מה לעשות עם ילד שלא אומר שלום?
נראה לי חשוב וזווה התייחסות נפרדת. אני מעתיקה לכאן הודעה של irisgh שנבלעה בשרשור אחר: בני בן החמש הוא כזה שברגע המפגש אינו מרגיש בנוח אפילו לא להיישיר מבט או להגיד שלום. אני לרוב מקבלת את זה. יודעת שהוא כזה. הוא מגיע לגן ולא אומר שלום לגננות. בעבר גם לא ענה לילדים ורק חיפש קודם כל פינה שקטה, ואפילו בכה, ברח, או התחבא מאחורי אם נגשו אליו ישיר מדי ברגעי ההגעה. היום כשהוא מגיע, הוא דווקא כן מחפש קשר עין והשתתפות מהירה בשיחה או משחק עם ילדים. הוא כבר לא מסתתר מאחורי, אבל לא עונה למבוגרים שפונים אליו ברגעי ההגעה. עד לא מזמן זה לא הפריע לכלום. הוא היה פעוט, ואפשר היה להבין את זה. עכשיו הוא מתחיל להיות גדול. מצפים ממנו שיענה 'שלום'. והוא לא עונה. אני לא ניסיתי אפילו לדרוש ממנו. היה ברור לי שהוא צריך דקה או שתיים להתחמם. אבל עכשיו זה מתחיל להיות לא מנומס. סבא וסבתא מכירים אותו ורגילים אליו, אז מילא. הם גם רואים את תגובת ההתרגשות האחרת שלו. (כשהוא רואה אותם מרחוק הוא מתחיל להתרגש גופנית: לקפץ, להסתתר, לתת לעצמו מכות בראש, דברים מטופשים ממין אלה, שכולנו יודעים שמביעים התרגשות). אבל גם איתם זה מתחיל להיות לא לעניין. עם אחרים, כמו סבא וסבתא גדולים, גננת, סייעת, וכד', זה פשוט לא יפה. יש לו גננת צהרון שיודעת מעולה לשבור את הקרח. (היא לא אומרת 'שלום', אלא 'תן כיף' ומושיטה את היד. הוא מכה בידה תוך שהוא מחייך לעצמו, ומרפרף בקשר עין לשמינית שניה). אבל כל היתר מלבדה זוכים להתעלמות. מה עושים?
נראה לי חשוב וזווה התייחסות נפרדת. אני מעתיקה לכאן הודעה של irisgh שנבלעה בשרשור אחר: בני בן החמש הוא כזה שברגע המפגש אינו מרגיש בנוח אפילו לא להיישיר מבט או להגיד שלום. אני לרוב מקבלת את זה. יודעת שהוא כזה. הוא מגיע לגן ולא אומר שלום לגננות. בעבר גם לא ענה לילדים ורק חיפש קודם כל פינה שקטה, ואפילו בכה, ברח, או התחבא מאחורי אם נגשו אליו ישיר מדי ברגעי ההגעה. היום כשהוא מגיע, הוא דווקא כן מחפש קשר עין והשתתפות מהירה בשיחה או משחק עם ילדים. הוא כבר לא מסתתר מאחורי, אבל לא עונה למבוגרים שפונים אליו ברגעי ההגעה. עד לא מזמן זה לא הפריע לכלום. הוא היה פעוט, ואפשר היה להבין את זה. עכשיו הוא מתחיל להיות גדול. מצפים ממנו שיענה 'שלום'. והוא לא עונה. אני לא ניסיתי אפילו לדרוש ממנו. היה ברור לי שהוא צריך דקה או שתיים להתחמם. אבל עכשיו זה מתחיל להיות לא מנומס. סבא וסבתא מכירים אותו ורגילים אליו, אז מילא. הם גם רואים את תגובת ההתרגשות האחרת שלו. (כשהוא רואה אותם מרחוק הוא מתחיל להתרגש גופנית: לקפץ, להסתתר, לתת לעצמו מכות בראש, דברים מטופשים ממין אלה, שכולנו יודעים שמביעים התרגשות). אבל גם איתם זה מתחיל להיות לא לעניין. עם אחרים, כמו סבא וסבתא גדולים, גננת, סייעת, וכד', זה פשוט לא יפה. יש לו גננת צהרון שיודעת מעולה לשבור את הקרח. (היא לא אומרת 'שלום', אלא 'תן כיף' ומושיטה את היד. הוא מכה בידה תוך שהוא מחייך לעצמו, ומרפרף בקשר עין לשמינית שניה). אבל כל היתר מלבדה זוכים להתעלמות. מה עושים?
