מומי לוי ב אנשים

[KarenTheGoddess]

../images/Emo32.gif מחר יום חמישי!!!

 

[ShiRa1101]

../images/Emo28.gifבהחלט!

 

[©big smile©]

כן, בהחלט. רק שיהיה הרבה יותר טוב ב5.

 

[כרית סוריאליסטית]

../images/Emo32.gifסילבסטר עגום...

כצפוי, יציאת הסילבסטר הייתה אחת העלובות בחיי. לאחר התלבטויות ארוכות החלטנו אני והתימני לקפוץ לבאר השכונתי הקבוע, ולאחר מכן לאיזו מסיבה טיפשית בנמל, שאני תכננתי מראש להבריז ממנה ברגע האמת בתירוץ הכושל והרפטטיבי שלי על זה שאני חולה. היי, היה לי חום לפני שבוע! זה לא הולך ברגל! [בדיעבד התברר שגם יש לי דלקת גרון רצינית, כך שאמרתי אמת כל הזמן] מכל מקום, בסופו של דבר מצאנו עצמנו מבלים את כל הערב העלוב בבאר הנ"ל, והתברר שכלל לא הערכתי את המצב מראש כראוי. לעזאזל, היה עדיף כבר ללכת למסיבת הערסים בנמל! התימני, שגם כך היה עייף ומרוט מהצבא, שתה אומנם ממש כמוני [ובפירוש לא הרבה, אגב], אבל מאחר והקיבולת שלו קטנה משלי, הקפיד להירדם כל מס' דקות על הבאר, שעה שאני מעיפה לו כאפות קטנות לקול תחינות ה"נימי נימי נימי" שלו שאפסיק. "אבל למה באלימבלהובהךל..." הוא אמר ונרדם שוב ושוב, עיניו נעצמות בעצלות וראשו צונח מטה מטה לעבר האבדון, מותיר אותי בודדה, ממורמרת, ובלתי שתויה בעליל. בשמחה הייתי גוררת אותו משם ברגע הראשון בו נדם לו באמצע עוד איזה משפט אווילי ושקע בחלומות שיכורים, אלמלא דאג להזמין כמה מחבריו להם נאלצנו לחכות, וכן הזכיר כל מס' דקות [כשלא ישן, כאמור, וזה היה די נדיר אך אפקטיבי] את הקראש הכבד שלו על הבחורה האוו-סוו מוזרה, שבאה ודפקה לו נשיקה לוהטת מדי פעם, ואז נעלמה לעבר האופק תוך מלמול: "אני חייבת לשתות עוד..." מיותר לציין שאני הרגשתי מיותרת למדי בסיטואציה, אך גם רוויית רגשות אימהיים טבעיים [בכל זאת, זה הבחור שאני פאקינג מלבישה בפיג'מה כל ערב ומשכיבה במיטה כי הוא שיכור מדי בשביל לחיות], ולכן הנחתי שעדיף לחכות עוד קצת בשבילו- אולי עוד יצא מזה משהו. בואו נאמר שיצא מעט יותר משציפיתי. בשלב מסוים, לא ברור כיצד, ואחרי אי אלו כאפות שדפקתי לו ולא עזרו במאום, התרומם התימני ממשכבו על הבאר, זקף גוו, ומיד הלך להירדם על כתפה של מושא תשוקתו. "נפלא" חשבתי לעצמי "השיכורה המסכנה בטח תתמוטט תחת משקלו הזעום והערב לא יוכל להשתפר עוד יותר". אך במקום להירדם, כפי שראוי היה לבחורה במצב השכרות שלה, או לחילופין להעיף מכתפה את החומייני המרייר, פשוט תפסה הנ"ל בידו הרופסת וגררה אותו לתא השירותים הלא-תקינים הקרוב. כן כן, ממש כך מול עיניי הנדהמות. "נו, ניחא" המשכתי בקו המחשבה האופטימי "כמה זמן הם כבר יוכלו להישאר שם? 10? 20 דקות? הם יעשו את הת'ינג שלהם ויצאו, בקטנה. בפנאן. בסבבה. אוטוטו אנחנו עפים מכאן. יהיה טוב." שעה וחצי לאחר מכן כבר הייתי אופטימית מעט פחות. עדיין ישובה בדד מול הבאר, עדיין מתוסכלת, עדיין עם עוד איזו בירה שמיאנה להשפיע והשאירה אותי סחית ופיכחת מדי, ובעיקר בדכאון קיומי. "אז מה אנה, מי היה הבחור הזה?" ניגש אליי הברמן המבוגר, הכעור והשנוא, שנוטר לי טינה של שנים על חוסר החביבות הבסיסי שלי [אני ביישנית, לעזאזל! זה לא אישי!] "חבר שלך?..." "לא, איזה.." ניסיתי לפצוח בשיחה חד פעמית "שותף...." "הא... ומה עם חבר? מתי יהיה לך? עוד 30-40 שנה?" "לשם אני מכוונת..." "אני מבין..." הוא המשיך, ספק-בצחוק ספק-בנסיון-לחתוך-לז'וליינים-את-נימי-נפשי "את הרי תמיד נורא בודדה פה, לא? כאילו תמיד מוקפת בחומות שאת בונה לעצמך, ואולי מישהו יצליח אי פעם לפרוץ. אבל זה לא באמת מעניין, נכון אנה? את הרי...לא באמת מעניינת...." "תלוי את מי" ניסיתי להציל את כבודי האבוד, מתוך ידיעה כי אאלץ לפגוש את הבנאדם הזה עוד הרבה יותר משאני מעוניינת, והתעלמות חיננית עוד תתנקם בי בהמשך. "לא" הוא סיכם "פשוט לא מעניינת ודי" והלך. השיחה עוד נמשכה אח"כ, כמובן, בכל פעם שהרגיש קצת משועמם. משהו על זה שאני ממש לא "מסמר המסיבה" או "מרגשת" או אנערף, אין לי מושג מה הוא רצה. אבל רק לקראת הסוף, כשציין שהדורמן דווקא התלהב ממני, יכולתי סוף סוף לנשום לרווחה. אוקי, אז אם בוחנים את רמת הפתטיות של שניהם ביחס לשאר העולם, מאחר ושניהם בשנות ה-30 הכלשהן לחייהן ועדיין עובדים בעבודות מבישות למדי, ניתן להכריז על תיקו מסויים- אך אין ספק שבתכל'ס הדורמן מנצח. גם מופיע בפרסומות אוויליות, גם כותב בזמנו הפנוי, גם בעל מבט טבעי אדיש אף יותר משלי, גם בלתי נחמד בעליל, גם אינטיליגנט להפליא, וגם זה שאני מתיישבת בחוץ לידו כשאני ממש שיכורה ודוחפת לו לפנים את כל הטקסטים שלי- שיקרא, שיגיב, שבלכעגךל [נו, אני שיכורה ברגעים האלו, מה אתן מצפות שאגיד לו...]. ואם בחור משכיל ואינטיליגנט, שאני מעריכה ביותר, מתלהב ממני ומהטקסטים שלי- כנראה שאולי אני לא כזו מעפנה. וכנראה שהברמן הזה יכול להתחיל לחפש את הטיפים שלו במקום אחר. כי בוודאי שלא השארתי לו ולו שקל יותר משאני מחוייבת ברגע שהגיעו החברים של התימני, ודפקנו ובעטנו והתנפלנו לו בגסות על דלת השירותים [כמעט וביצעתי פריצה משטרתית!], עד שהחלטנו לנטוש אותו שם והם הקפיצו אותי בחזרה הביתה. ואל תשאלו מה קרה להם שם בשירותים, בחיי. הוא הסביר לי את זה למחרת באוובר-שר באמת נוראי [אני יודעת שתמיד קיוויתי להיות הבסט-באדי של איזה בחור, ושיקחו אותי בתור אחד מהחבר'ה, אבל אלוהים ישמור... גם לזה יש גבולות...]. אבל העיקר ששבתי הביתה בשלום. והיה חרא. והיה מעפן, בחיי. אבל גם דיברתי עם ידיד ותיק שאני שונאת והוא אמר ש"אין לי מושג מה עשית לעצמך , אבל את נראית ממש ממש טוב, אנה" ["השמנתי.."] ועם עוד איזה אחד שזכר אותי ובכלל לא היה אמור והיי, הדורמן התלהב ממני ו..אין לי ממש סיבה לשמוח. אבל אני משתדלת. אז נו, תזרמו... שנה טובה

 

[Beautiful Nightmare]

שנה טובה