מטרות ואיחולים לשבוע חדש

[kikona126]

רצון זה דבר טוב

אבל לצערי אין פיות בעולם (אופס הנה הרגתי פייה) איך את חושבת שהיית יכולה לתעל את השבוע או יותר נכון את אופן הפעולה שלך כדי להגשים את הרצון הזה? אנחנו בעצם פיות המשאלות של עצמנו... (לא חובה לענות, אבל תמיד טוב לחשוב על הדברים...)

 

[ענתר]

את יודעת שציפיות זה לכריות

אצלי שבוע אחד קשור למשנהו עשינו לבת MRI מקווה שיגיע פיענוח שימצא מה יש לה כבר ונתחיל לרפא אותה שפורים יעבור בכיף בכיף לקטנה, ולא ירד גשם שיחריב את התחפושת שתפרה (בשבוע שעבר) שהרשימה שפרסמתי בבלוג בשבת תקבל הרבה כניסות ותגובות (מזמינה אתכם להיכנס, תגלו דברים עלי שלא ידעתם) בסוף השבוע הייתה בבית הבכורה, שנקראת "בחרית" =בחזקת רופאה. ואתמול בהפתעה הגיעה "השחקנית" איך הייתי משנה? ששתיהן תגענה ביחד.

 

[kikona126]

אצלי כריות זה לשינה

ככה שאם ציפיות זה לכריות אז אני עושה גם רשימת ציפיות ליום למחרת.... ענתר, אני רואה ומרגישה שאת רוב זמנך ומחשבתך את משקיעה בבת שלך, ובילדים בכלל. מצד אחד את אמא, וזה הדבר הכי לגיטימי לעשות. ומצד שני, כן הייתי רוצה לשמוע אותך מאחלת משהו אישי לעצמך, לאותה האישה החזקה שלוקחת על עצמה הרבה, לאמא שלא מוותרת ותמיד נמצאת שם כדי לתת מענה וכתף. הייתי אומרת שאותה האישה היא מעין "ביריון" אבל גם לבריון מגיע לבקש דברים, לחלום על דברים (בשביל מה יש כריות?) להביע משאלות (שיכול להיות שיתגשמו ויכול להיות שלא) תקחי לך כמה דקות ותחשבי מה עכשיו היית רוצה לעצמך: עוגת שוקולד, פנקייקס (אני אחרי אימון יכולה להביא פה עוד הרבה מאכלים), שופינג מטורף, לזכות בלוטו, אוטו חדש... ועוד דברים הרבה יותר יצירתיים משלי. בהזדמנות אני אספר לך מה היתה הציפיה, מטרה, משאלה שלי לרופא שלי לפני הניתוח. זה החזיק אותי כל התקופה, ועדיין מחזיק אותי...

 

[ענתר]

את אמא?

 

[עוד יבואו ימים]

מרשה לעצמי לענות בינתיים

אני יודעת שקיקי אינה אימא, עדיין.
ואינ מבינה את הכיוון של השאלה שלך, אבל אני מוכרחה לומר לך שכשראיתי את מה שקיקי כתבה לך , חשבתי לעצמי שהיא כתבה דבר נכון ויפה מאוד.

תרשי לי לומר לך את זה מזווית של בת..
אני מבינה לגמרי דאגה של הורה לילדו, ויודעת גם שזה הדבר הכי יקר, והכי כואב. וברור לי שכואב לך כשכואב לה יותר מאשר כואב לך על עצמך. זה טבעי ומובן.
אבל.. יש לך גם קיום עצמאי, ונפרד. ואני חושבת שלשם כיוונה קיקי.
אנחנו מכירות אותך כאן בעיקר כ"אמא של" דרך הבת שלך, ו.. היינו שמחות להכיר גם אותך.

היינו שמחות לדעת שאת גם דואגת לעצמך, שאת רואה את החיים דרך עיניים של ענתר, בשביל ענתר, ולא רק ככלי של רצון, דאגות וכאב של אחרים.

זה לא בא אחד על חשבון הני, ולא פוסל אחד את השני. זה פשוט , כנראה, היה לקיקי חסר. (אבל מה אינ יודעת היא תבוא ותסביר בטח למה היא התכוונה)

 

[ענתר]

תראי, את מנהלת הפורום

הפורום הוא כמו הביבי שלך
ובשביל להצליח אתו, את צריכה לחסוף מעצמך, לתת מעצמך על מנת שאנחנו נרגיש שאת "אמא" בשבילנו.
עם כל רמת החשיפה שלך, קצת מוזר שאת מבקשת להכיר אותי. אני חושבת שאותי מכירים פה הרבה יותר מאשר אותך.

עכשיו מאחר ושנותי כנראה בקרוב פי שתיים משלך, אני כבר עברתי את כל סדנאות המודעות, כשהיית בבית הספר. אז כל הקישקוש הזה נכון, עד שבעלת הסדנא, תעבור את מה שאני עברתי, ועוברת.

אני לא יכולה לרצות דבר לעצמי, כשאני רואה את הבת שלי, מתפתלת בספה כמו צלופח שטבלו אותו בסיר שמן רותח.

אני לא יכולה לשמח בשום חג או חגיגה, כשהבת שלי לא יכולה לשבת על כיסא בלי להתפתל מכאבים.

את חושבת שמעניינת אותי קרירה, אם אני חושבת שהבת שלי לא תוכל להגיע לזה?

כשאני מחליטה לחשוף את עצמי, אני עושה את זה בבלוג שלי, ואני הזמנתי אתכן לקרא שם.

כשאני קוראת מה שתיכן כתבתן, רמת הפירוט, מצחיק אותי מה שאתן כותבות אלי.

מאחר ואני חושבת שהפורום הזה חשוב, אני נכנסת אליו כל יום, מנסה לפתוח שירשורים, להגיב לאחרים, ולענות לשירשורי סיכום וציפיות. הייתי מצפה ממך לקצת פחות להסביר לי איך אני צריכה לכתוב, ויותר לשים לב, איך הדברים נקראים כשאת כותבת על עצמך

 

[עוד יבואו ימים]

ענתר,

אינ לגמרי מבינה אותך. באמת.
אני לא חושבת שיש מקום לכעס שלך עליי, אבל .. אינ מבינה שזה מה שאת מרגישה עכשיו. וזה בסדר.
הפורום הוא בייבי, אבל זה לא קשור לזה שאהבתי את מה שקיקי כתבה לך.
אינ לא מנסה להיות לך סדנה, או תחליף לסדנה, ולא לאף אחד אחר. בטח לא כאן. אבל .. הרגשתי שזאת הייתה שאלה כנה, אוהבת, ובאמת דואגת. אינ מצטערת אם את לא רואה אותה ככזאת.

ולעניין החשיפה שלי - כל אחד בוחר לחשוף את מה שהוא רוצה ויכול. יש אנשים שיכולים לשים את כל כולם על המגש ולהגיש לציבור, ויש מי שזה יותר קשה לו.
ניהלנו את השיחה הזאת בפרטי, ואם כבר בחרת להעלות אותה לכאן, אני מגיבה.
איני מסתירה שום מידע על עצמי. אם יש משהו שאת רוצה לדעת עליי - את מוזמנת תמיד לשאול. לא חושבת שמישהו שאל כאן משהו , ולא עניתי.
עם זאת, מכיוון שזה פורום מקצועי ותמיכתי- יש בו מקום לכולם. וכל אחד יכול וצריך לקחת את המקום שנחוץ לו. יש כאלה שמרגישים שהם "רק" צריכים מידע, ויש מי ש"צריכים" לספר את מה שעובר עליהם ולשמוע יש עוד אנשים שעוברים את אותו הדבר.

כשיש לי מה לספר מההתרחשות היומויומית שלי, שאני רוצה לקבל בו תמיכה- אינ פורשת אותו כאן. כשלא, אני לא עושה את זה. לא משיקולי חשיפה או אי חשיפה.

מה שחשוב הוא שבפורום יש מקום לכולם, בכל דרך, בכל צורה

אם לרגע קיבלת תחושה שהשאלה של קיקי או התגובה שלי היו מתוך ביקורת או מתוך דחיקה בך להיחשף - זאת ממש לא הייתה הכוונה.

אני מתנצלת אם הרגשת לא נוח, או נפגעת.

וכאמור, את מוזמנת לשאול כל דבר שאת רוצה לדעת לגביי.

 

[ענתר]

אני חושבת שמי שפותח שירשורים

צריך לפחות לעמוד בשאלות שהוא כותב לאחרים
אבל אולי זו רק אני
אני לא צריכה לדעת שום דבר עליך, או על משהו אחר בפורום
אבל לדבר על רוגע, כציפיה לשבוע חדש, הרי כל אחד אחר ולא משהו בפורום כאב שכזה היה רוצה רוגע.

אז אני לא באה ואומרת למשהו אחר מה לכתוב, אז שלא יגידו לי מה לכתוב, במיוחד לא משהו שלא היה בנעלי.

מקבלת את ההתנצלות שלך

 

[עוד יבואו ימים]

התלבטתי הרבה אם להשיב

כי אין לי כוונה שזה ייהפך לחילופי דברים מיותרים, אבל החלטתי לומר שני דברים:

1. לא ראיתי בשום מקום שכתבתי לך שאת צריכה לבקש רוגע. כתבתי לך שאני מבינה את המקום שממנו כתבה לך קיקונה, וכתבתי שאינ מבינה שמה שהיא כתבה היה מאהבה ואכפתיות אם בחרת לקחת את זה למקום של לכעוס עליי - זכותך, אבל לא זה מה שכתבתי. ,


2. מה שלא פחות חשוב - אם יש לך השגות על אופן הניהול שלי - את יכולה להעביר אותן ישירות להנהלת הפורומים. .אבל אם מה שאת כותבת כאן הוא הצורך שלך שאני אשתף יותר - אני מבינ ה אותו, ובכל זאת, שומרת לעצמי את ההחלטה במה וכמה לשתף. ממש כמו שאת שומרת על ההחלטה שלך, אגב. כאמור, כל אחד מאתנו בנוי אחרת, וצריך סוג אחר וכמות אחרת של שיתוף. אני צריכה פחות, בד"כ . זה לא הופך אותי לפחות בסדר או פחות טובה מאף אחד אחר, וגם לא ליותר טובה. זה פשוט הופך אותי להיות אני.

ועוד הערה לסיום- עוד לא היה בפורום הזה ולו שרשור אחר שאני פתחתי, שלא עניתי בו על השאלות או התהיות שהצגתי לאחרים. אז.. בחייאת, בואי נדייק. אפילו אם את ממש כועסת.

 

[ענתר]

כתבתי שאת אמרת לי?

הציטוט שאליו התיחסתי הוא זה:

כן הכנס ביום רביעי אבל אני לא אוכל ללכת ‬ kikona126

את תמיד שמה סיכום שבועי, ואני מאמינה בציפיות שבועיות...

לשבוע החדש אני מאחלת לעצמי רוגע, שבוע שהדברים בו עוברים חלק. ללא עומס בעבודה ובחיים בכלל.
השבוע התחיל עם הפסד שלישי רצוף, וראשון רגוע בעבודה.

התכוונתי שהדברים הללו לא אומרים הרבה, הם בעיני לפחות נשמעים באוויר.

לא את כתבת אותם

קיקונה כתבה אותם

לא נראה לי שמי שכותבת דברים שלא מספרים הרבה, ומי שלא מכיר אותה לא מבין על מה היא מדברת, תעיר לי על מה לכתוב. כמה לחשוף ומה לצפות. אז אם שמת לב, ניסיתי בהתחלה לא להגיב חריף, על דבריה של קיקונה אלי, ורק שאלתי אותה אם היא אם. אבל אז את באה ולדעתך את פונה אלי יפה: הינו רוצות גם להכיר אותך

בעיני זו הייתה ביקורת על כמה שאני חושפת. אז האם בעיני מי שכותבת שכל אחד בנוי אחרת וצריך כמות אחרת של שיתוף, זה לא נראה לך מוגזם, לבקש ממני רמה גבוה יותר של שיתוף? האם לא נכון יותר לכבד אותי ברמת השיתוף שאני נותנת?

אם היה לי בעיה רצינית עם אופי ניהול הפורום, הייתי עוזבת אותו, לא כותבת להנהלת הפורומים.

 

[עוד יבואו ימים]

ענתר יקרה

אני מבינה. שרשרת את התגובה אליי, ולכן הייתה אי הבנה מבחינתי.

ושוב, אינ מבהירה- לא כתבת שאינ מצפה ממך לשיתוף.
אלא ניסיתי להסביר את דבריה של קיקונה.
אולי לא הייתי צריכה.
אבל הרגשתי שוב, שהדברים נאמרו ממקום טוב, של אכפתיות.
לא היתה בדברים שלי שום ביקורת, ושום תביעה ממך לומר או לא לומר, לכתוב או לא לכתוב את מה את לא רוצה.
היה בהם ניסיון לומר שאני מקווה שאת נותנת גם לעצמך מקום. כענתר.
זהו.
נראה לי שהבהרנו את העניין.
אני שמחה שאת כאן. וכאמור, את יכולה( ממש כמוני) לבחור מה לכתוב.
ובמה לשתף.

 

[11161]

סליחה שאני מתערב

אבל למה?

הבת שלך לא תוכל אולי להגיע לקריירה שהיא רצתה בעבר, בגלל זה אמור לא לעניין אותך?
הבת שלך לא מרגישה טוב, במה יעזור שאת לא תשמחי?

שמחה זה לא תחושה פנימית לגבי החיים?

אני לא הייתי רוצה ששום דבר ממה שתארת, יקרה לחברים/הורים שלי - ואם הייתי יודע שזה מה שיקרה - הייתי מדווח שהמצב מצויין.

 

[ענתר]

יש משהו שאתה אוהב יותר מהחיים שלך?

 

[11161]

אני לא מתיימר לחשוב

שאני יודע בטיפה יותר טוב מאנשים אחרים מה הכי כדאי להם לעשות.
סביר להניח שהבחירה שלך להתייחס בצורה כזאת למחלה של הבת - היא הכי נכונה לגבייך ושיש בה הרבה יתרונות.
בטח שזה לא הוגן לרדת על זה שאכפת לך מהבת שלך ושיש לך כל כך הרבה רצון ואכפתיות (תכונות שלא מספיק מוערכות בימינו), ובטח שאין לי משהו כלשהו נגדך, וברור שזה לא ענייני - אז נסכם שאני מגיב רק בגלל שריטה שיש לי בנושא הזה?

כן, יש דברים שאני הרבה יותר אוהב ושחשובים לי הרבה יותר מהחיים שלי.
רק בתור מי שרגיל לחיות עם כאב, ושכל רגע שיש כאב יחסית בינוני/רגוע זה רגע של הקלה ו"היי" בשבילו, נראה לי כמו משהו קצת עצוב לחיות עם כל הדבר המדהים הזה של להרגיש טוב, ולחיות חיים נורמליים בלי להרגיש שזה מהנה כל כך.
אוקיי. ברור שעדיף שלאף אחד לא יהיה פיברו. אבל מי אמר שכאב כשלעצמו זה דבר רע כל כך?
עד כמה שהצלחתי להבין, מכאב רגוע יחסית אני נהנה ושמח הרבה יותר מאשר אנשים שמרגישים טוב, נהנים מזה שהם מרגישים טוב.
אישית אני לא באבל על שום דבר. לא על זה שתמיד יהיה כאב, ולא על הרבה דברים אחרים שכרגע אין, וספק אם יהיו.
כי אין למה. בגלל שהממוצע של האנשים מרגישים טוב, ככה זה גם אמור להיות אצלי - מה הקשר?
כי זה מקובל שאמורים להרגיש טוב? להתחיל ברשימה כמה דברים מטופשים מקובלים?
פעם נשים לא יכלו להצביע, והיום יש הרבה עבודות שכשנשים עושות אותם זה "רכזת" כלשהי, וכשגבר עושה זה פתאום נהיה משהו עם שם אחר, ועם משכורת גבוהה יותר זה אומר שיש בזה היגיון כלשהו?. מקובל לעשן, ומקובל גם שמתים אלפי אנשים בגלל עישון, זה אומר שזה טוב, או נכון במשהו? להזמין חשפניות למסיבת רווקים זה מקובל במקומות מסויימים, אז מה זה אומר? לדעתי כלום, חוץ מזה ש"מקובל" זו לא סיבה מספיק טובה.
אוקיי. אז פעם הייתם רגילים שיהיה אחרת, לא קל לשנות הרגלים. אבל למה מועיל במשהו לצאת מנקודת הנחה שאמורים להרגיש טוב, ואז אם יש מחלה כרונית צריך להיות באבל.
אולי הפוך? אמור להיות קטסטרופה, ואם הבת שלך מצליחה ללמוד (גם אם פחות), ומצליחה לשמור על שגרה מועילה ועוד על הרבה דברים, אולי דווקא לשמוח בזה? אולי היא תמצא עבודה לא בקריירה הכי הישגית, אבל משהו שיתאים לה ושהיא תהנה ממנו?

ולרגעים הקשים - אולי מה שצריך בהם זה מישהו שיבין, אבל לא ירגיש את אותו דבר, ושפשוט יקשיב, בלי להזדהות עם תחושת היאוש והאומללות? (רק יבין)?
מתנצל שאני נכנס למקום שכנראה שלא הייתי אמור להיכנס אליו, היה לי קשה להתאפק.

 

[ענתר]

תראה, כל אחד מכם מכניס לתשובות שלי את עולמו

אף אחד לא דיבר על אבל

דיברתי שאני לא יכולה לשמח שהבת שלי סובלת.

זה שאני לא יכולה ללכת למסיבה ולשמח, לא אומר שאני יושבת באבל. זה לא אומר שאין צחוקים בבית.
אבל אם אני מצפה למשהו, אני רוצה שהיא תבריא. אני לא מצפה למסיבת פורים, לא מעניין אותי מסיבת פורים, האם אתה היית יכול ללכת לשמח במסיבת פורים, אם החבר שלך הכי טוב, היה מתפתל מכאבים? גם אם היית יודע שהוא היה רוצה שתהנה?

מי אמר שכאב זה דבר רע? אני לא יודעת אילו כאבים יש לך, אבל אני יודעת שהכאבים שיש לבת שלי, ברמה שלהם זה דבר איום. ואם תבין שאיזורי הכאב הולכים ומתפשטים בגוף, ומה שכאב פעם ברמה של 8, אבל היה ברגליים, ואפשר היה לשכב ולהקל על הכאב, אבל היום זה גם באגן, אז השכיבה לא מקלה, אז תבין שזה נורא.

אם תקרא את הרשימה הלפני אחרונה בבלוג שלי, אז תבין אולי על מה אני מספרת לך פה:

שאלתי את הרופא המטפל מה הסיכויים, והוא ענה לי: מה זה משנה לך, הרי בשבילך זה 1 או אפס.

אז ממש לא מעניין אותי מה קורה עם ממוצע האנשים, משנה לי מה קורה עם הבת שלי. עכשיו שתבין, לפני שנה כאבו הרגליים, אז הילדה, כתב ספר, למדה לנגן על גיטרה והדפיסה לוח שנה מדהים מצילומים שלה.

השנה כואבות גם הידיים, אז מצלמה כבר לא לעניין, גם גיטרה לא, גם לא כתיבה במחשב.

אז שאני מדברת אתה אני משדרת אופטימיות, אבל כאן אני מרשה לעצמי להתפרק. אבל משום מה, נראה שזה לא מקובל כאן בפורום. מעניין למה?

אולי בגלל שרובכם כאן צעירים? מפחיד אתכם שאמא מתפרקת?

או אולי .. טוב לא אמשיך לכתוב, לא רוצה לפגוע בכם

 

[11161]

היי, את צודקת לגמרי

צריך גם מקום להתפרק בו.
כמובן שלא התכוונתי למתוח ביקורת, ותודה שהסברת את עצמך. אני חושב שעכשיו אני מבין קצת יותר.

את צודקת שככותבים דברים פסימיים יש נטייה לקוראים קצת לפחד מזה, כאילו שאם לא נשכנע אותנו ואת כולם כמה החיים יפים ונחמדים - נהיה בבעיה. ולדעתי נהפוך הוא - דווקא כשאנחנו מרשים לעצמנו לדבר גם על הדברים הלא טובים, זה יותר אמיתי.
צדקת לגמרי שכל אחד כתב מעולמו, ולכן וודאי שאף אחד לא התכוון שלא תכתבי דברים פסימיים, אלא רק מהרהורי ליבו, וכמובן שאף אחד לא התכוון שתקחי את זה לכיוון של ביקורת או משהו על מה שאת כותבת. חלילה. גם איזו זכות גם יש לי או למישהו אחר למתוח עלייך ביקורת?

 

[עוד יבואו ימים]

 

[ענתר]

נסגור את השירשור

אין טעם שאענה

נקווה שיהיו ימים רגועים ללא כאב

 

[עוד יבואו ימים]

כמה דברים:

1. את צודקת. כל אחד מכניס כל דבר לעולם שלו. אבל לפעמים דווקא לראות את הדברים מבחוץ, בעיניים של אחר - יכול לתת איזו פרסקטיבה, איזו התבוננות שאי אפשר להגיע אליה בהתבוננות לבד.

2. אני חייבת להעיר הערה על משהו שאת כותבת כבר כמה פעמים כאן, ומאוד מאוד מפריע לי. תראי, אין לי מושג אם את יודעת בת כמה אני, או מה המצב המשפחתי שלי. אבל זה ממש לא הפריע לך לקפוץ למסקנות פעם אחר פעם.
רובכם כאן צעירים - זאת אמירה לא לעניין, ובוודאי לא מדויקת. לא נראהלי שעשית כאן מדגם סטטיסטי ושיש לך דרך לדעת מי הוא ה"רוב" ומי ה"מיעוט" כאן. אני לא צעירה, ולא בגיל של הבת שלך. אני מכירה עוד כמה וכמה אנשים כאן, שהם בערך בגילך או בגילי.
את מבקשת לשמור על הדברים שלך כמו שהם ולא לבקר אותך. אני מבקשת לשמור על של האחרים ולא לבקר אותם. אי אפשר "להשתיק" אנשים ב"אתם לא מבינים כי אתם לא אימא" או "אתם לא מבינים כי אתם לא מספיק מבוגרים".

כל אחד כאן כותב מתוך רצון לתמוך, לסייע, להקשיב,להבין.

אף אחד כאן לא כותב כדי לבקר אותך או כל מישהו אחר. תאמיני לי, ברגע שמישהו יכתוב כאן דבר ביקורת על מישהו - אני אהיה הראשונה להגיב ולמחוק אותו.

הפורום הזה מוגדר כפורום תמיכ,ה וזה מה שהוא רוצה לעשות. ברור שכאן כולנו צריכים ורוצים לשפוך את האי-נוחות, את הקושי.

אבל . כשאני כותבת כאן את ההקושי שלי (או כל אחד אחר את שלו) - צריך להיות מודע לזה , שלעתים לא כולם חושבים כמוני, ולא כולם יבינו את הקושי שלי.

לכן, זכותך (וזכות כל אחד) לקחת או לא לקחת את מה שאנשים כותבים לו. אבל לא "להשתיק" בטיעונים של "אתם אל אמא אז אתם לא מבינים".
את יכולה לומר - אני לא מקבלת את הגישה, או את הטענה. זה בסדר. אבל לומר את לא אימא אז אין לך זכות. זאת ממש השתקה.

3. ועוד דבר - את מפנה אותנו שוב ושוב לבלוג שלך. וגם זאת זכותך. אבל.. את לא יכולה לצפות שנבין ונגיב לפי דברים שאת כותבת כאן על דברים שאת כותבת שם. מה אני אומרת? אני אומרת,שאני , למשל, לא תמיד יכולה להספיק לקרוא בלוגים. ולא תמיד יכולה לדלג בין הדפים ... זאת גם לא המטרה של הפורום.
אם יש דברים שחשוב לך לומר לנו- זה יהיה הרבה יותר נכון ונוח - לכתוב אותם גם כאן. אפילו בהעתק הדבק. ככה את גם מאפשרת לנו להגיב לך, ואולי לקדם דיונים בנושאים שאת מעלה, ואולי אפילו את יכולה לסייע כך לאנשים שחווים חוויות דומות לשלך. ברגע שזה נשאר בבלוג, ואת רק מפנה אותנו לשם - נראהלי שחלק גדול מהערך שאפשר להפיק ממה שאת כותבת - מתמסמס לו בדרך. וחבל. אבל שוב, לשיקולך לגמרי.

 

[ענתר]

כתבתי תשובה ארוכה

תפוז אכל אותה

אין לי כח

תחשבי מה שאת רוצה