הגישה שלי לזה שונה לחלוטין
אני חושבת שאם צועקים עלייך, את צריכה להיות מוחמאת מזה. הבסיס להנחה הוא שאין להם מטרה לפגוע בך, ואם נכון הדבר, הרי שהם יודעים שאת מסוגלת להתמודד עם זה ולכן מרשים לעצמם.
אצלי זה מתבטא בהצקות. אפילו באופן וירטואלי אני מצליחה למשוך אליי את האנשים שיתגרו בי עם כל מיני עקיצות. אני מושכת את האש הזו מאז שאני זוכרת את עצמי, ואני מדברת איתך על שנים
אני זוכרת שחברות היו עוקצות אותי עוד בעודי ילדה. בעבר הייתי נפגעת מזה, עד שהבנתי שאם חברות שלי מרשות לעצמן לעקוץ אותי, סימן שמשהו בי מזמין לזה - ולא בקטע רע, אלא משהו במקום לא מודע במוח שלהן אומר להן שאני אוכל להתמודד עם זה, ואנחנו כבני אדם תמיד בודקים את הגבולות.
ולכן, על אף שכמובן אינני חושבת שבאופן כללי ההתנהגות הזו בסדר- לא עקיצות ולא צעקות- אני חושבת שאפשר לנסות להסתכל על זה גם מהכיוון ההפוך, ולבדוק את האפשרות שאת אדם שיודע להתמודד, ולכן זה מגיע.
למה אני מתכוונת? לא שתקבלי את זה שצועקים עלייך ולא שתבקשי להפסיק, אלא שיש בך באופן טבעי את כושר התגובה לזה, שעד היום כנראה לא ניצלת.
את יודעת בתוכך איך את אמורה להגיב בצורה שלא תתנגח ולא תשפיל אף אחד, אבל תוציא אותך חזקה.
אני לא עוקצת אף אחד (אלא אם הם מזמינים לזה, בדיוק כמוני, וזה הזוי, אבל זה אכן כך. אדם משדר דברים כאלה...), כי אני יודעת שזה פוגע, אבל כשעוקצים אותי, אני כבר מזמן לא נפגעת מזה. אני יודעת לזהות עקיצה חברותית לעומת עקיצה זדונית, ובגלל שאני לא נפגעת- לא מזו ולא מזו- אני יודעת לזהות מהיכן היא נובעת. בד"כ קנאה, אגב. והסיפור שלך הזכיר לי את הסיפור שלי בגלל מילת הקישור הזו- קנאה.
אני כמובן לא מכירה אותך, ומעלה תאוריה פרועה לחלוטין אבל כדאי לך לקחת אותה בחשבון.
אני לא אגיד לך את מתמודדים עם זה, כי יש לך דרך אישית משלך, והיא שם. את יודעת מה את צריכה לעשות.
ברמז אומר שמדובר באופן התגובה שלך באותו הרגע להתנהגות שלהם, ואין כוונתי לעלבונות הדדיים או האשמות או כל סוג של אלימות פאסיבית..
תחשבי על זה, ומעניין אותי לשמוע מה את חושבת..
