מותר כמה דברי כפירה?
- פותח הנושא TJSBZ
- פורסם בתאריך
../images/Emo24.gif הי קאזה, טוב לראותך
באמת חבל שבנסיבות האלה, רק שאצלי הן עדיין לא הגיעו, ולכן אני רק מצטערת בשבילך. השאלה נועדה למנוע הסתערות אלימה לכיווני, למנוע ממני לפגוע במישהי בשאלות שאשאל ולהבהיר שאני רוצה לעורר דיון רציני ולא קנטרנות לשמה. במחשבה שניה, אם מישהי היתה מאשימה אותי בקנטרנות סתם, את ישר היית קופצת לתקן אותה ולהגיד שאני דוקא בחורה רצינית, נכון?
באמת חבל שבנסיבות האלה, רק שאצלי הן עדיין לא הגיעו, ולכן אני רק מצטערת בשבילך. השאלה נועדה למנוע הסתערות אלימה לכיווני, למנוע ממני לפגוע במישהי בשאלות שאשאל ולהבהיר שאני רוצה לעורר דיון רציני ולא קנטרנות לשמה. במחשבה שניה, אם מישהי היתה מאשימה אותי בקנטרנות סתם, את ישר היית קופצת לתקן אותה ולהגיד שאני דוקא בחורה רצינית, נכון?
OK אלה הרהורי הכפירה והשאלות שלי
זה יצא ארוך, סליחה. אבל זה באמת מעניין אותי: 1. במדינה הגיונית ומתוקנת, לא היו קיצוצים בבריאות בכלל. אבל אנחנו לא במדינה כזו, והעובדה היבשה והעצובה היא שאכן מקצצים לנו בסל הבריאות. ואת המטרות לקיצוץ בוחרים מתוך המעט מאד שיש בו היום. אם לא יקצצו בטיפולי הפריה - שנועדו ליצור חיים - יקצצו בטיפולים שנועדו להצלת חיים. מישהי פה השוותה את הטיפולים האלה לטיפולים פסיכולוגיים, אז אני רוצה לומר לך שהשתתפות המדינה בטיפולים פסיכולוגיים היא אפסית ומצטמצמת לאלה שבשבילם זה טיפול הכרחי, וגם אז זה עלוב; שכר הפסיכולוגים (בהשוואה למומחי הפוריות) הוא מזערי וזניח (ומעליב); ולכן שם באמת אין איפה לקצץ, כי אין כמעט כלום. גם אם יקצצו את כל השתתפות המדינה בטיפולים פסיכולוגיים, לא יוסיפו דבר לתקציב. ועם כל הכבוד לייסורי הנפש שלכן, אחת ההגדרה למחלת נפש, כמו גם להפרעה, היא הפרעה בתפקודי היום יום. כלומר, אנשים שמקבלים את עזרת המדינה בטיפולים פסיכולוגיים, אלה לא אנשים במצוקה שהמדינה עוזרת להם לפתור אותה. אלה אנשים שלא יכולים לתפקד בחברה בכלל ללא עזרה. עם כל הכבוד, אתן לא במצב הזה, ואני שמחה בשבילכן שאתן לא במצב הזה. 2. נכון, ההשוואה למדינות אירופה בעייתית, כי שם לא מייחסים כזאת חשיבות להולדה. אבל אולי המימון הגדול יחסית לטיפולי פוריות נובע מגישה שטוענת שזוג אינו משפחה (וליחיד - כלומר לרווק/ה מבחירה - אין בכלל זכות קיום); שאשה אינה אשה עד שילדה והיתה לאם; שאימוץ איננו הורות. אולי המאבק שלכן מנציח את - או לפחות מסכים עם - הגישה שרואה בנו, הנשים, לא יותר ממכשיר לגידול ילדים? אתן לא חוששות מכך? בתור אשה שעדיין לא החליטה אם בכלל היא רוצה ילדים, בתור זוג שעדיין לא החליט זאת, החיים בחברה שרואה בנו משהו מוקצה בגלל זה היו יכולים להיות מאד קשים. למזלנו, החברה הקרובה לנו, לא מתנהגת כך. אבל אולי עידוד הפוריות על ידי המדינה באופן רשמי, מעודד תפיסה כזאת? 3. ובאותה נשימה, אולי המאבק שלכן עוזר, בעקיפין, גם למאבקם של אנשים שמולידים ילדים בלי לחשוב אם יש להם איך לפרנס אותם, ואז דורשים עזרה מהמדינה בצעקה ש"יש כאן ילדים רעבים!"? שהרי אם ההורות קדושה, הם מקיימים מצווה וחובה על כולנו לפרנס אותם. וידוע, שיש משפחות שבשבילן הילדים הם מקור הכנסה. שלא תבינו לא נכון - אני חושבת שהמדינה צריכה לתמוך במי שלא יכול לפרנס עצמו; במשפחות חד הוריות, שבהן ההורה צריך לבחור בין עבודה לבין גידול ילדיו (כי אין מעונות יום טובים); אני חושבת שהמדינה צריכה לעודד מעסיקים להעסיק הורים שהולכים הביתה מוקדם לטפל בילדים, ולהפסיק את האבסורד הזה שמעסיקים שואלים אשה אם היא מתכננת ילדים ובגלל זה לא מעסיקים אותה (כי חס ושלום היא תלך הביתה בארבע ולא בשמונה). אני חושבת שבמצב קיים אי אפשר להחזיר הגלגל אחורנית. אישית, אני מאמינה בעידוד אמיתי לתעסוקה - כלומר עידוד המעסיקים מצד אחד, והקמת מעונות יום ארוכי-שעות לילדים, כדי שההורים שלהם יוכלו לעבוד מצד שני - יותר מאשר בקצבאות. אבל זוג שאין לו פרנסה, צריך לחשוב פעמיים מראש אם להביא ילד לעולם לפני שהוא יכול לפרנסו. לא הולדה לעשירים בלבד, אבל כן אחריות הורית. הרי יש טווחי ביניים בין עני מרוד לבין עשיר כקורח, ורובנו יושבים בטווחי הביניים הללו. 4. אני חושבת שהמאבק שלכן היה זוכה להרבה יותר אהדה אם היה טיפה אחר: במקום להאבק על הזכות להורות, יכולתן להצטרף לנפגעים אחרים ולהנהיג מאבק על הזכות לבריאות ולאיכות חיים סבירה. יכולתן במקום לצעוק שאסור לקצץ בטיפולי פוריות, לצעוק שאסור לקצץ בבריאות. ככה לא הייתן מקימים עליכן את כל השואלים "אלא במה? בטיפולי כימותרפיה?". אני לא מסכימה עם הטענה שזה אותו הדבר. סרטן הורג בייסורים קשים, שאני מאחלת לכל אחת מכן שלא תדע. בנוסף לייסורי הנפש, יש כאן ייסורי גוף. כך גם לא הייתן מגיעות למצב שבו, במשתמע, אתן טוענות שהולדת ילדים יותר חשובה מהצלת חיים קיימים (גם אם לא התכוונתן). 5. ובאותה נשימה, היכן קולן של נשים לא נשואות שרוצות ילדים? של זוגות חד-מיניים? הרי זוג לסביות צריכות גם הן הפריה מלאכותית, ואני לא רואה שאתן נאבקות על זכותן למימון שווה לשלכן. אם הזכות להורות מקודשת, היא מקודשת לכולן, לא רק לאלה שחיות בתא משפחתי קונבנציונאלי. זה מתקשר גם לשאלה לגבי העידוד לדרכי מחשבה שמרניות, בסעיף הראשון. 6. לגבי הטענה על כך שאנשים יעשו הכל בשביל להוליד, ולכן יקחו סיכונים מטורפים, שיפגעו בבריאותם ובבריאות ילדיהם: זו החלטה של כל מטופלת ושל כל רופא. רופא אחראי לא יסכן את בריאות המטופלת שלו. ואם רופא הוא עד כדאי כך לא אחראי, אזי יש לבדוק את ההגיון שבהעסקתו כרופא. לגבי ההחלטות של המטופלת - גבירותי, אתן נשים בוגרות ואני לא אגיד לכן מה להחליט. אבל אתן אומרות: אם המדינה לא תממן לי טיפולי פוריות בכמות שאני דורשת, למספר הילדים שאני דורשת, אני פוגעת בעצמי בטיפולים. הדבר משול לאדם שיכוון אקדח לרגלו ויגיד: "אני דורש שהמדינה תממן לי X ואם לא, אני יורה לעצמי ברגל, הופך לנכה שהמדינה צריכה לתמוך בו, ומגדיל את הוצאותיה!". נו, הייתן מצפות שיממנו לו? 7. על כל גניקולוג שיש לו אינטרס כלכלי בטיפולים הללו, ויגיד שהם חיוניים ואסור לקצץ בהם, אפשר למצוא אפידמיולוג שיגיד שהם מזיקים לגוף, שהם פוגעים בו בטווח ארוך, ושזה אבסורד שהמדינה מממנת כזו פגיעה בגוף. אולי כדאי לנהל מאבק שהוא קצת יותר אזרחי טהור, וקצת פחות נבנה על פרופסורים, כמו פרופסור משיח - שאמנם עושה עבודתו נאמנה, והבינותי שחולל כמה וכמה ניסים - אבל בכל זאת הוא בעל אינטרס כלכלי מובהק בעניין ומדבר מתוך כיסו ולא רק מתוך לבו. 8. למה התור לאימוץ בארץ כל כך ארוך ובלתי אפשרי? לא שווה להאבק על אימוץ קל יותר? ובאותה נשימה - אם יגיד לכן מישהו שיותר זול למדינה להשתתף בהוצאות של אימוץ בחו"ל, הייתן מוכנות לקבל זאת כפשרה, או שאנחנו בעצם מדברות לא על הזכות להורות, אלא על הזכות ללדת? (נא לא להגיב בתשובה לשאלת "האם זה יותר זול", כי זה לא מה ששאלתי) 9. למה לא, בעצם, ליצור מצב כמו בכל תמיכה ממשלתית אחרת: מי שיש לו שיקנה טיפולים, מי שאין לו המדינה תממן בגבולות הקיימים היום. הרי המצב שבו המדינה תממן טיפולים לאשה מסדר הגודל של שרי אריסון (כן, אני יודעת שהיא עזבה, זו רק דוגמא), מגוחך. 10. אולי למען הסדר הטוב, כמה הבהרות על מי אני: אשה, בת 30, נשואה, לא בטוחה שרוצה ילדים, אבל אם ארצה יהיה לי קשה להרות. מתקשה באמת להבין נשים שמוכנות להגיע עד מצבים גופניים קיצוניים רק כדי להרות. חושבת שאני מתכוונת להגביל מראש את מספר הטיפולים שלי למספר סביר, שלא יפגע בי ברמות כאלה. פגשתי מישהי שהילדה שלה יודעת היטב שבגלל הטיפולים שנועדו להביא אותה לעולם, הגוף של אמא הרוס, וגם הקריירה. האמא אמנם תמיד מוסיפה שזה היה שווה, ובלה בלה בלה, אבל אין סיכוי שאני אעשה את זה לילד שלי. לא בעל פה ולא במחשבה; לא במישרים ולא בעקיפין. הילד - אם יוולד לי ילד - יוולד במחיר סביר, שלעולם לא אוכל לעשות לו רגשות אשם בגללם, גם אם חס ושלום יסתובב לי בורג בראש וארצה לעשות זאת. ההודעה (על כל אורכה) מתייחסת לגברים ולנשים כאחד, עימכם הסליחה.
זה יצא ארוך, סליחה. אבל זה באמת מעניין אותי: 1. במדינה הגיונית ומתוקנת, לא היו קיצוצים בבריאות בכלל. אבל אנחנו לא במדינה כזו, והעובדה היבשה והעצובה היא שאכן מקצצים לנו בסל הבריאות. ואת המטרות לקיצוץ בוחרים מתוך המעט מאד שיש בו היום. אם לא יקצצו בטיפולי הפריה - שנועדו ליצור חיים - יקצצו בטיפולים שנועדו להצלת חיים. מישהי פה השוותה את הטיפולים האלה לטיפולים פסיכולוגיים, אז אני רוצה לומר לך שהשתתפות המדינה בטיפולים פסיכולוגיים היא אפסית ומצטמצמת לאלה שבשבילם זה טיפול הכרחי, וגם אז זה עלוב; שכר הפסיכולוגים (בהשוואה למומחי הפוריות) הוא מזערי וזניח (ומעליב); ולכן שם באמת אין איפה לקצץ, כי אין כמעט כלום. גם אם יקצצו את כל השתתפות המדינה בטיפולים פסיכולוגיים, לא יוסיפו דבר לתקציב. ועם כל הכבוד לייסורי הנפש שלכן, אחת ההגדרה למחלת נפש, כמו גם להפרעה, היא הפרעה בתפקודי היום יום. כלומר, אנשים שמקבלים את עזרת המדינה בטיפולים פסיכולוגיים, אלה לא אנשים במצוקה שהמדינה עוזרת להם לפתור אותה. אלה אנשים שלא יכולים לתפקד בחברה בכלל ללא עזרה. עם כל הכבוד, אתן לא במצב הזה, ואני שמחה בשבילכן שאתן לא במצב הזה. 2. נכון, ההשוואה למדינות אירופה בעייתית, כי שם לא מייחסים כזאת חשיבות להולדה. אבל אולי המימון הגדול יחסית לטיפולי פוריות נובע מגישה שטוענת שזוג אינו משפחה (וליחיד - כלומר לרווק/ה מבחירה - אין בכלל זכות קיום); שאשה אינה אשה עד שילדה והיתה לאם; שאימוץ איננו הורות. אולי המאבק שלכן מנציח את - או לפחות מסכים עם - הגישה שרואה בנו, הנשים, לא יותר ממכשיר לגידול ילדים? אתן לא חוששות מכך? בתור אשה שעדיין לא החליטה אם בכלל היא רוצה ילדים, בתור זוג שעדיין לא החליט זאת, החיים בחברה שרואה בנו משהו מוקצה בגלל זה היו יכולים להיות מאד קשים. למזלנו, החברה הקרובה לנו, לא מתנהגת כך. אבל אולי עידוד הפוריות על ידי המדינה באופן רשמי, מעודד תפיסה כזאת? 3. ובאותה נשימה, אולי המאבק שלכן עוזר, בעקיפין, גם למאבקם של אנשים שמולידים ילדים בלי לחשוב אם יש להם איך לפרנס אותם, ואז דורשים עזרה מהמדינה בצעקה ש"יש כאן ילדים רעבים!"? שהרי אם ההורות קדושה, הם מקיימים מצווה וחובה על כולנו לפרנס אותם. וידוע, שיש משפחות שבשבילן הילדים הם מקור הכנסה. שלא תבינו לא נכון - אני חושבת שהמדינה צריכה לתמוך במי שלא יכול לפרנס עצמו; במשפחות חד הוריות, שבהן ההורה צריך לבחור בין עבודה לבין גידול ילדיו (כי אין מעונות יום טובים); אני חושבת שהמדינה צריכה לעודד מעסיקים להעסיק הורים שהולכים הביתה מוקדם לטפל בילדים, ולהפסיק את האבסורד הזה שמעסיקים שואלים אשה אם היא מתכננת ילדים ובגלל זה לא מעסיקים אותה (כי חס ושלום היא תלך הביתה בארבע ולא בשמונה). אני חושבת שבמצב קיים אי אפשר להחזיר הגלגל אחורנית. אישית, אני מאמינה בעידוד אמיתי לתעסוקה - כלומר עידוד המעסיקים מצד אחד, והקמת מעונות יום ארוכי-שעות לילדים, כדי שההורים שלהם יוכלו לעבוד מצד שני - יותר מאשר בקצבאות. אבל זוג שאין לו פרנסה, צריך לחשוב פעמיים מראש אם להביא ילד לעולם לפני שהוא יכול לפרנסו. לא הולדה לעשירים בלבד, אבל כן אחריות הורית. הרי יש טווחי ביניים בין עני מרוד לבין עשיר כקורח, ורובנו יושבים בטווחי הביניים הללו. 4. אני חושבת שהמאבק שלכן היה זוכה להרבה יותר אהדה אם היה טיפה אחר: במקום להאבק על הזכות להורות, יכולתן להצטרף לנפגעים אחרים ולהנהיג מאבק על הזכות לבריאות ולאיכות חיים סבירה. יכולתן במקום לצעוק שאסור לקצץ בטיפולי פוריות, לצעוק שאסור לקצץ בבריאות. ככה לא הייתן מקימים עליכן את כל השואלים "אלא במה? בטיפולי כימותרפיה?". אני לא מסכימה עם הטענה שזה אותו הדבר. סרטן הורג בייסורים קשים, שאני מאחלת לכל אחת מכן שלא תדע. בנוסף לייסורי הנפש, יש כאן ייסורי גוף. כך גם לא הייתן מגיעות למצב שבו, במשתמע, אתן טוענות שהולדת ילדים יותר חשובה מהצלת חיים קיימים (גם אם לא התכוונתן). 5. ובאותה נשימה, היכן קולן של נשים לא נשואות שרוצות ילדים? של זוגות חד-מיניים? הרי זוג לסביות צריכות גם הן הפריה מלאכותית, ואני לא רואה שאתן נאבקות על זכותן למימון שווה לשלכן. אם הזכות להורות מקודשת, היא מקודשת לכולן, לא רק לאלה שחיות בתא משפחתי קונבנציונאלי. זה מתקשר גם לשאלה לגבי העידוד לדרכי מחשבה שמרניות, בסעיף הראשון. 6. לגבי הטענה על כך שאנשים יעשו הכל בשביל להוליד, ולכן יקחו סיכונים מטורפים, שיפגעו בבריאותם ובבריאות ילדיהם: זו החלטה של כל מטופלת ושל כל רופא. רופא אחראי לא יסכן את בריאות המטופלת שלו. ואם רופא הוא עד כדאי כך לא אחראי, אזי יש לבדוק את ההגיון שבהעסקתו כרופא. לגבי ההחלטות של המטופלת - גבירותי, אתן נשים בוגרות ואני לא אגיד לכן מה להחליט. אבל אתן אומרות: אם המדינה לא תממן לי טיפולי פוריות בכמות שאני דורשת, למספר הילדים שאני דורשת, אני פוגעת בעצמי בטיפולים. הדבר משול לאדם שיכוון אקדח לרגלו ויגיד: "אני דורש שהמדינה תממן לי X ואם לא, אני יורה לעצמי ברגל, הופך לנכה שהמדינה צריכה לתמוך בו, ומגדיל את הוצאותיה!". נו, הייתן מצפות שיממנו לו? 7. על כל גניקולוג שיש לו אינטרס כלכלי בטיפולים הללו, ויגיד שהם חיוניים ואסור לקצץ בהם, אפשר למצוא אפידמיולוג שיגיד שהם מזיקים לגוף, שהם פוגעים בו בטווח ארוך, ושזה אבסורד שהמדינה מממנת כזו פגיעה בגוף. אולי כדאי לנהל מאבק שהוא קצת יותר אזרחי טהור, וקצת פחות נבנה על פרופסורים, כמו פרופסור משיח - שאמנם עושה עבודתו נאמנה, והבינותי שחולל כמה וכמה ניסים - אבל בכל זאת הוא בעל אינטרס כלכלי מובהק בעניין ומדבר מתוך כיסו ולא רק מתוך לבו. 8. למה התור לאימוץ בארץ כל כך ארוך ובלתי אפשרי? לא שווה להאבק על אימוץ קל יותר? ובאותה נשימה - אם יגיד לכן מישהו שיותר זול למדינה להשתתף בהוצאות של אימוץ בחו"ל, הייתן מוכנות לקבל זאת כפשרה, או שאנחנו בעצם מדברות לא על הזכות להורות, אלא על הזכות ללדת? (נא לא להגיב בתשובה לשאלת "האם זה יותר זול", כי זה לא מה ששאלתי) 9. למה לא, בעצם, ליצור מצב כמו בכל תמיכה ממשלתית אחרת: מי שיש לו שיקנה טיפולים, מי שאין לו המדינה תממן בגבולות הקיימים היום. הרי המצב שבו המדינה תממן טיפולים לאשה מסדר הגודל של שרי אריסון (כן, אני יודעת שהיא עזבה, זו רק דוגמא), מגוחך. 10. אולי למען הסדר הטוב, כמה הבהרות על מי אני: אשה, בת 30, נשואה, לא בטוחה שרוצה ילדים, אבל אם ארצה יהיה לי קשה להרות. מתקשה באמת להבין נשים שמוכנות להגיע עד מצבים גופניים קיצוניים רק כדי להרות. חושבת שאני מתכוונת להגביל מראש את מספר הטיפולים שלי למספר סביר, שלא יפגע בי ברמות כאלה. פגשתי מישהי שהילדה שלה יודעת היטב שבגלל הטיפולים שנועדו להביא אותה לעולם, הגוף של אמא הרוס, וגם הקריירה. האמא אמנם תמיד מוסיפה שזה היה שווה, ובלה בלה בלה, אבל אין סיכוי שאני אעשה את זה לילד שלי. לא בעל פה ולא במחשבה; לא במישרים ולא בעקיפין. הילד - אם יוולד לי ילד - יוולד במחיר סביר, שלעולם לא אוכל לעשות לו רגשות אשם בגללם, גם אם חס ושלום יסתובב לי בורג בראש וארצה לעשות זאת. ההודעה (על כל אורכה) מתייחסת לגברים ולנשים כאחד, עימכם הסליחה.
ראשית, תודה על כנותך../images/Emo140.gif
יש לי המון לכתוב, ואני קצת קצרה בזמן אז אקצר. אתחיל מהסוף: כל אחת וגבולה הוא! יש נשים שעבור ילד ימכרו את הבית וימשכנו את כל רכושם, ויש אחרות שינהגו כמןך ויגבילו לעצמן את מספר הטיפולים לפי עניות דעתן ושיקולן הפרטי. לא ניתן להחליט שלמי שיש כסף תקנה טיפולים ואלו שאין להם די , המדינה תעזור - אם אנו מדינה סוציאליסטית הרי שלכולם מגיעה התמיכה באופן שווה, אם יוחלט על מדיניות קפיטליסטת הרי שהמצב הוא אחר, אבל ישראל היא מדינה שמושתתת על סוציאליזם , ולכן הצעתך זו היא מנוגדת למדיניות הנ"ל. את בהחלט צודקת, בד בבד יש להלחם על קיצור התור לאימוץ בארץ והורדת המחירים המטורפים לאימוץ בחו"ל. דבר לא בא על חשבון השני, אני בחורה פוריה ורוצה לנסות ללדת, אם לא יעלה בידי הדבר אפנה למקורות אחרים, בינהם אימוץ. ובהחלט יש להלחם גם להסדיר את העניין הזה. כתבת שאת ובן זוגך לא חפצים בילדים כרגע, אינך מבינה מהי התשוקה העזה שבוערת בעצמות בילד משלך. ולכן אולי, ברמה האמוצינאלית יש לך בעיה להזדהות עם הרצון העז שלנו.על לכן לא אוכל לשכנעך עד כמה אני נחושה להצליח בטיפולים ועד כמה קשה לי העובדה שהולכים להגביל לי את מספר הטיפולים, ביודעי שיש סיכוי גדול שאהרה , זה רק לוקח קצת זמן. אני בהחלט סבורה שאין לקצץ בסל הבריאות, ושאף סקציה במערכת הבריאות לא תפגע, אבל אני (תודה לאל) משתייכת כרגע לקבוצה הזאת ואנו נלחמים על פיסת הקרקע שלנו. אין אנו יכולים לחבור לכל אותם חולים שעלולים להפגע במסגרת גזירת התקציב החדשה, כי אז זה יהיה כללי מדי ויאבד מכוחו. עם כל הכבוד והצער, אני משתייכת לקבוצת זוגות/הנשים עם בעיות הפוריות, ועל זה אני רוצה להלחם. אנחנו לא הגבלנו את השתתפות האנשים במאבק לזוגות בלבד, יש פה לא מעט חד הוריות והייתי שמחה מאד לו היו מצטרפים גם החד מיניים למאבקנו, מעולם לא סגרנו את הדלת בפני איש ולא נשעה זאת בעתיד. יש עוד.. חייבת לשוב לעבודה. תודה שיר-לי ובהצחה לך בעתיד, בתקווה שלא תזדקקי לטיפולים!!!!
יש לי המון לכתוב, ואני קצת קצרה בזמן אז אקצר. אתחיל מהסוף: כל אחת וגבולה הוא! יש נשים שעבור ילד ימכרו את הבית וימשכנו את כל רכושם, ויש אחרות שינהגו כמןך ויגבילו לעצמן את מספר הטיפולים לפי עניות דעתן ושיקולן הפרטי. לא ניתן להחליט שלמי שיש כסף תקנה טיפולים ואלו שאין להם די , המדינה תעזור - אם אנו מדינה סוציאליסטית הרי שלכולם מגיעה התמיכה באופן שווה, אם יוחלט על מדיניות קפיטליסטת הרי שהמצב הוא אחר, אבל ישראל היא מדינה שמושתתת על סוציאליזם , ולכן הצעתך זו היא מנוגדת למדיניות הנ"ל. את בהחלט צודקת, בד בבד יש להלחם על קיצור התור לאימוץ בארץ והורדת המחירים המטורפים לאימוץ בחו"ל. דבר לא בא על חשבון השני, אני בחורה פוריה ורוצה לנסות ללדת, אם לא יעלה בידי הדבר אפנה למקורות אחרים, בינהם אימוץ. ובהחלט יש להלחם גם להסדיר את העניין הזה. כתבת שאת ובן זוגך לא חפצים בילדים כרגע, אינך מבינה מהי התשוקה העזה שבוערת בעצמות בילד משלך. ולכן אולי, ברמה האמוצינאלית יש לך בעיה להזדהות עם הרצון העז שלנו.על לכן לא אוכל לשכנעך עד כמה אני נחושה להצליח בטיפולים ועד כמה קשה לי העובדה שהולכים להגביל לי את מספר הטיפולים, ביודעי שיש סיכוי גדול שאהרה , זה רק לוקח קצת זמן. אני בהחלט סבורה שאין לקצץ בסל הבריאות, ושאף סקציה במערכת הבריאות לא תפגע, אבל אני (תודה לאל) משתייכת כרגע לקבוצה הזאת ואנו נלחמים על פיסת הקרקע שלנו. אין אנו יכולים לחבור לכל אותם חולים שעלולים להפגע במסגרת גזירת התקציב החדשה, כי אז זה יהיה כללי מדי ויאבד מכוחו. עם כל הכבוד והצער, אני משתייכת לקבוצת זוגות/הנשים עם בעיות הפוריות, ועל זה אני רוצה להלחם. אנחנו לא הגבלנו את השתתפות האנשים במאבק לזוגות בלבד, יש פה לא מעט חד הוריות והייתי שמחה מאד לו היו מצטרפים גם החד מיניים למאבקנו, מעולם לא סגרנו את הדלת בפני איש ולא נשעה זאת בעתיד. יש עוד.. חייבת לשוב לעבודה. תודה שיר-לי ובהצחה לך בעתיד, בתקווה שלא תזדקקי לטיפולים!!!!
../images/Emo140.gifנטע תודה על קבלת הפנים החמה
גם לא חליתי בסרטן, תודה לאל, וגם לא הייתי קשישה סיעודית, בכל זאת אני מבינה את הצורך במיטות ובטיפולים עבורם... לכן הטיעון שמכיון שאני לא רוצה ילדים כרגע אני לא יכולה להבין את המאבק שלכן חלש מאד. אפשר להבין דברים גם בלי לחוות אותם. אני מאד אמפטית אליכן ואל מה שאתן עוברות. הייתי אמפטית לפני שנודע לי שאני עצמי שייכת לאוכלוסיה שיש לה בעיות פוריות, ונשארתי אמפטית בדיוק באותה מידה אחרי. האם בשביל להיות פסיכואונקולוג צריך להיות ניצול סרטן, כדי להבין את רגשות המטופלים? אשר למאבק גדול שיאבד מתוקפו - להפך. ככל שהמאבק גדול יותר, הוא מושך אליו יותר אזרחים. מאבקים סקטוריאליים מעודדים את התגובות הבאות: "בטח, את שייכת לאוכלוסיה שצריכה טיפולי פוריות, וזה כל מה שמעניין אותך. מה אכפת לך מילדים חולי אפילפסיה שמחליפים להם תרופות כדי לממן לך טיפולים?!
" "מה ההבדל ביניכן לבין החרדים? אתן והם נלחמים סקטוריאלית בלבד ולא אכפת לכן מאף אחד אחר!" וכו' (לתשומת לבכן, זה ציטוט לא שלי, אלא של תגובות אפשריות). אשמח לתגובות נוספות, לכל הנקודות שהעליתי. אני אגב, מרגישה שטיעונים כמו "האם תומר היה נולד?" נשמעים, סליחה, קצת דמגוגיים... מזכיר לי את הסיפור על משה סנה, שעל הנאומים שלו היו הערות כמו "טיעון חלש, להגביר את הקול". כאילו אין לכן משהו רציונאלי לומר, אז אתן מביאות תמונות של ילדים חמודים בפוזות חמודות. והרי זה לא כך, נכון?
גם לא חליתי בסרטן, תודה לאל, וגם לא הייתי קשישה סיעודית, בכל זאת אני מבינה את הצורך במיטות ובטיפולים עבורם... לכן הטיעון שמכיון שאני לא רוצה ילדים כרגע אני לא יכולה להבין את המאבק שלכן חלש מאד. אפשר להבין דברים גם בלי לחוות אותם. אני מאד אמפטית אליכן ואל מה שאתן עוברות. הייתי אמפטית לפני שנודע לי שאני עצמי שייכת לאוכלוסיה שיש לה בעיות פוריות, ונשארתי אמפטית בדיוק באותה מידה אחרי. האם בשביל להיות פסיכואונקולוג צריך להיות ניצול סרטן, כדי להבין את רגשות המטופלים? אשר למאבק גדול שיאבד מתוקפו - להפך. ככל שהמאבק גדול יותר, הוא מושך אליו יותר אזרחים. מאבקים סקטוריאליים מעודדים את התגובות הבאות: "בטח, את שייכת לאוכלוסיה שצריכה טיפולי פוריות, וזה כל מה שמעניין אותך. מה אכפת לך מילדים חולי אפילפסיה שמחליפים להם תרופות כדי לממן לך טיפולים?!
חייבת לתקן אותך ../images/Emo13.gif
את בהחלט יכולה להיות אמפטתית ורגישה אולם,אינך יכולה להזדהות. ויש הבדל בין השניים. אני יכולה להיות אמפטתית למצבם של חולי הסרטן והקשישים, אני יכולה להבין מה גדול כאבם ולהיות רגישה למציאות העגומה בה הם חיים. איני יכולה להזדהות משום שאיני במצבם! רק שאהיה בנעליה (חלילה וחס) של חולת סרטן אוכל להזדהות, כל עוד אני לא, אוכל להיות קשובה אמפטתית. וכך גם היתה כוונתי אלייך, את בהחלט רגישה, את בהחלט מבינה את עולמנו ממוקם המצאך, אבל את לא ממש בתוך.. ואני חלילה לא אומרת שאסור למי שלא סובל מבעיות עקרות לומר את דעתו, אולם, אין לי אפשרות לשכנעך ברמה האמוצינואלית ועל כך הרחבתי בתחילת ההודעה. אולי יש לבחון ברמת המאבק הכללי את ההתחברות שלנו לכל אותם המגזרים הנפגעים בבריאות, אולם כרגע, אנחנו גוף לא קטן שיודע ומבין ועובר את מסכת הייסורים של טיפולי הפוריות. ואיני מסכימה איתך לגבי התמונות, תמונה לעיתים שווה יותר ממילים, ותמונה של ילד שנוצר מהפריה, ימיס כל לב, מה שאין תמיד בכוחן של מילים.
את בהחלט יכולה להיות אמפטתית ורגישה אולם,אינך יכולה להזדהות. ויש הבדל בין השניים. אני יכולה להיות אמפטתית למצבם של חולי הסרטן והקשישים, אני יכולה להבין מה גדול כאבם ולהיות רגישה למציאות העגומה בה הם חיים. איני יכולה להזדהות משום שאיני במצבם! רק שאהיה בנעליה (חלילה וחס) של חולת סרטן אוכל להזדהות, כל עוד אני לא, אוכל להיות קשובה אמפטתית. וכך גם היתה כוונתי אלייך, את בהחלט רגישה, את בהחלט מבינה את עולמנו ממוקם המצאך, אבל את לא ממש בתוך.. ואני חלילה לא אומרת שאסור למי שלא סובל מבעיות עקרות לומר את דעתו, אולם, אין לי אפשרות לשכנעך ברמה האמוצינואלית ועל כך הרחבתי בתחילת ההודעה. אולי יש לבחון ברמת המאבק הכללי את ההתחברות שלנו לכל אותם המגזרים הנפגעים בבריאות, אולם כרגע, אנחנו גוף לא קטן שיודע ומבין ועובר את מסכת הייסורים של טיפולי הפוריות. ואיני מסכימה איתך לגבי התמונות, תמונה לעיתים שווה יותר ממילים, ותמונה של ילד שנוצר מהפריה, ימיס כל לב, מה שאין תמיד בכוחן של מילים.
בטח מישהו עונה לך במקביל אלי (1-3)
ובכל זאת ארים את הכפפה. ראשון ראשון ואחרון אחרון: 1. לפני שנולד לי הילד הייתי בוכה על בסיס יום-יומי. זאת אחת ההגדרות לדיכאון קליני. לא הלכתי לשמחות משפחתיות או של חברים, בטח לא לבריתות. הייתי מסובבת את הראש ברחוב אם עברו תינוקות או נשים בהריון. בהמשך, למדתי להמנע ממקומות בהם יש קהל כזה. לא הלכתי לקניונים, לא יצאתי לרחוב אחר הצהריים, הסתובבתי רק במקומות מבודדים. כל תינוק שעבר על מסך הטלוויזיה מעך לי את הלב (אני לא מדברת על צביטה. אני מדברת על מעיכה). זכורה לי פעם מהלימודים שלי, שמרצה הראה סרט על מחקר שעסק בתינוקות. לא זוכרת כלום מהסרט ההוא, פרט לכך שהיו שם תינוקות. נשכתי את השפתיים עד זוב דם במשך כל הסרט כי הייתי חייבת לצפות בו. האם כל הנ"ל מעידים על תפקוד תקין בחברה? לגבי שכר הפסיכולוגים - אשמח אם תציגי מספרים. המדינה מממנת טיפולים רבים שאינם מצילי חיים. ניתוחים להצלת ראייה, הליכה, שיפור איכות חיים, מניעת כאב... אני יכולה לספר לך מהחוויה האישית שלי שאיכות החיים שלי היתה בזבל לפני שנולד לי הילד, ולא משנה כמה "טוב" היה לי מבחינה חומרית. 2. מצד שני - האם את יכולה להחליט באופן גורף שהרצון לילד אצל כל הנשים נובע מהציפיות החברתיות? הרי הציפיות החברתיות צמחו על קרקע מסויימת. תנאי הפתיחה של הכמיהה לילד היו שם תמיד. אי אפשר להעניש את הנשים רק בגלל שהיום לא ניתן יותר להבדיל בין רצון האישה ללחץ החברתי. 3. האם היית אומרת לזוג שאין לו אמצעים - אל תביא לעולם אפילו ילד אחד!(???) אני מאמינה, שאפילו לזוג כזה יש את הזכות להורות, גם אם יזדקק לעזרה חיצונית בכדי לגדל אותם. הרי המצב שלנו איננו המצב של משפחות שאין באפשרותן לגדל ששה ילדים ובכל זאת ילדו אותם. אנחנו מדברים על ילד ראשון ושני בלבד. מעבר לכך, ממילא, אין מימון גם היום. (המשך יבוא)
ובכל זאת ארים את הכפפה. ראשון ראשון ואחרון אחרון: 1. לפני שנולד לי הילד הייתי בוכה על בסיס יום-יומי. זאת אחת ההגדרות לדיכאון קליני. לא הלכתי לשמחות משפחתיות או של חברים, בטח לא לבריתות. הייתי מסובבת את הראש ברחוב אם עברו תינוקות או נשים בהריון. בהמשך, למדתי להמנע ממקומות בהם יש קהל כזה. לא הלכתי לקניונים, לא יצאתי לרחוב אחר הצהריים, הסתובבתי רק במקומות מבודדים. כל תינוק שעבר על מסך הטלוויזיה מעך לי את הלב (אני לא מדברת על צביטה. אני מדברת על מעיכה). זכורה לי פעם מהלימודים שלי, שמרצה הראה סרט על מחקר שעסק בתינוקות. לא זוכרת כלום מהסרט ההוא, פרט לכך שהיו שם תינוקות. נשכתי את השפתיים עד זוב דם במשך כל הסרט כי הייתי חייבת לצפות בו. האם כל הנ"ל מעידים על תפקוד תקין בחברה? לגבי שכר הפסיכולוגים - אשמח אם תציגי מספרים. המדינה מממנת טיפולים רבים שאינם מצילי חיים. ניתוחים להצלת ראייה, הליכה, שיפור איכות חיים, מניעת כאב... אני יכולה לספר לך מהחוויה האישית שלי שאיכות החיים שלי היתה בזבל לפני שנולד לי הילד, ולא משנה כמה "טוב" היה לי מבחינה חומרית. 2. מצד שני - האם את יכולה להחליט באופן גורף שהרצון לילד אצל כל הנשים נובע מהציפיות החברתיות? הרי הציפיות החברתיות צמחו על קרקע מסויימת. תנאי הפתיחה של הכמיהה לילד היו שם תמיד. אי אפשר להעניש את הנשים רק בגלל שהיום לא ניתן יותר להבדיל בין רצון האישה ללחץ החברתי. 3. האם היית אומרת לזוג שאין לו אמצעים - אל תביא לעולם אפילו ילד אחד!(???) אני מאמינה, שאפילו לזוג כזה יש את הזכות להורות, גם אם יזדקק לעזרה חיצונית בכדי לגדל אותם. הרי המצב שלנו איננו המצב של משפחות שאין באפשרותן לגדל ששה ילדים ובכל זאת ילדו אותם. אנחנו מדברים על ילד ראשון ושני בלבד. מעבר לכך, ממילא, אין מימון גם היום. (המשך יבוא)
כמה תשובות
נכון, שאלות טובות שאלת אבל: 1. אני מצפה מהמדינה, או לפחות מקופת החולים לה אני משלמת מיסים כפולים ומכופלים כבר הרבה שנים, שתטפל במחלה שלי. למחלה שלי יש תרופה/פתרון בדמות ההפריה החוץ גופית. נכון, מהמחלה שלי לא מתים, אבל אפשר למות איתה מאוד בודדים. להעמיד את נושא ההפריות מול תרופות לסרטן זה ניצול ציני של העניין. אפשר לדרוש מקופות החולים להתייעל אבל למה לקצץ בתרופות? 2. אני לא מכשיר לגידול ילדים. אני אישה עובדת שמתפרנסת בכבוד ואפילו משכילה. וכן, אני רוצה ילדים (ולמען ההגינות אציין שיש לי ילדה, תוצאה מופלאה של הפריות מבחנה, שכל יום שואלת מתי יהיה לה אח). וכן, אני יכולה בהחלט לפרנס אותם, אם אצליח להביא אותם לעולם. לא ביקשתי מהמדינה 10 ילדים ואפילו לא חמישה וגם לא ביקשתי עזרה בפרנסתם. 3. המאבק שלנו כולל את כולם. אם זאת, דווקא לזו לסביות, כמו בדוגמא שלך, יש אפשרות להוליד ילדים מהליכים פשוטים יותר כמו הזרעה. הזכות להורות כוללת את כל האנשים שנפגעים מהקיצוצים המוצעים. 4. אימוץ הוא נושא מאוד מורכב. הלוואי שבארץ הדברים היו פשוטים יותר. אני למשל, לא זכאית לאימוץ בארץ, אלא של ילד עם צרכים מיוחדים, בגלל שיש לי ילדה אחת. אז מה, כל האנשים עם ליקויי פוריות הם האנשים המתאימים לאמץ ילדים אלה? אם המדינה תעשה את האימוץ בחול זול יותר, בהחלט יש על מה לחשוב לדעתי, אבל אני לא מבינה את ההגיון שמאחרי ההצעה - לחסוך את הכסף מטיפולי פוריות כדי לממן אימוץ בחול? 5. ולגבי המשפט האחרון שלך - זה שפגשת אישה שאומרת את הדברים האלה לילד שלה, זה לא אומר שכולנו כך. הילדה שלי גדלה כילדה רגילה לכל דבר ונסיבות הבאתה לעולם כלל אינן רלוונטיות (מלבד עבורי, כמובן). היא לא מסתבבת עם תוית של "ילדת מבחנה" על הראש. אני מאחלת לך, שאם תחליטי להביא ילדים לעולם, הם יבואו רק מאהבה.
נכון, שאלות טובות שאלת אבל: 1. אני מצפה מהמדינה, או לפחות מקופת החולים לה אני משלמת מיסים כפולים ומכופלים כבר הרבה שנים, שתטפל במחלה שלי. למחלה שלי יש תרופה/פתרון בדמות ההפריה החוץ גופית. נכון, מהמחלה שלי לא מתים, אבל אפשר למות איתה מאוד בודדים. להעמיד את נושא ההפריות מול תרופות לסרטן זה ניצול ציני של העניין. אפשר לדרוש מקופות החולים להתייעל אבל למה לקצץ בתרופות? 2. אני לא מכשיר לגידול ילדים. אני אישה עובדת שמתפרנסת בכבוד ואפילו משכילה. וכן, אני רוצה ילדים (ולמען ההגינות אציין שיש לי ילדה, תוצאה מופלאה של הפריות מבחנה, שכל יום שואלת מתי יהיה לה אח). וכן, אני יכולה בהחלט לפרנס אותם, אם אצליח להביא אותם לעולם. לא ביקשתי מהמדינה 10 ילדים ואפילו לא חמישה וגם לא ביקשתי עזרה בפרנסתם. 3. המאבק שלנו כולל את כולם. אם זאת, דווקא לזו לסביות, כמו בדוגמא שלך, יש אפשרות להוליד ילדים מהליכים פשוטים יותר כמו הזרעה. הזכות להורות כוללת את כל האנשים שנפגעים מהקיצוצים המוצעים. 4. אימוץ הוא נושא מאוד מורכב. הלוואי שבארץ הדברים היו פשוטים יותר. אני למשל, לא זכאית לאימוץ בארץ, אלא של ילד עם צרכים מיוחדים, בגלל שיש לי ילדה אחת. אז מה, כל האנשים עם ליקויי פוריות הם האנשים המתאימים לאמץ ילדים אלה? אם המדינה תעשה את האימוץ בחול זול יותר, בהחלט יש על מה לחשוב לדעתי, אבל אני לא מבינה את ההגיון שמאחרי ההצעה - לחסוך את הכסף מטיפולי פוריות כדי לממן אימוץ בחול? 5. ולגבי המשפט האחרון שלך - זה שפגשת אישה שאומרת את הדברים האלה לילד שלה, זה לא אומר שכולנו כך. הילדה שלי גדלה כילדה רגילה לכל דבר ונסיבות הבאתה לעולם כלל אינן רלוונטיות (מלבד עבורי, כמובן). היא לא מסתבבת עם תוית של "ילדת מבחנה" על הראש. אני מאחלת לך, שאם תחליטי להביא ילדים לעולם, הם יבואו רק מאהבה.
סעיפים 4-6
4. אנחנו דוקא כן מבקשים מהאוצר שיוציא ידיו מסל הבריאות. לא מקובלת עלינו ההשוואה בינינו לבין חולי סרטן. מחוץ לסל הבריאות הכסף זורם לכל מיני אפיקים שונים ומשונים, ודוקא בסל הבריאות מצאו לנכון לקצץ. אף אחד לא מדבר על פגיעה בטיפולים כימותרפיים. הסיבה לכך שהחליטו באופן דמגוגי לשסות את חולי הסרטן בנו (ללא הצלחה, בינתיים, אני מקווה), היא תרופות לחולי סרטן שהוכנסו לאחרונה לסל הבריאות, והאוצר רוצה להוציא. אלה תרופות שיש להן כרגע מקבילות טובות פחות (הן מבחינת התוצאה והן מבחינת תופעות הלוואי, למיטב הבנתי) שכלולות בסל הבריאות. כלומר - זאת לא שאלה - האם אנחנו הורגים כאן ועכשיו את כל חולי הסרטן, או מסרסים ומעקרים כאן ועכשיו את כל מטופלי הפריון. מדובר בפגיעה שלא ניתן לכמת באופן מדוייק, הן אצל חולי הסרטן והן אצל מטופלי הפריון. לגבי חולי סרטן, הייתי רוצה להפנות לעוד נקודה - חולה סרטן שנרפא, זקוק לעיתים קרובות לטיפולי פריון. שווי בנפשך חולה סרטן שעבר את כל הגהינום הזה, ועכשיו אומרים לו - תשאר ערירי לשארית חייך! 5. לשון החוק היום היא כזו: "טיפולי הפרייה חוץ גופית – ניתנים לצורך הולדת ילד ראשון ושני, לבני זוג שלהם אין ילדים בנישואיהם הנוכחיים וכן, לאישה ללא ילדים המעוניינת להקים משפחה חד הורית" אנחנו נאבקים להשארת המצב הקיים, משמע - אנחנו נאבקים גם למען האוכלוסיות שהזכרת. אתמול התפתח כאן דיון לגבי הצגת הדברים לתקשורת. אחד הקווים המנחים הוא - יצירת קונצנזוס. הרי אם נעלה את הלסביות על נס אנחנו יורים לעצמינו ברגליים בשיחות מול ח"כים דתיים, למשל. הלסביות אמנם יהנו מההישגים שלנו, אך לא יעזור לנו הרבה להעלות דוקא אותן על נס. דרך אגב, החוק החדש יפגע בלסביות בדיוק כשם שיפגע בזוגות הטרוסקסואלים. אין אפליה לרעת הלסביות או החד הוריות. דוקא יש אפליה לרעת הגברים, אם כבר הזכרת. 6. הדברים לא חד משמעיים כפי שאת מציגה אותם. טיפולי פריון הם הליכה על חבל דק. הסיכון תמיד קיים, גם כשמאוד נזהרים. אם במשוואה הזאת נכנס גורם חדש - הגבלת טיפולי הפריון - צפוי שהוא ישפיע על כל הפרמטרים. אנחנו צופים שהוא ישפיע לרעה ויגדיל את הסיכון. הרי סיכון נמדד באחוזים, לא בשחור-לבן. עוד חצי אמפולה, עוד עובר אחד מוחזר לרחם, זה הכל - וזה ישפיע על תוצאות המשוואה.
4. אנחנו דוקא כן מבקשים מהאוצר שיוציא ידיו מסל הבריאות. לא מקובלת עלינו ההשוואה בינינו לבין חולי סרטן. מחוץ לסל הבריאות הכסף זורם לכל מיני אפיקים שונים ומשונים, ודוקא בסל הבריאות מצאו לנכון לקצץ. אף אחד לא מדבר על פגיעה בטיפולים כימותרפיים. הסיבה לכך שהחליטו באופן דמגוגי לשסות את חולי הסרטן בנו (ללא הצלחה, בינתיים, אני מקווה), היא תרופות לחולי סרטן שהוכנסו לאחרונה לסל הבריאות, והאוצר רוצה להוציא. אלה תרופות שיש להן כרגע מקבילות טובות פחות (הן מבחינת התוצאה והן מבחינת תופעות הלוואי, למיטב הבנתי) שכלולות בסל הבריאות. כלומר - זאת לא שאלה - האם אנחנו הורגים כאן ועכשיו את כל חולי הסרטן, או מסרסים ומעקרים כאן ועכשיו את כל מטופלי הפריון. מדובר בפגיעה שלא ניתן לכמת באופן מדוייק, הן אצל חולי הסרטן והן אצל מטופלי הפריון. לגבי חולי סרטן, הייתי רוצה להפנות לעוד נקודה - חולה סרטן שנרפא, זקוק לעיתים קרובות לטיפולי פריון. שווי בנפשך חולה סרטן שעבר את כל הגהינום הזה, ועכשיו אומרים לו - תשאר ערירי לשארית חייך! 5. לשון החוק היום היא כזו: "טיפולי הפרייה חוץ גופית – ניתנים לצורך הולדת ילד ראשון ושני, לבני זוג שלהם אין ילדים בנישואיהם הנוכחיים וכן, לאישה ללא ילדים המעוניינת להקים משפחה חד הורית" אנחנו נאבקים להשארת המצב הקיים, משמע - אנחנו נאבקים גם למען האוכלוסיות שהזכרת. אתמול התפתח כאן דיון לגבי הצגת הדברים לתקשורת. אחד הקווים המנחים הוא - יצירת קונצנזוס. הרי אם נעלה את הלסביות על נס אנחנו יורים לעצמינו ברגליים בשיחות מול ח"כים דתיים, למשל. הלסביות אמנם יהנו מההישגים שלנו, אך לא יעזור לנו הרבה להעלות דוקא אותן על נס. דרך אגב, החוק החדש יפגע בלסביות בדיוק כשם שיפגע בזוגות הטרוסקסואלים. אין אפליה לרעת הלסביות או החד הוריות. דוקא יש אפליה לרעת הגברים, אם כבר הזכרת. 6. הדברים לא חד משמעיים כפי שאת מציגה אותם. טיפולי פריון הם הליכה על חבל דק. הסיכון תמיד קיים, גם כשמאוד נזהרים. אם במשוואה הזאת נכנס גורם חדש - הגבלת טיפולי הפריון - צפוי שהוא ישפיע על כל הפרמטרים. אנחנו צופים שהוא ישפיע לרעה ויגדיל את הסיכון. הרי סיכון נמדד באחוזים, לא בשחור-לבן. עוד חצי אמפולה, עוד עובר אחד מוחזר לרחם, זה הכל - וזה ישפיע על תוצאות המשוואה.
הערה קטנה על הגבלת הטיפולים בתואנה
של קידום הפמיניזם. אנחנו שומעים לא פעם ביקורת על היחס לאשה כאל מכשיר להולדה, רחם לאומי - ומי שגופו וכל הוויתו משועבדים לדבר היחיד שמקנה לאשה ערך בחברה (הישראלית-מיליטריסטית-מצ'ואיסטית). שומעים הרבה גם על כך שיש צורך לשנות את זה, וכי בהגבלות על טיפולי הפריון טמונה למעשה בשורה םמיניסטית. האמנם? האמנם ניתן לשנות שינוי מהותי באמצעות מי שאין לו כל יכולת בחירה??? אם מדובר באשה שהחליטה מרצונה החופשי שאינה מעוניינת ללדת, או שאינה מעוניינת לשעבד את גופה לטיפולי פריון ואת נפשה ללחץ החברתי - אני בהחלט מקבלת את זה, מבינה ומוכנה לחזק אותה בהחלטה זו. בכל לב. אבל מלת המפתח כאן היא: בחירה. וכל עוד אין בחירה, אין אפשרות לרצון חופשי, ומן הסתם כל אופציית הפמיניזם לכאורה מתמסמסת. נקודה למחשבה.
של קידום הפמיניזם. אנחנו שומעים לא פעם ביקורת על היחס לאשה כאל מכשיר להולדה, רחם לאומי - ומי שגופו וכל הוויתו משועבדים לדבר היחיד שמקנה לאשה ערך בחברה (הישראלית-מיליטריסטית-מצ'ואיסטית). שומעים הרבה גם על כך שיש צורך לשנות את זה, וכי בהגבלות על טיפולי הפריון טמונה למעשה בשורה םמיניסטית. האמנם? האמנם ניתן לשנות שינוי מהותי באמצעות מי שאין לו כל יכולת בחירה??? אם מדובר באשה שהחליטה מרצונה החופשי שאינה מעוניינת ללדת, או שאינה מעוניינת לשעבד את גופה לטיפולי פריון ואת נפשה ללחץ החברתי - אני בהחלט מקבלת את זה, מבינה ומוכנה לחזק אותה בהחלטה זו. בכל לב. אבל מלת המפתח כאן היא: בחירה. וכל עוד אין בחירה, אין אפשרות לרצון חופשי, ומן הסתם כל אופציית הפמיניזם לכאורה מתמסמסת. נקודה למחשבה.
אהמ....
לא אמרתי שום דבר על בשורה פמיניסטית, בעיני הטענה שצריך להגביל ילודה אינה פמיניסטית. אני בעד בחירה חופשית לכולם. גם לא היית תופסת אותי אומרת שבשם הפמיניזם אסור ללדת. אני אמנם פמיניסטית, אבל חכמה. אני פמיניסטית במובן זה שאני חושבת שנשים וגברים שונים בדברים מסויימים - והחברה צריכה לקבל נשים עם השונה שבהם ולא לצפות שיתנהגו כמו גברים; דומים בדברים מסויימים - והחברה צריכה להפסיק ליצור הבדלים היכן שאינם; והכי חשוב - צריכים להיות דומים ביותר דברים (כמו, למשל, ייחוס חשיבות לזמן עם הילד, שהיום נחשבת תכונה "נשית"). בעניין אחר, אני לא מבינה את המאבק הכאילו-פמיניסטי שבנות יגויסו ליחידות קרביות לפי הפרופיל: צריך שיהיה להן מותר להתנדב להיות לוחמות, אבל עד שכבר יוצא לנו משהו טוב (היכולת לבחור) משוביניזם הצבאי, אנחנו חייבות להילחם נגדו
? מה שכן אמרתי הוא, שכשצועקים שהורות זה הדבר הכי חשוב, ובכך מחזקות את אלה שטוענים שהורות היא הדבר הכי חשוב ולכן חובה על כל אחד ואחת להיות הורה. האם היתה קמה צעקה כל כך גדולה על הגבלת הטיפולים, מחוץ לקהילת הנזקקים והנזקקות להם, אלמלא היינו חברה שמקדשת ילודה?
לא אמרתי שום דבר על בשורה פמיניסטית, בעיני הטענה שצריך להגביל ילודה אינה פמיניסטית. אני בעד בחירה חופשית לכולם. גם לא היית תופסת אותי אומרת שבשם הפמיניזם אסור ללדת. אני אמנם פמיניסטית, אבל חכמה. אני פמיניסטית במובן זה שאני חושבת שנשים וגברים שונים בדברים מסויימים - והחברה צריכה לקבל נשים עם השונה שבהם ולא לצפות שיתנהגו כמו גברים; דומים בדברים מסויימים - והחברה צריכה להפסיק ליצור הבדלים היכן שאינם; והכי חשוב - צריכים להיות דומים ביותר דברים (כמו, למשל, ייחוס חשיבות לזמן עם הילד, שהיום נחשבת תכונה "נשית"). בעניין אחר, אני לא מבינה את המאבק הכאילו-פמיניסטי שבנות יגויסו ליחידות קרביות לפי הפרופיל: צריך שיהיה להן מותר להתנדב להיות לוחמות, אבל עד שכבר יוצא לנו משהו טוב (היכולת לבחור) משוביניזם הצבאי, אנחנו חייבות להילחם נגדו
לצערנו הרב
שום זעקה לא קמה בארץ חוץ מזו שמשמיעים הנזקקים לטיפול, וגם היא נשמעת אך בקושי. אם תשוטטי בפורום תגלי עד כמה קשה להשיג תהודה תקשורתית (אף שעבודה קשה הביאה לא מעט הישגים) ועד כמה התגובות מהציבור בכלל הן צוננות. מעבר לזה: המאבק בחשיבות שמוקנית להורות בארץ אינו יכול להיעשות על גבו של מי שאינו יכול להיות הורה ואין לו למעשה כל יכולת לבחור. אי אפשר לנהל כל מאבק הוגן - אידיאולוגי או מעשי, ותהא האידיאולוגיה מוצדקת ותקפה ככל שתהיה - על גבו של החלש. ונקודה אוף טופיק: להערכתי, שום דבר טוב לא יצא "לנו" מן השוביניזם הצבאי. נשים לא הרוויחו דבר מכך שניתן להן במקרים מסוימים להיות לוחמות. פמיניזם אינו קידוש ערכים גבריים והחלתם על הציבור בכלל. אבל זה באמת שייך לדיון אחר במקום אחר. יום טוב,
שום זעקה לא קמה בארץ חוץ מזו שמשמיעים הנזקקים לטיפול, וגם היא נשמעת אך בקושי. אם תשוטטי בפורום תגלי עד כמה קשה להשיג תהודה תקשורתית (אף שעבודה קשה הביאה לא מעט הישגים) ועד כמה התגובות מהציבור בכלל הן צוננות. מעבר לזה: המאבק בחשיבות שמוקנית להורות בארץ אינו יכול להיעשות על גבו של מי שאינו יכול להיות הורה ואין לו למעשה כל יכולת לבחור. אי אפשר לנהל כל מאבק הוגן - אידיאולוגי או מעשי, ותהא האידיאולוגיה מוצדקת ותקפה ככל שתהיה - על גבו של החלש. ונקודה אוף טופיק: להערכתי, שום דבר טוב לא יצא "לנו" מן השוביניזם הצבאי. נשים לא הרוויחו דבר מכך שניתן להן במקרים מסוימים להיות לוחמות. פמיניזם אינו קידוש ערכים גבריים והחלתם על הציבור בכלל. אבל זה באמת שייך לדיון אחר במקום אחר. יום טוב,
7-10
7. הטענה הפותחת את השאלה הינה חסרת בסיס. עוד לא שמעתי אף אפידמיולוג שטען שהטיפולים מזיקים לגוף. שמעתי רק דוקטורית אחת שטענה כך, והיא איננה רופאה, אלא משפטנית, מומחית לאתיקה רפואית
היא לא הצליחה להמציא אף הוכחה לכך שהטיפולים פוגעים לטווח הארוך, ובכל זאת עמדה על דעתה. לפני מספר שנים דיברו על הנזק שגורמת כספית בה נעשה שימוש בסתימת חורים בשיניים. האם משום כך יצא מישהו כנגד טיפולי שיניים? לא. פשוט הוציאו את הכספית והמשיכו הלאה. המאבק לא נבנה על הרופאים באופן בלעדי, אבל כשמגיעים לחלק המקצועי-רפואי, אין ברירה אלא להסתמך על דעתם. האלטרנטיבה היא להסתמך על דעתם הרפואית של נערי האוצר. לא הייתי נותנת לרביב סובל או לשגיא בלשה לעשות לי משטח צוואר רחם... 8. בכדי לקצר את התור לאימוץ תינוק בארץ צריך לעשות דבר "פשוט" מאוד - להוציא בכח תינוקות מרשות הוריהם הביולוגים... אין הרבה תינוקות מועמדים לאימוץ. זה לא שהילדים האלה מתגלגלים באיזה מקום ואף אחד לא אוסף אותם מהרחוב. בשנת 2000 פנו לשרות למען הילד 449 משפחות בבקשה לאמץ. 66 תינוקות נמסרו לאימוץ באותה שנה. הורים הפונים לאימוץ היו מאוד שמחים אם המדינה תממן אימוץ חו"ל. כמו שאת רואה, זה לא קורה בינתיים. הדיון לגבי הזכות ללדת או להמשיך את השושלת הגנטית של עצמך קצת יותר מורכב. אם תרצי - אכנס אליו. 9. כלומר - המעמדות העליונים ישלמו מס בריאות מקסימאלי, ולא יקבלו שרותי בריאות? זה נשמע לך סביר? כמה זמן אנשים דוגמת שרי אריסון וגם פחות ממנה ישארו כאן בארץ? דרך אגב, האנשים האלה כבר היום לא מסתמכים על מערכת הבריאות הציבורית. מי שיכול להרשות לעצמו - רוכש שרותי בריאות פרטיים ומקבל יחס של מחלקה ראשונה. 10. ואני פגשתי מישהי שיש לה ארבעה אחים ואמא פולניה אחת. היא לא מפסיקה להזכיר לה כמה שהיא סבלה בהריונות הספונטאנים שלהם, כמה שהיא סבלה בלידה, ושהיא תנוח רק בקבר.
7. הטענה הפותחת את השאלה הינה חסרת בסיס. עוד לא שמעתי אף אפידמיולוג שטען שהטיפולים מזיקים לגוף. שמעתי רק דוקטורית אחת שטענה כך, והיא איננה רופאה, אלא משפטנית, מומחית לאתיקה רפואית
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.