קיום מוחלט
לא מדובר בוויכוח מדעי גרידא. בספר של המדינה, מעלה סוקראטס תיאור די דומה של העולם. כל דבר בעולמנו נמצא אי שם על סקאלה בין קיום לאי קיום. בדוגמא של Lu Tze עם הכובע, הכובע אינו כובע באופן מוחלט (ובמחשבה האפלטונית, אינו קיים ככובע באופן מוחלט) - שכן ניתן לדבר עליו גם כעל לא כובע (במקרה של הדודה טובה מפרפר נחמד - זהו עציץ; וחוץ מזה הוא גם אדום ומכוער, פרט להיותו כובע). אם זאת הוא גם אינו לא כובע (ובאפלטונית - קיומו ככובע אינו נשלל באופן מוחלט). הדוגמא האפלטונית בהקשר זה, אגב, היא יפה. מכאן מגיע אפלטון למסקנה, שקיימים ישים מוחלטים, שקיומם מוחלט, והישים היחסיים שבעולמנו שואבים את משמעותם מהם. כל הישים האידאיים הללו הם חיוביים (טוב, יופי, צדק ,וכו'). כהרגלו בקודש, אפלטון, שהיה מודע לבעייתיות שבהכנסת רק ישים חיוביים לעולם האידאות, חשף את הבעיה בפני קוראיו בדיאלוג "פרמנידס". שם הוא מנסה, ללא הצלחה מרובה, לשלול את קיומה של אידאה ללכלוך, למשל. ככל הידוע לי, אפלטון רק הציג את הבעיה, היורדת לשורשי תפישת עולמו, אך מעולם לא פתר אותה (לפחות לא בכתבים ששרדו).