מזווית של אמא

[oreldi]

את מטורפת לחלוטין

לכל הנשים והגברים שאני מכיר הילדים שלהם זה האושר הכי גדול. אני מקווה שהרווחה יתערבו במהרה לטובת הילדה האומללה

 

[אחותו של שקספיר]

קודם כל

(באתי מהראשי כי נגעת לי ללב)

ברור שיש אמביוולנטיות כלפי הילד(ה)
היא גזלה את החירות שלך, את העצמיות שלך
היא תובענית, היא לוקחת,
היא לוקחת 24 שעות מהיממה שלך
ואת כל ההוויה שלך.

ואז--- הדברים מתאזנים לאט
והיא גם נותנת ומתרפקת ומחייכת ומתחבקת ומגרגרת
ואח"כ היא גם ישנה (לפעמים) ולא כל אמבטיה היא מלחמת העולם השלישית.
ואח"כ יש עליות ומורדות וציפיות ותסכולים ושמחות והתרגשויות
כמו שהחיים מזמנים לנו עם כל אדם קרוב,
אנחנו לומדים לאזן את ה"אני" שלנו עם היצור החדש קצר הרגליים עם הראש הקרח.

לא יודעת אם כדברי הפסיכולוגית (פסיכולוגית?) שלך "כולן עוברות את זה"
כי כנראה שלא כולן, חלקן
וזה—לא בדיוק מה שמסייע לך בהתמודדות שלך , שיש רשימה נוספת של מתמודדות עם הורות.
אז בנוסף לכל הדברים החכמים שאמרו לך כאן
קחי אוויר (לעצמך)
תרשי לעצמך להרגיש חרה
להיות עצובה או מתוסכלת או מאוכזבת
ובסוף יבוא גם החיוך והמלמול ותרגישי שהפרופורציות מסתדרות יותר טוב ונכון עבורך.

אני בחרתי ללדת ולגדל כמה ילדים.
גם ממרום השנים וההורות הבוגרת יותר אני יכולה לגלות לך שזה "לא עובר"- יהיו תסכולים ועיצבונות וכעסים על ועם הילדים.
ויהיה גם שמח וכיף ועליז וחמים ואוהב.
הורות- כמו החיים בכל היבט שלהם.

 

[אפונה ירוקה חמודה]

זה נשמע כמו דכאון אחרי לידה.

צר לי שאת מרגישה כך. נשמע לי שאת בודדה. יש מסגרות שנותנות תמיכה לאימהות. כנראה שחווית טראומה כל שהיא. מאחר ובתך כבר קיימת תחשבי על אופציית מסירתה לאימוץ. או אומנה זמנית עד שתחליט מה לעשות. תדעי לך שאת כל עולמה של בתך והיא יצור קטן וחסר ישע, שנותן בך אמון מלא. היא לא עושה דברים מתוך רוע או אגואיזם. תיעזרי באנשים, בחברות. צריך כפר שלם בשביל לגדל ילד. אל תגזרי על עצמך מאסר בית. צאי לבלות. לא הכל שחור. כל טוב ומקווה שתגיעי להחלטה שתהיי שלמה איתה.

 

[אוניברסאליסט]

לגבי דיכאון אחרי לידה

לפסיכולוג זה דווקא לא נשמע אם כי לא ניתן להיות בטוחים דרך רשת האינטרנט

[URL]http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/1105/182750284/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94/%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%94_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%9C%D7%90_%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D%E2%80%93%D7%90%D7%9C%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA[/URL]

גם בכלל לא ברור שהיא עברה טראומה. היא אמנם במצוקה אבל לא בהכרח בפסיכופתולוגיה.

מצוקה עקב משימות ההורות יכולה להיות בלי קשר לטראומה. כאן הרושם הוא שמדובר באישה אמיצה שמדברת על קשיים שרבים חווים אבל אולי פחות מעזים להגיד בקול רם.

 

[Ron W]

אם אפשר להציע.. למה שלא תמכרי אותה? כמו כל מה שמיותר לנו

יש הרבה מאמצים שישמחו להציע הצעות נדיבות
בלי להכנס לאימוץ חוקי שאז יש לך מגבלה לא לקבל אותה
או אפשרות להשכיר אותה לפי תקופות -
למי שתבחרי שיטפל בה לראות עיניך ולזמן המוקצב מבחינתך
מציע את עצמי ומצפה להתיחסות עניינית

הילדה תהנה ותגדל תפארת באחריות

 

[טליש 7]

חמודה שלי

זה נשמע כל-כך קשה ומחניק!!
קודם כל טוב שכתבת.
דבר שני-קבלי חיבוק חזק!
דבר שלישי-רציתי לשאול האם יש לך בן-זוג, האם הוא תומך, האם את יכולה להציף הדברים מולו-שהוא יהיה החולייה שמסייעת לך לחפש עזרה.
דבר רביעי-
כמו שכתבו לך רבים-מבטיחה לך שהזמן מאד מאד מקל. אני זוכרת תקופות שחשבתי שכבר לעולם לא אחיה, ושכבר איבדתי את עצמי..והלך על החיים שלי ועל ההתפתחות האישית שלי.
היום הקטנה שלי בת 5 שנים -ויש לי מלא זמן פנוי. אני כמעט לא צריכה לעשות עבורן דברים. אוכלות לבד,חוזרות לבד מהמסגרת, לא נעים להגיד-אבל הרבה פעמים אני נשארת עוד קצת בעבודה ויודעת שהן מסתדרות. אז בהחלט הזמן מאד עוזר להשתחרר מהמחנק של הטיפול האינטנסיבי והאינסופי.
(וחייבת להגיד-מה לעשות-אני בעד כנות-הן גם אור ענק בחיי)
ולבסוף-להפציר בך שתשתפי אנשים בסביבתך.
ותקבלי כמה שיותר סיוע-נפשי,כלכלי,בזמן, בטיפול בילדה.
אם את מרגישה שהדברים לא נהיים יותר קלים-אז פני לגורם מוסמך. אחרי הכל את לא צריכה לסבול, וגם הילדה המתוקה לא צריכה לסבול.
מאחלת לך מאד שיבואו ימים יותר מוארים ושמחים. אני די בטוחה שהם יבואו.

 

[יד הפלדה]

שלום נוצה בלבן

איפה היית ומה עשית לפני שהבאת ילדה לעולם????
כל ילד יודע שלגדל ילדים זה לא משחק ילדים
זאת אחריות ומחוייבות ואין דרך חזרה!!!!!!!!!!!
אני בכלל לא מבין למה אנשים רוצים ילדים ומה יוצא להם מזה שהם משקיעים את החיים הכי צעירים שלהם בהשתעבדות לגידולם
זה עולה להם בריאות וכסף ובימינו מדובר בהרבה כסף
במיוחד אלה שעושים ילד שני ושלישי אחרי שראו כמה קשה היה עם הראשון
וכמובן שיש גם את הסיכון שהילד יוולד עם פגם, כמו: אוטיזם, שיתוק מוחין ועוד כל מיני צרות צרורות, שלא נדע
וגם אם הילד יצא מוצלח, מי יודע מה מצפה לו בחיים?
יש אצלנו הרבה סכנות, כמו: תאונות, אלימות, סמים, מחלות, טרור ועוד
למה אנשים לא חושבים על זה לפני שהם עושים ילדים??????

 

[KallaGLP]

אתה באמת לא חייב להבין למה אנשים אחרים רוצים ילדים

אם אתה בעצמך לא רוצה. אבל מה שכן כדאי להבין זה את עצם העובדה שבני האדם שונים זה מזה ברצונות ובצרכים שלהם, ויכול להיות שיש אנשים שרוצים בחיים דברים אחרים ממה שאתה רוצה ואולי אפילו דברים שאתה ממש ממש לא רוצה. אני לא יכולה להבין, למשל, איך אפשר לרצות להיות טייס כי אני נורא פוחדת מטיסות וגם לא מבינה איך אפשר ליהנות מלשבת כל כך הרבה שעות ברצף כמעט כל יום בתא הטייס בטיסות טרנס-אטלנטיות, למשל. אבל אני כן מסוגלת להבין שזה שאני מרגישה ככה לא אומר שכולם מרגישים ככה. אני מבינה שמישהו אחר, שלא פוחד מטיסות ושאין לו בעיה לשבת בתא קטן כל כך הרבה שעות, מרגיש אחרת בעניין ומקבלת את עצם העובדה שמישהו אחר כן רוצה להיות טייס ושבניגוד אלייי זה מתאים לו ועושה לו טוב.

 

[יד הפלדה]

הבעיה היא

שיש אנשים שעשו ילדים בגלל שהם רצו את זה
ואחר כך הם באים לבכות לנו שקשה להם עם זה

 

[KallaGLP]

ברור שיש, תמיד יש.

תמיד יש אנשים שלא חושבים מראש או כאלה שחושבים שהם רוצים משהו ומבינים את המשמעות שלו ואז מגלים שעשו טעות. לטעות זה אנושי ואפשר להתייחס בהבנה ובאמפתיה גם לאדם שעשה טעות, כי אף אחד מאיתנו לא חף מטעויות.
אבל זה לא אומר שכולם מרגישים ככה. הרבה מההורים לא מתחרטים ולא מצטערים ושמחים בבחירה שלהם. לא כולם, ברור, אבל רבים. ברור גם שמי שמתחרטים ומדברים על זה מושכים יותר תשומת לב ממי שלא, אבל זה לא הופך אותם לרוב.
חוץ מזה ובלי קשר, צריך להבדיל בין חרטה אמיתית לסתם קיטורים ברגעי קושי חולפים - זה אנושי ולגיטימי לקטר ולדבר על קשיים. גם בדברים שאנחנו בסך הכל כן רוצים ואוהבים לעשות בכללי, יש רגעים של קושי ומשבר: בלימודים, בעבודה, אפילו בטיול כייפי שתוכנן בקפידה. יש רגעים או תקופות שעייפים, שאין כוח, שרוצים לשנות אווירה ולקחת נשימה. יש הרבה סיבות פסיכולוגיות לקטר, לפעמים זה אפילו בהפוך על הפוך סוג של שוויץ ו/או יצירת סולידריות עם אנשים כמוך. שוב, כל זה אנושי ולגיטימי. אין פירושו בהכרח שאנחנו מצטערים בכללי שאנחנו עושים את הדברים האלה וייתכן מאוד שרוב הזמן אנחנו כן נהנים לעשות אותם והיינו מצטערים לו לא היינו עושים אותם. ועדיין לפעמים זה כיף לקטר או להתלונן, כמעט על כל דבר בחיים.
אני, למשל, מנהלת פורום כלבים כאן, שכותבים בו אנשים שאוהבים מאוד כלבים ולכן מגדלים כלבים. אז גם האנשים האלה לפעמים באים להתלונן על קושי, למצוא פתרונות או סתם לקטר על איזה משהו שקשור לכלב שלהם, אבל פרט לחריגים שמרגישים שזו טעות שלקחו כלב, מרבית האנשים לא היו מוכנים לוותר על הכלבים שלהם בשום אופן, לא מתארים לעצמם חיים בלי כלב וימשיכו לגדל כלבים גם הלאה. ככה זה בחיים, גם בדברים טובים אין מושלם ויש קשיים ובעיות, אבל עדיין אין פירושו שעדיף בכלל לא לעשות אותם.

 

[נוצה בלבן]

לא כולם עשו ילדים

בגלל שהם רצו את זה.
יש אנשים שעשו ילדים בגלל שכולם עושים...
יש אנשים שעשו ילדים בגלל שהם גדלו בסביבה שכולם עושים...
לא תמיד יש מחשבה מאחורי זה, לפעמים הבאת ילדים זאת פעולה אוטומטית שמישהו עושה אחרי שהוא מתחתן.
את המחשבה על כל הנושא הזה של ילדים וטיפול בהם- זה התפקיד שלך בתור אב להביא למודעות.

 

[יד הפלדה]

אני מרחם עליך אם ככה את חושבת

 

[נוצה בלבן]

ושוב....

מבקשת להסיר את ההודעה הזאת מהעמוד הראשי

 

[אוניברסאליסט]

היו גולשות שזה נראה להן שיש לך דיכאון אחרי לידה

אבל פסיכולוג ששאלתי אותו אמר שמההודעה הפותחת שלך זה דווקא לא נראה כך. לא כתבת דברים שבמובהק נראים כדיכאון אחרי לידה

אמנם המסקנה שאפשר להסיק מדברים אלה באינטרנט היא מוגבלת ואי אפשר לשלול שבפגישה עם אדם אולי כן יתברר שיש דיכאון אחרי לידה למרות שזה לא נראה כך מהדברים שנכתבו לכן צריך לסייג אפשרות לאבחן בתנאים אלה.

ראשית, על מנת לאבחן דיכאון צריך שיתקיימו שורה של סימפטומים שלפחות בהודעה הפותחת אין להם ביטוי. הבעת רצון למות זה בכלל לא תנאי מספיק לדיכאון. אם תסמינים אחרים לא מתקיימים אז למרות הבעת הרצון למות זה לא דיכאון.

אבל, אם ניקח את הדברים שכתבת כפי שהם אז זה לא מייצג מקרה טיפוסי של דיכאון אחרי לידה. מהדברים שלך עולה תמונה של תפקוד: רצה, דואגת לילדה. בדיכאון צריך להיות חוסר תפקוד.

גם הגישה שלך היא לא טיפוסית לדיכאון אחרי לידה. בדיכאון אחרי לידה טיפוסי יש סיפור של אי יכולת לעמוד במשימות [אבל את מציינת שאת עומדת במשימות רק שזה קשה] וסיפור של אשמה על נזק וסבל שנגרם לילדה עקב אי יכולת לעמוד במשימות. את אמנם אומרת שהילדה מסכנה בגללך ובאותה נשימה את אומרת שאת בעצמך מסכנה. בדיכאון אחרי לידה הדווח הנפוץ הוא שרק הילדה מסכנה ולא האמא. יש הבלטה של מסכנות הילדים ולא מסכנות האמא. בנוסף, המקרה הטיפוסי של דיכאון אחרי לידה הוא לא חרטה על אימהות. בדרך כלל אימהות בדיכאון אחרי לידה לא מצטערות כלל על ההחלטה ללדת. אצלך יש חרטה על ההחלטה ללדת.

אבל כאמור, זה רק באופן כללי וייתכן שבפגישה אישית הרושם ישתנה.

כמובן, אם זה באמת לא דיכאון אחרי לידה עדיין מהדברים עולה מצוקה אישית ממשית. לא כל מצוקה אישית ממשית היא דיכאון. לא כל מצוקה אישית ממשית היא בכלל פסיכופתולוגיה כלשהי ולא בהכרח המצוקה חייבת להיכנס למגירה קלינית.