מועדון ההריון../images/Emo95.gif ארוווך../images/Emo18.gif
או רגש האשם נולד עם ההריון השני. הכל כל כך שונה לי בהריון הזה שזה לא יאומן. אובייקטיבית, עם הלל, רק למדתי ובהיתי באושר שמונה חודשים. הרגשתי המלכה של העולם גופנית ונפשית והיה לי ברור שהכל נפלא. שהתינוק שיש לי בבטן הוא נפלא ושהחיים בכלל מדהימים. לא משנה שהיינו כלכלית בתקופה קשה מאוד ויצאנו מתקופה נוראה בזוגיות שלנו, לי היו לבבות בעיניים וזה מה שהיה חשוב. על-אף הלידה המכוערת שעברתי, חודשי ההנקה (או שמא עלי לומר השאיבה) הקצרים והלא מספקים, הקשיים במציאת עבודה ובמציאת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, בדבר אחד הייתי בטוחה מההתחלה, בזה שאני האמא הכי טובה בעולם (ושש. האבא הכי טוב בעולם), ושהללי הוא תינוק שמח ושטוב לו באופן כללי ופרטי. את הללי לקח לנו שלוש שנים להרות. ההריון הנוכחי לקח חודשיים מניתוח הוצאת ציסטות והפתעה גדולה ולא צפויה (ומשמחת מאוד כמובן). אבל מהרגע שנודע לי שאני בהריון, הדברים חורקים לי. קודם כל פיזית אני מרגישה כמו כדור פיזיו עם רגליים ואני רק בשבוע 16, חם לי וכבד לי ולא נעים לי בגוף שלי אפילו לרגע. לא מצליחה לשחזר את ההרגשה שהיתה לי בהריון המקסים הראשון. קצת טפשי לומר, אבל בהריון של הלל היה לי ברור שהכל בסדר ועכשיו לא ברור לי שום דבר והמחשבה הזאת מטרידה אותי. ומבחינת מחשבות, הן הופכות הזויות יותר ויותר וכמה שאני מנסה להשתלט עליהן, לא מצליח לי בכלל. דברים מטופשים (שאני יודעת שהם מטופשים ובכל זאת), כמו, איך אני אוכל לאהוב עוד מישהו כמו שאני אוהבת את הללי ולמה בכלל אני צריכה עוד מישהו נוסף עליו. אני קצת מרחמת על הלל שהשנה הבאה תהיה בשבילו שנה של כל כך הרבה שינויים (גן חדש, אח חדש), הצורך 'להתבגר' בגיל שנתיים נראה לי אכזרי מאוד כלפיו, והוא כל כך תינוק. וחוץ מזה יש לי גם מחשבות כלליות על איך יהיה להיות אמא לשני בנים, ואיך יש סיכוי שלא יהיו לי בנות בכלל. איך אני אף פעם לא אקריא לבנים שלי את 'אן שרלי' או את 'אבא ארך רגליים', איך אני לא אתקשקש איתם על המרפסת כמו שאמא שלי, אחותי ואני עושות, איך נדע (ש. ואני) לתמוך בהם ולתת להם חום והגנה בלי להיות רגשניים מדי. אני יודעת שאני מקדימה את המאוחר אבל אני כל הזמן חושבת מחשבות כאלה. אני מתעוררת בלילה עם מחשבות כאלה. אני הולכת לכסות את הללי ועולות לי דמעות בעיניים כאילו שהוא עוד דקה עוזב את הבית. כן, כן, הורמונים וכל זה ובכל זאת. מצד שני הילדון שלי מנשק לי את הבטן המון. הוא מרים לי את החולצה נוגע בפופיק ואומר 'פופיק'. ואז מלטף את הבטן ואומר 'טן' ואז שותל נשיקות מתוקות. אמרתי לו שיש שם תינוקי קטן, אני לא חושבת שהוא מפנים את המידע הזה, אבל הוא כל כך מתוק. מצד שלישי, אין, פשוט אין שמות לבנים.
או רגש האשם נולד עם ההריון השני. הכל כל כך שונה לי בהריון הזה שזה לא יאומן. אובייקטיבית, עם הלל, רק למדתי ובהיתי באושר שמונה חודשים. הרגשתי המלכה של העולם גופנית ונפשית והיה לי ברור שהכל נפלא. שהתינוק שיש לי בבטן הוא נפלא ושהחיים בכלל מדהימים. לא משנה שהיינו כלכלית בתקופה קשה מאוד ויצאנו מתקופה נוראה בזוגיות שלנו, לי היו לבבות בעיניים וזה מה שהיה חשוב. על-אף הלידה המכוערת שעברתי, חודשי ההנקה (או שמא עלי לומר השאיבה) הקצרים והלא מספקים, הקשיים במציאת עבודה ובמציאת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, בדבר אחד הייתי בטוחה מההתחלה, בזה שאני האמא הכי טובה בעולם (ושש. האבא הכי טוב בעולם), ושהללי הוא תינוק שמח ושטוב לו באופן כללי ופרטי. את הללי לקח לנו שלוש שנים להרות. ההריון הנוכחי לקח חודשיים מניתוח הוצאת ציסטות והפתעה גדולה ולא צפויה (ומשמחת מאוד כמובן). אבל מהרגע שנודע לי שאני בהריון, הדברים חורקים לי. קודם כל פיזית אני מרגישה כמו כדור פיזיו עם רגליים ואני רק בשבוע 16, חם לי וכבד לי ולא נעים לי בגוף שלי אפילו לרגע. לא מצליחה לשחזר את ההרגשה שהיתה לי בהריון המקסים הראשון. קצת טפשי לומר, אבל בהריון של הלל היה לי ברור שהכל בסדר ועכשיו לא ברור לי שום דבר והמחשבה הזאת מטרידה אותי. ומבחינת מחשבות, הן הופכות הזויות יותר ויותר וכמה שאני מנסה להשתלט עליהן, לא מצליח לי בכלל. דברים מטופשים (שאני יודעת שהם מטופשים ובכל זאת), כמו, איך אני אוכל לאהוב עוד מישהו כמו שאני אוהבת את הללי ולמה בכלל אני צריכה עוד מישהו נוסף עליו. אני קצת מרחמת על הלל שהשנה הבאה תהיה בשבילו שנה של כל כך הרבה שינויים (גן חדש, אח חדש), הצורך 'להתבגר' בגיל שנתיים נראה לי אכזרי מאוד כלפיו, והוא כל כך תינוק. וחוץ מזה יש לי גם מחשבות כלליות על איך יהיה להיות אמא לשני בנים, ואיך יש סיכוי שלא יהיו לי בנות בכלל. איך אני אף פעם לא אקריא לבנים שלי את 'אן שרלי' או את 'אבא ארך רגליים', איך אני לא אתקשקש איתם על המרפסת כמו שאמא שלי, אחותי ואני עושות, איך נדע (ש. ואני) לתמוך בהם ולתת להם חום והגנה בלי להיות רגשניים מדי. אני יודעת שאני מקדימה את המאוחר אבל אני כל הזמן חושבת מחשבות כאלה. אני מתעוררת בלילה עם מחשבות כאלה. אני הולכת לכסות את הללי ועולות לי דמעות בעיניים כאילו שהוא עוד דקה עוזב את הבית. כן, כן, הורמונים וכל זה ובכל זאת. מצד שני הילדון שלי מנשק לי את הבטן המון. הוא מרים לי את החולצה נוגע בפופיק ואומר 'פופיק'. ואז מלטף את הבטן ואומר 'טן' ואז שותל נשיקות מתוקות. אמרתי לו שיש שם תינוקי קטן, אני לא חושבת שהוא מפנים את המידע הזה, אבל הוא כל כך מתוק. מצד שלישי, אין, פשוט אין שמות לבנים.
