אני מבינה לליבך
תולי יקרה , אכן זה עצוב מאד שכל פעם אנו שומעים על עוד משפחות עם חולים צעירים מתחת לגיל 60. אני הצעתי להנהלת העמותה לפעול להשגת מידע על החולים בגילאים השונים ברחבי הארץ. מידע כזה יאפשר לעמותה ולמשפחות החולים להפעיל לחץ לפתיחת מסגרות יום לצעירים. דווקא לגביהם יש בעייה קשה , כי הם נשרו ממקום עבודה , חלקם עדיין מבינים , מדברים ויכולים לחיות באיכות חיים טובה , בהינתן מסגרת יום שתפעיל את מוחם ולא ע"י ניוון בבית עם עו"ז או לבד. דווקא בבתים כאלה , הדור הצעיר הוא בשלבי ההתבגרות , לימודים , מציאת בן זוג , עבודה ועוד וגם כך יש עליהם עול רגשי, כך שאין ביכולתם לשמש תחליף למקום עבודה בשעות היום ולטפל בהורה החולה. לגבי אביך , אני מבינה את הכאב שאת מביעה. אין לנו זכות לשפוט אף אחד. אצל גברים , כנראה יש רק שני מצבים בהתמודדות עם מחלות קשות, או שהם מתמסרים לגמרי או מתנתקים, אין להם את הגמישות שיש לנשים. אביך כנראה חש שכדי להציל את עצמו , הוא צריך לחיות לבד ורק כך הוא שורד. אני מכירה את התופעה הזו גם לגבי ילד עם פיגור שכלי. במשפחות שיש ילד כזה, ניתן לפעמים לחזות מקרי גירושין , כי הבעל לא מתמודד. אם הוא נשאר, בדרך כלל הוא מאד מתמסר לילד הפגוע. לכן , אין לי עצות לתת לך, כי אני מבינה גם אותו, למרות שלא מצדיקה אותו. מה שאת צריכה לעשות , למצוא את הדרכים שבהן את יכולה להביא לאמך מתנדבים/מכירים/משפחה או כל מה שאפשר שיגרום לה להפעיל את המוח ויצר החיים. מה שאני יכולה לומר לך לגבי בעלי, שהוא לא מרגיש מסכן. למרות המגבלות שלו , לא זוכר דברים ועוד, אנו משתדלים לא להעיר הערות , להחליק דברים , שקרים לבנים ועוד. גם אני "עוזבת" אותו בשבת אחר הצהריים לבקור אצל הורי ולשיעור פרשת שבוע, כשאני רואה אותו עצוב, כאילו ננטש. אך אין לי ברירה, אני חייבת גם לתת משהו לעצמי. זה מתסכל אותי , אך אני עושה זאת מתוך בחירה גם בשפיות שלי. לכן , אל תבזבזי את כוחות הנפש בכעס על אביך , זו חולשתו ויכול להיות שהוא גם מתבייש בה. את, ואם יש לך אחים ואחיות, תעשו ככל יכולתכם לשיפור מצבה של אמא ואולי בסוף זה גם ישפיע עליו. מתפללת עבורכם , שיהיה לכם כח להמשך , טובה
תולי יקרה , אכן זה עצוב מאד שכל פעם אנו שומעים על עוד משפחות עם חולים צעירים מתחת לגיל 60. אני הצעתי להנהלת העמותה לפעול להשגת מידע על החולים בגילאים השונים ברחבי הארץ. מידע כזה יאפשר לעמותה ולמשפחות החולים להפעיל לחץ לפתיחת מסגרות יום לצעירים. דווקא לגביהם יש בעייה קשה , כי הם נשרו ממקום עבודה , חלקם עדיין מבינים , מדברים ויכולים לחיות באיכות חיים טובה , בהינתן מסגרת יום שתפעיל את מוחם ולא ע"י ניוון בבית עם עו"ז או לבד. דווקא בבתים כאלה , הדור הצעיר הוא בשלבי ההתבגרות , לימודים , מציאת בן זוג , עבודה ועוד וגם כך יש עליהם עול רגשי, כך שאין ביכולתם לשמש תחליף למקום עבודה בשעות היום ולטפל בהורה החולה. לגבי אביך , אני מבינה את הכאב שאת מביעה. אין לנו זכות לשפוט אף אחד. אצל גברים , כנראה יש רק שני מצבים בהתמודדות עם מחלות קשות, או שהם מתמסרים לגמרי או מתנתקים, אין להם את הגמישות שיש לנשים. אביך כנראה חש שכדי להציל את עצמו , הוא צריך לחיות לבד ורק כך הוא שורד. אני מכירה את התופעה הזו גם לגבי ילד עם פיגור שכלי. במשפחות שיש ילד כזה, ניתן לפעמים לחזות מקרי גירושין , כי הבעל לא מתמודד. אם הוא נשאר, בדרך כלל הוא מאד מתמסר לילד הפגוע. לכן , אין לי עצות לתת לך, כי אני מבינה גם אותו, למרות שלא מצדיקה אותו. מה שאת צריכה לעשות , למצוא את הדרכים שבהן את יכולה להביא לאמך מתנדבים/מכירים/משפחה או כל מה שאפשר שיגרום לה להפעיל את המוח ויצר החיים. מה שאני יכולה לומר לך לגבי בעלי, שהוא לא מרגיש מסכן. למרות המגבלות שלו , לא זוכר דברים ועוד, אנו משתדלים לא להעיר הערות , להחליק דברים , שקרים לבנים ועוד. גם אני "עוזבת" אותו בשבת אחר הצהריים לבקור אצל הורי ולשיעור פרשת שבוע, כשאני רואה אותו עצוב, כאילו ננטש. אך אין לי ברירה, אני חייבת גם לתת משהו לעצמי. זה מתסכל אותי , אך אני עושה זאת מתוך בחירה גם בשפיות שלי. לכן , אל תבזבזי את כוחות הנפש בכעס על אביך , זו חולשתו ויכול להיות שהוא גם מתבייש בה. את, ואם יש לך אחים ואחיות, תעשו ככל יכולתכם לשיפור מצבה של אמא ואולי בסוף זה גם ישפיע עליו. מתפללת עבורכם , שיהיה לכם כח להמשך , טובה