מחשבות אמיצות ראשונות

[ז ר ע י ק י ץ]

טוב מלבד המובן מאליו של איך

אני אסתדר עם הכאבים

איך הזוגי יהיה (אנחנו מתחילים קורס בשבוע הבא)

איך אני אתמודד עם "כישלון" ז"א פינוי מרצוני לבית חולים

את מי אני באמת (אבל באמת) רוצה בלידה, מלבד המיילדת כמובן, יש לי חברות ובת דודה שישמחו לבוא ואני יודעת שיש סיכוי שאצטרך איוורור מהזוי והוא ממני, אל מפחדת שפתאום לא ארצה אותן פה ואני פולנייה מספיק בשביל לא לבקש מאנשים ללכת אפילו ב"דימדומי הצירים" (ככה אני מדמיינת את זה

) ווואו פתאום כשכתבתי את זה שחור על גבי פורום... זה לא נראה מאוד נורא (-:

מתה על האייקון הזה

 

[אשכר ש]

באמת עוזר לכתוב.

תראי, עם הכאבים את פשוט תתמודדי. ממש ככה. את תעשי מה שהגוף שלך ידרוש בשביל להקל על עצמו ואת תתמודדי. זה כואב, אין מה לעשות. אבל גם בבי"ח את רוצה לידה טבעית, לא? צריך להתכונן לקראת הכאב הזה, כלומר לנסות ללמוד לקבל אותו. וגם ללמד את הזוג שיטות עיסוי שיכולות להקל. את זה אפשר ללמוד בקורס הכנה טוב. לגבי ה"כישלון". אני לא חושבת שזה כישלון לעבור לבי"ח מרצון. ברור שקודם כל, את צריכה להיות מוכנה לזה שתצטרכי להתמודד עם כאבים. זה לא פיקניק. אבל אם תהיה לך לידה ארוכה מאוד, ואת תהיי כבר תשושה ובלי כוחות, אולי יהיה לך נכון לעבור לבי"ח (אחרי שמוצו כל האופציות בבית). את מי את רוצה בלידה? אספר לך מה אני עשיתי, אמרתי לחברה טובה שהיא מוזמנת ללוות אותי בלידה, אבל שאני אקרא לה רק אם אראה שיש צורך. כלומר לא הזמנתי אותה ברגע שהתחילו צירים, אלא חיכיתי לראות אם יהיה צורך בה, ואז החלטתי אם לקרוא לה. את גם יכולה ליידע את מי שאת רוצה, שאת תשמחי אם ילוו אותך בלידה אבל רק אם יעלה הצורך. ככה את לא עומדת בסיטואציה של לא נעים להגיד להן ללכת, כי מראש את תקראי להן רק אם תרצי.

 

[אם פי 3]

לגבי הליווי

לפעמים נוח דווקא עם "לא חברה" - שגם יודעת להיות "פרח קיר" אם צריך (בלידות שליוויתי, זו היתה אחת ההצהרות שלי, שאם זה מה שהיולדת תרצה, אני יכולה להיות פרח קיר בלתי מורגש. בפועל - רצו אותי פעילה יותר, אם כי באחת הלידות הגעתי (קראו לי מאוחר) רק בשלב הלחיצות - אבל הוא היה מאד ארוך, כך שהיה לי די זמן לתמוך ממש), וגם יותר קל לפעמים להגיד לה שלא רוצים אותה. למרות שאין ברירה - ומוכרחים להגיד - כי לא תמיד אפשר לנחש. אני חושבת שרצוי מאד שיהיה אדם נוסף על המיילדת ובנהזוג, רצוי אשה. רוב המיילדות היום גם דורשות את זה.

 

[debby12]

כמה הגיגים

ממש לא מאוחר (אלא אם כן את כבר בפתיחה מלאה

). כל עוד את מוצאת מיילדת בית ללוות אותך - את מוכנה ומזומנה (הגוף שלך מוכן מזמן).

אין לי מושג. תראי, אם את מתפנה ברכב שלכם אני בטוחה שאתם יכולים ליסוע לאן שבא לכם. אם את מתפנה באמבולנס אני כבר לא יודעת (אם כי מניחה שזה יאמר מצב שבו לא יהיה לך אכפת - ככה היה קו המחשבה שלי בלידה של גילגי, דהיינו, שאם יהיה פינוי זה כבר לא ממש משנה לי לאן). על פי המיילדות שלי הסיבה הנפוצה ביותר להעברה לבית חולים הוא חוסר התקדמות בלידה (failure to progress ובמצב כזה אין כל בהילות למיטב הבנתי ואז אפשר ליסוע לאן שרוצים.

יש רשימה של מיילדות הבית המוסמכות בישראל למעלה בקישורים הכחולים של הפורום

בישראל גם בבית זה עולה כסף

שולחת לך מסר לגבי הספר.

 

[Ronnie Tal IBCLC]

../images/Emo24.gif לא מכירה מיילדות ואין לי

עצה ספציפית לגבי בתי"ח וכו' , אבל לי נראה ש... יש לך עוד חודשיים שלמים!! אולי תחשבי על זה ככה, וזה ייראה לך יותר הגיוני להתחיל מכאן ולא מ"נשאר לי נורא מעט זמן להתארגן". מה שכן, הייתי מתחילה לראיין מיילדות במיידי. והאמת - גם לי היה נראה דבילי ללדת בבית חולים עם הריון בלי שום סיכון והיסטוריה מיילדותית כשלי

לדעתי, את עושה צעד נכון. והמון

ים לך, יקירה.

 

[שובובולינה]

אנחנו שכנות ../images/Emo13.gif

אני גרה במושב ליד בנימינה. אצלי לידה ראשונה. מתכננת בבית. ממש לא מאוחר לפנות למיילדת, אבל אם את מחליטה שזה מה שאת רוצה, אז זה הזמן לפנות, להתחיל לבסס את הקשר ולעשות מעקב הריון. יש מיילדת אחת ממש קרובה אלינו ויש עוד מיילדות שגרות מעט יותר רחוק, אבל ישמחו להגיע לאזור. לטעמי- מרחק מגורים אינו השיקול היחידי או המרכזי. אם תרצי לשוחח או להתכתב במייל הנה כתובתי [email protected] לגבי הלל יפה- אכן פיכס גדול, אבל במקרה של סיבוך (לא עלינו) הוא דווקא עדיף על לניאדו מבחינת הצוות הרפואי וחדרי הניתוח. כך לפחות טוענות המנוסות. לי יש את הספר לידה פעילה וגם אני וגם בן זוגי חרשנו עליו. אם לא קראת ותרצי להשאיל- אשמח. יש לי גם הרבה מאמרים ולינקים. בקיצור, אם את רוצה, תפני אלי במייל ומשם נמשיך.

 

[ומה בבטן]

נראה לי שיש לך מספיק זמן

משום מה כמה כתבו פה שההתארגנות על לידת בית נראית להן בלאגן, ולמי יש זמן ומורכב ומסובך.......... לי דווקא להיפך. למצוא מיילדת שתתאים לך תדרוש ממך כמה שיחות טלפון ופגישה אחת או שתיים לרוב - שהן גם בדר"כ פגישות נעימות וגם מקבלים מהן הרבה ידע. לא צריך לעשות מזה עניין גדול אלא פשוט לזרום עם הלב ולראות עם מי נעים. גם לא נראה לי מכל סיפורי הלידה שקראתי שלידות בית משאירות בסוף הרבה בלאגן וכאבי ראש, נראה לי שעם הנחיות ממילדת מנוסה - מהר מאוד הבית/ חדר חוזר למצבו הרגיל - נראה לי יותר פרוצדורה ובלאגן ללכת לבדוק ולסקור חדרי לידה בבתי חולים שונים, לסוע לבי"ח בזמן צירים וכו' - במקום פשוט להשאר במגרש הביתי. אבל זו אני - ובלידה ראשונה גם אני חשבתי שזו ממש הפקה וסיפור ארוך - כרגע לא. דבר נוסף - לא זוכרת מי כתבה פה למעלה - אין לי כח לפתוח חזית נוספת מול הורי ולהסביר לסביבה וכו' - אז זהו, שבאמת לא חייב להכנס לזה עם מי שלא יתמוך ולא יקבל, פשוט לספר אחרי....

 

[אשכר ש]

../images/Emo45.gif

גם לי נראה הרבה יותר מסובך להתארגן ולצאת לבי"ח כשיש לך צירים. בכלל, לדעתי הצורך להחליט אם זה הזמן לצאת לבי"ח, מנתק מהבועה שאותה ההורמונים יוצרים (וכמובן ששרשרת האירועים אחרי ההגעה לבי"ח מנתקת עוד יותר). אחרי שמתארגנים בחדר לידה, יש נשים שיצליחו להחזיר את הבועה הבריאה הזו.

 

[rjf]

זה אני כתבתי על חזית נוספת וחוסר

כוחות וכו' חשבתי על העניין הזה של לא לשתף אותם אבל אנחנו משפחה מאוד קרובה ואני מספרת הכל והייתי מרגישה מאוד לא טוב עם עצמי והם היו מאוד נפגעים (במיוחד אמא שלי )אם לא הייתי מספרת. אז במאזן המאוד אישי וסובייקטיבי שלי - ככה לי נראה שיהיה לי יותר קל. בקשר לשאר הדברים שאת כותבת - נכון גם סיבוב לבתי חולים ולנסוע עם צירים זה בלאגן.... וכאב ראש... עוגי שמוגי שפתחה את השירשור השתמשה במילה דיבילי. כל העניין הזה דיבילי - זה שצריך לטרוח על לבחור מיילדת זה שצריך לדאוג לביטוח זה שצריך לחשוב מה עם הבכור זה שצריך לדפוק חשבון להורים זה שצריך ללכת ללדת בבית חולים עם שורה של עורכי דין ואבירים ומגינים, זה שצריך לנסוע עד נתניה או כפר סבא עם צירים כדי ללדת במקום שאולי ייתן לי פשוט ללדת כמו שהגוף שלי בטח יודע - כל זה דיבילי. לא מבינה למה אי אפשר לעבור את תשעת החודשים ופשוט ללדת. וזהו.

 

[rjf]

אהה - וגם

קודם כתבתי שאני לא מתחברת למה שיעל אוסטרליה כתבה על פנטזיה של לידה עצמאית - אחרי מה שכתבתי פה אני מבינה שזה בדיוק מה שאני רוצה שיקרה -אבל במקרה - שאני פשוט אלד - בלי להתארגן - (נניח שאני לא אקח בחשבון שהלידה הזאת תהיה יותר מהריה והקודמת ואני פשוט לא אספיק... כאלה...)

 

[אום נטע]

that's exactly the reason why I

chose to have a homebirth ... x

 

[אשכר ש]

../images/Emo6.gif

הודעה מצחיקה, במובן החיובי כמובן...

לא נראה לי שמאוחר מדי, תתחילי כבר לדבר עם מיילדות מהאזור שלך.

השאלה מה הסיבה לפינוי. אם זה לא בגלל מצב חירום, את יכולה להחליט שאת מתפנה ללניאדו- רק קחי בחשבון שנסיעה ארוכה זה לא כ"כ נחמד תוך כדי צירים. אם זה כן מצב חירום, להגיע לבי"ח הקרוב ביותר.

יש די הרבה מיילדות מאזורך, רשימה של מיילדות, עפ"י מיקום גיאגרפי, יש בקישורי הפורום.

מה עושים עכשיו? מתקשרים למיילדות!

הספר שלי כבר מושאל, סורי (אגב, הוא נקרא "ללדת בבית"). שיהיה בהצלחה ותעדכני!!

 

[POOH*]

אין לי הרבה זמן כרגע אבל..

את מוזמנת לבקר - [אני בכרכור] אשמח לענות באישית על כל השאלות וגם להשאיל לך ספרים שתרצי. POOH

 

[עוגי שמוגי]

מחשבות (אולי פחות אמיצות) שניות

אני מעלה את המחשבות שלי על הכתב כי ככה אני מסדרת אותן לעצמי: אני מרגישה שהסיפור הזה של לידת בית הוא הכי נכון, וכמי שזו לידה שניה עבורה אני משוכנעת שאני מסוגלת (כי בלידה ראשונה אפשר מאד לרצות אבל קצת קשה לדעת למה הולכים, וזה בהחלט לא בא לרפות את ידי אף אחת כאן. לי אישית יש יותר בטחון בעצמי הפעם). מאידך, זה פרויקט שאין לי זמן וכח להתעסק בו. בא לי פשוט ללדת. לא בא לי להתחיל לקבוע עם אנשים, לקנות אביזרים, לנהל שיחות עם אמא שלי, להוציא כסף, ולהרגיש שאני נלחמת במשהו. בא לי בשבועות הקרובים לעשות דברים כיפיים, כאלה שלא בהכרח קשורים ללידה. בא לי לעשות טיולים עם הגדול (שהוא בעצם קטן נורא עדיין) - כמו היום שהלכנו לראות ציפורים בבריכות במעגן מיכאל, ולצאת לקפה עם אמא שלי, וגם - אין ברירה, אבל גם לעבוד צריך.... ואיכשהוא המחשבות האלה של לידת בית שנפלו עלי נראות לי קשות להוצאה אל הפועל. אני קצת מתעייפת מהמחשבה. אני חושבת על הלידה הראשונה שלי, שחלקכן תראו בה לידה רפואית התערבותית מזעזעת, כעל לידה טובה. אולי כי אני לא אדם שקל להכניס אותו לפוזת הקרבן. כי אני מרגישה שאני קבלתי את ההחלטות לאורך כל 22 השעות של הלידה, ושקיבלתי אותן כשכל המידע המושכל לפניי. בהריון הראשון למדתי באובססיביות כל מה שצריך לדעת. קראתי את כל הספרים, לרבות לידות בית, לידה פעילה, טבעי ללדת, המדריך הישראלי, מאמרים בעברית, מאמרים באנגלית, כל הפורומים במהלך כל היום, קורס הכנה ללידה טבעית, סדנת שיאצו זוגית ללידה... (טוב, זהו בערך). ולכן כשאחרי 16 שעות צירים, מהן 8 שעות בפתיחה של 5 אמרתי "הבו לי אפידורל, הלידה הזו תקועה ואני חייבת לנוח", וכשעוד שעתיים חלפו ללא התקדמות והסכמתי לפקיעת מים ולזירוז, אז לא הרגשתי שמישהו אונס אותי. כן, התאכזבתי. כן, קיויתי ללדת אחרת. אבל לא הרגשתי את חוית הטראומה מהמערכת הרפואית, שאני מניחה שמובילה רבות מחברות הפורום בדרכן (בין אם החויה היא שלהן או של אחרות). בקיצור (קיצור עאלק, אני מעריצה מי שהגיעה לקרוא עד פה), קצת הסתבכתי עם עצמי, ויש לי הרגשה שאני בדרך ללניאדו (עוד לא, כלומר, בעוד חודשיים..). לא נורא, נכון?

 

[עוגי שמוגי]

ותודה לכולן על התובנות והעידוד ../images/Emo140.gif

ממש תענוג להסתובב בקרב חבורת נשים אינטלגנטיות ומלאות כוחות נפש. מאחלת לכולכן את כל הטוב שבעול, לרבות אך לא רק לידות נפלאות ואימהוּת מדהימה.

 

[עוגי שמוגי]

שבעול=שבעולם

 

[ומה בבטן]

נורא?? ממש ממש לא

כ"כ מזדהה עם ההרגשה שלך של להספיק דברים קטנים של היומיום, עוד זמן עם הקטן/גדול, לא להתעסק בשטויות שמסביב אלא פשוט להנות מעצם היותי בהריון, כל היום הידיים על הבטן- והיא משייטת בתוכי כמו קרפיון באמבטיה, כך במשך 9 חודשים, ואז פשוט - ללדת, אין יותר טבעי מזה, בלי לחשוב על איך, איפה, מי ילווה, מי יממן, כמה זמן נפרד מהבית/ מהגדול וכו' - רוצה את ימי האוהל האדום שוב !!!!!

 

[הילהל]

קוראת עכשיו שוב את "האוהל האדום"

קריאה ראשונה היתה לפני שנתיים. ונשארתי עם תחושת "רוצה את הימים האלה שוב". בקריאה שניה אני אומרת "לא תודה". המחיר גבוה מידי - מחיר נחיתות הנשים, מחיר התינוקות המתים. רוצה את תחושת החבורה הנשים (למרות הסיכסוכים שמתוארים בספר), רוצה את הידע הנשי בלידה ובריפוי. אבל להביא אותם לתוך ימינו אנו, עם המקום היותר ויותר שיוויוני שהנשים תופסות ועם כל הטכנולוגיות מצילות החיים שיש.

 

[שָׂרָה]

אוהל האדום סתם פרי דמיונו של סופר

כל הפחדים מהלידה. לא נראה לי. בתקופת התנ"ך נשים לא מתו בלידה רק נשים שהיתה עליהן קללה ספציפית כמו רחל אימינו, מיכל בת שאול המלך, ואשת פנחס.

 

[אם פי 3]

באמת?

ואולי כשהן מתו, החליטו שיש עליהן קללה? תמיד היו נשים ותינוקות שמתו בלידה. גם פעם, גם היום. אולי לא הרבה, אבל היו, ויש. כמו בחיים בכלל, גם בלידה יש מצבים מסוכנים, מצבים שמסתבכים, מצבים שנגמרים רע, או שמצליחים להציל. זה לא צריך להיות מה שמניע אותנו (אחרת נשב כל היום בבית, ולא נעשה כלום, וגם אז יש סכנות), אבל זה קיים, ולא צריך להתעלם מזה. אבל נכון שהאוהל האדום (לא קראתי עדיין, אבל ככה שמעתי) הוא סיפור, ולא ספר תיעודי/אנטרופולוגי מדעי, ולכן אמונות המחברת נכנסות לשם, במודע או שלא במודע, בלי קשר למציאות האמיתית באותו זמן/מקום.