנו, אבל לא חזרנו, בכל מקרה הסתבך וזרקו אותו מהאכסניה שהוא התגורר בה. פתחתי את ביתי, אמבטיתי ומיטתי/ספתי לפניו. אחר כך הוא התפרץ עלי בהתקף זעם. ויצא מהבית בסערה. ואני מדברת על התקף זעם פאראנואידי. אני לא ממש יודעת מה היה שם, כי בסוף הערב המטורף הזה הוא צלצל לי בארבע בבוקר בבית, שאל אם התיקים שלו אצלי, התברר שהוא איבד אותם. אין לו מושג איפה. ואני למחרת, למרות הפחד שלי ממנו. ואני מדברת על פחד ממנו... התקשרתי לבדוק שהוא בסדר. הוא גם צלצל לי שוב בדלת, ביקש להתקשר לאנגליה לבטל את כרטיסי האשראי שלו. נתתי לו. ואז הוא הלך. לא ראיתי אותו יותר והאמת, לא רוצה לראות אותו יותר כל חיי. ועדיין, הוא היה בבעיה, ועזרתי. אני יכולה לשבת ולדבר עם חברות שלי שעות ולעזור להן בבעיות שלהן. אני אראה כלב עזוב ברחוב, אני אקח אותו. גם זה לתת מבחינתי. ברגעים אלה ממש אני גם שוקלת על עבודה התנדבותית באיזה מתנס. מספיק?