ועוד כיוון קצת שונה
אני אבא לא מאושר ולא גאה, מעולם לא רציתי ילדים בדיוק בגלל שהיה לי ברור מראש ומלכתחילה שזה בדיוק מה שיקרה ויהיה, שכל זה יותר מדי בשבילי, לדאוג לאדם קטן 24/7 כל החיים בזמן שאני כל כך תלוש ומבולבל ועצם קיומי הכי לא מובן לי,
גם בגלל שבאתי ממשפחה הדומה למה שמתואר כאן,
עם הורים שלא ידעו מה לעשות עם ילד ומעולם לא נגעו ולא חיבקו ולא כלום,
אבל,
משעה שנולדה לי ילדה, מקסימה, יפהפיה, מגניבה בכל קנה מידה, ולמרות שהיא נולדה בניגוד מוחלט לרצוני הכי מפורש, אני פשוט חי את האמביוולנטיות הזאת, את החרב המתהפכת של מצד אחד תחושת יאוש וחוסר אונים ומה הדבר הזה שהורס לי את החיים ואחריות שתוקעת אותי לאדמה בכח בזמן שאני מוכרח לעוף.
ומצד שני, עם כל הכאבים והדכאונות ובעדם, הילדה פשוט פיה, יצור קסום שמשקף אותי כפי שאף יצור לא שיקף אותי מעולם, מעירה ומאירה לי עם הזמן דברים שלא ידעתי את קיומם, שמפתיעה, פותרת בעיות קיומיות בדרכה...
אז כן, יש גם חרטה, ומחשבות חוזרות ונשנות, אפילו אובססיביות, של "מה היה אילו", אבל לדעתי לא רק שאפשר לחיות עם אמביוולנטיות מסויימת אלא אפילו טוב שכך,
וכלום עם בן או בת זוג אין מחשבות כאלה ?
ובכלל כלפי כל דבר ?
אז נכון, ילד זה באמת המחוייבות האולטימטיבית, אבל אפשר לקחת את זה גם קצת פחות קשה, לשחרר, שיהיה מה שהיה,
אני למשל בכלל לא מחנך אותה, מעולם לא ניסיתי לגמול אותה, מחיתול או מוצץ, היא נגמלה בזמנה וכשהתאים לה, ולא הביטה אחורה,
אז היא קיימת,
ואנחנו, בניגוד ליחסי עם הורי, יושבים ביחד מחובקים כשאנחנו רואים סרט, וילדותה מאוד שונה משלי, בהמון מובנים ( אני גדלתי בחינוך משותף של הקיבוצ) , וגם הכי קשה לי וגם לא,
וגם אני לומד דברים שאין מצב שאפשר ללמוד אחרת,
על הורי ועל עצמי,
וזהו.