זהירות
1. בין לוגיקה לפילוסופיה:
צריך להיזהר מלערבב בין שאלה פילוסופית אודות מובנה של השפה כשפה, או לחילופין בין שאלה אמפירית אודות השפה כתופעה (ביולוגית, מוחית, פסיכולוגית, אנתרופולוגית...) דהיינו שאלות של רפלקסיה אודות מובנה של שפה כאחד האובייקטים המובחנים (פחות או יותר) בהתנהגותנו המנטאלית מכאן (ונניח כאן לעצם שאלת טבעו של המנטאלי), ובין שאלה לוגית אודות היכולת להצרין שפה כלשהי ולבנות מערכת היסקים צורנית אופטימלית (לקבוע ערכי אמת בהינתן ערכי אמת נתונים) מכאן, דהיינו שאלות פנימיות אודות כללי התקינות של אחד השימושים הנורמטיביים הפנימיים של השפה (נורמטיבים רק במובן זה שהם מבקשים לקבוע תקינות על פי איזשהו כלל), או במילים אחרות שאלות בהן לא השפה כתופעה היא האובייקט של הדיון אלא הסינתקס והסמנטיקה של השפה עצמה. לא פרגה ולא ראסל מבקשים בדיונים שלהם אודות לוגיקה להסביר מה אנו מניחים אודות המציאות, החיצונית והפנימית, דהיינו הם אינם עסוקים במשפחת השאלות הראשונה. זה כמובן לא אומר שאין אצלם דיונים השייכים למשפחה זו של שאלות (יש ויש) אלא שיש להבחין בין שתי משפחות השאלות (פרגה, אגב, מבחין היטב בין שתי השאלות הללו. המלחמה שלו בפסיכולוגיזם היא בדיוק ההבחנה בין עירוב שתי השאלות הללו, ועל כן טענתו ששאלת תוקפם של היגדים איננו יכול להסתייע בתיאור של מנגנון המנטאלי של החשיבה, נוסח ג׳.ס׳ מיל למשל, איננה טענה השוללת את עצם העיסוק במנגנון המנטאלי הזה שלא לדבר על עובדת קיומו כתופעה מובחנת).
זה מעניין שאמרת שישנן שפות שאין בהן מבנה של נושא ונשוא אבל כשביקשת לתת דוגמא הזכרת שפה שאיננה שפה טבעית אלא את השפה הפורמלית של הלוגיקה המודרנית. גם השפה הפורמלית היא ״שפה״ רק בהשאלה שכן אין לה אובייקטים, מובנים והוראות אלא היא הצרנה של שפה או מרכיב מתוך שפה שיש לה את המרכיבים הללו. זהו כל עניינה באשר היא פורמלית ולא תוכנית. מכל מקום, אם יש שפות שאין בהן מבנה של נושא נשוא, או-אז אתה יכול לומר עליהן שהן שפה רק מפני שאתה יכול לתרגם אותם למבנה של נושא ונשוא. אבל שוב אין כאן הכוונה לצורה הלשונית גרידא של הפסוק אלא בדיוק ליחסים הקונספטואלים שאנו מבטאים בפועל בלשוננו הטבעית כיחסי נושא-נשוא, דהיינו יחסים שמובנם הוא הפשטה, הכללה וקישור. אם נמצא שפה שאין בה יחסים לשוניים כאלו אבל כן נקבע שהיא שפה, משמע שאנחנו חושבים שצורות לשוניות שונות יכולות לבטא מערכת של הפשטה, הכללה וקישור (וזה דווקא ארגומנט טוב בעד הנבדלות של השפה מהחשיבה), וזה אומר שאנחנו כן יכולים לזהות בשפה הזאת טכניקה של העמדת קשר של אוגד בין מושג-נושא למושג-נשוא, גם אם הוא נעשה בדרך שונה מזו שלשוננו שלנו עושה זאת. אם לא נוכל לזהות זאת זו לא תהיה בעינינו כלל שפה (אלא בשיתוף השם). זוהי אגב טענה פילוסופית שאיננה תלויה לטוב או למוטב בחידושיה של הלוגיקה המודרנית.
העמדת הצורה הלוגית על פונקציה וארגומנט מניחה בעצמה את הפונקציה והארגומנט כישים שהם עצמם אינם לשוניים אלא חשיבתיים. ללא יכולת המושגית הזו (אותה אני ואתה מבטאים בהכרח בשפה טבעית כלשהי המכילה נושא ונשוא) לא היינו יכולים למצוא את הישים פונקציה וארגומנט בשום שרשור של מבעים. מכל מקום, ההתקדמות של הלוגיקה המודרנית המשתחררת מהצרנה של נושא ופרידקט לעבר הצרנה של פונקציה וארגומנט מאפשרת לנו אמנם להצרין הרבה יותר, להכיל הצרנות של שפות רבות בעלות דרכים שונות לקבוע או לבנות את האובייקטים שלהם (בעיקר זו של המתמטיקה שלשמה כל ההתפתחות הזו נועדה מלכתחילה), ולהעמיד מערכת היסקים מדוייקת יותר ומודעת יותר לכוחותיה ומגבלותיה אבל היא לא מקדמת אותנו ממש בשאלת טיבה של השפה וטיב הקשר בין החשיבה ובין השפה.
אז מה עומד מאחורי המשפט עצמו? אם אתה לוגיקאי השאלה הזו כאמור לא ממש צריכה לעניין אותך (הלוגיקנים הפולנים היו צריך לציין תמיד יותר זהירים בעניין הזה מחבריהם במערב), ואם אתה חושב שהלוגיקה המודרנית קידמה אותך בסוגיה זו אז ברוך הבא לפוזיטיביזם הלוגי, כלומר ברוך הבא לאפיזודה קצרה וחולפת בפילוסופיה מתחילת המאה הקודמת שהשתעשעה ברעיון הזה וקיבלה על הראש מכל כיוון. אם אתה פילוסוף מסוג מסויים תוכל לומר שזה שייך לתחום מעורפל של שאלה אודות היצור החמקמק ״משמעות״ ולומר שזה מסוג הדברים ״אודותם יש לשתוק״, אבל התשובה הבסיסית ביותר שאינני רואה כיצד הלוגיקה של פרגה וראסל משנה משהו לגביה, היא שמה שעומד מאחורי משפט באופן הבסיסי ביותר הוא אקט של שיפוט. זה לעצמו מניח פרספציה, פרזנטציה, אולי גם אפרספציה, קונספטואליות, וכו׳ וכו׳, הוא גם מניח דברים לגבי העולם, על אובייקט ותכונות, הוא מניח דברים על הפער בין הסובייקט החושב או המדבר ובין האובייקט הנחשב והמדובר, ועוד ועוד - כל אלו או חלקם הם חלק הכרחי מהמובן של ״שיפוט״ ומוכרח לעלות בכל דיון אנליטי אודות המשולש חשיבה-שפה-מציאות ואילו לשאלות הסינטקס והסמנטיקה של הלוגיקה המודרנית אין נגיעה בהם במובן זה שהם משנים את חוקי המשחק הפילוסופי (למגינת ליבם של הפוזיטיביסטים). כמו כן, מבחינה פסיכולוגית או קוגנטיביסטית מושג השיפוט מניח פעילות, יכולת מיקוד, סקרנות, דמיון, זכרון, עיבוד מידע, וכו׳ וכו׳ וזוהי רק סופיסטיקה שיכולה להשלות את עצמה שבכחה לבטל את המימד האמפירי הגלוי הזה. זה שבסופו של דבר כל המערך הזה הכלול במובנו מושג החשיבה בא לידי ביטוי באופן לשוני, ושאת הביטוי הלשוני הזה אנחנו יכולים להצרין באופן מסויים בכפוף לשאלת ערך האמת של פסוקים, לא אומר שאנחנו יכולים לעשות רדוקציה של המערך הזה לצורת הביטוי שלו, לא כל שכן לאופן ההצרנה שלו. ביחוד לא כאשר בשביל להבין אותו מראש כצורת ביטוי בת-הצרנה ולא כאוסף של מבעים גרידא אנחנו חייבים כבר להניח מראש משהו מכל המערך הזה. כך הם אף המונחים ״כללים״, ״משחקים״, וכדו׳ בהם אתה עצמך משתמש - הם בסופו של דבר ביטויים מתוך המערך הזה.
2. לא כאן המקום להכנס לטיעונים האנטי דואליסטיים נוסח ויטגנשטיין ורייל על כך שהנחת המנטאלי היא מיותרת ואיננה עולה מתוך הניסיון להבין משהו לגבי המבנה והסמנטיקה השפה שלנו, וכך גם לגבי בן-דודם הטיעון נגד ״השפה הפרטית״ - תהיה אשר תהיה תקפותם של טיעונים אלו הם שייכים לדיון פילוסופי שבשביל לדון בו צריך לשאול סוג אחר לגמרי של שאלות שעצם הופעתה של הלוגיקה הפרגיאנית וצפונה לא בהכרח משפיעה עליהם באופן מכריע. דיון, אגב, שבדיוק מצריך להתייחס לשפה עצמה כאובייקט החקירה. רק אציין לגבי ייתורה של הנחת המנטאלי שמכך שאכן אין היא תורמת דבר להבנת המבנה והסמנטיקה של השפה שלנו ואיננה עולה מתוך הבנה של זו, זה עדיין לא אומרת שהיא הנחה מיותרת או חסרת משמעות מבחינות אחרות. למעשה יש כאן הנחת המבוקש הכופרת מלכתחילה בכל אותן ״בחינות אחרות״ ואחרי זה טוענת שמתוך הבחינה היחידה שהיא מכירה בה אפשר להראות שהבחינות האחרות הן מיותרות. קוראים לזה ״לחפש את המפתח מתחת לפנס״.
המנטאלי איננו בהכרח הנחה בדבר שפה מאחורי השפה, אלא הוא קודם כל מושא ישיר של החוויה שלנו, וביחס לחווית השפה הוא מציין את היותנו היש התודעתי הנושא את השפה כשפתו שלו ולא מציין בהכרח את מה שמכונן את השפה או מעניק לה את האובייקטיביות שלה, והוא הדין לגבי החשיבה. אני לא חושב גם שהטענה אודות חשיבה כנבדלת משפה מניחה בהכרח תפיסה דואליסטית וזה שאני טוען שאנחנו מחוייבים להתייחס אל תכני השפה שלנו כמושגים זה עדיין לא אומר שיש לי בזה עמדה לגבי שאלת מהותו של איזשהו יש התודעתי המפיק את החשיבה. הטענה מנגד שהשפה היא פעילות ״אובייקטיבית״ שאנחנו כביכול מתקיימים בתוכה נראית לי כמעט מיסטיקה או יותר נכון מיתולוגיה. הרי ברור שיש הבדל בין האובייקטים של השפה ובין השפה, אחרת לא היינו אומרים שהיא שפה, שהיא מכילה ״כללים״, ״משחקים״, וכדו׳. אבל הקסם בטענה הזו (קסם מאגי כמעט) מוביל אותנו להכחיש את המובן מאליו.
קדימות לוגית של מושג החשיבה למושג השפה לא מחייבת להניח שפה כלשהי, ושפה פרטית בכלל זה. הקדימות הלוגית אין משמעותה שיש חשיבה אנושית ללא שפה, או שאנו מכירים חשיבה אנושית ללא שפה (ולכן בדיוק כל הדיון בעד או נגד המנטאלי נופל כאן מראש כלא שייך לענייננו כלל). דוגמא אחרת קרובה: הקדימות הלוגית של מושג ״האובייקט״ לשפה בה הוא מיוצג לא מחייבת שניתן להכיר אובייקט ללא שפה כלשהי המייצגת אותו. לומר שהוא קודם לוגית למושג השפה זה לומר שיש איזה מובן מופשט בו אני חושב את המושג ״אובייקט״ והפשטה זו לא כוללת בתוכה תלות בשפה, או מוטב במקרה זה: כוללת את תכונת אי התלות שלו בשפה. שכן אם לא הייתי חושב אודות אובייקט כמשהו בלתי תלוי בשפה אז לא הייתי חושב עליו כ״אובייקט״ כלל. כך הוא גם לגבי חשיבה: הטענה שהיא בעלת קדימות לוגית היא הטענה שהמובן המופשט של חשיבה איננה כוללת את התלות בשפה לצד הטענה שהמובן המופשט של שפה כולל בהכרח את מושג החשיבה. ודוק: מדובר במושג מופשט, ביש לוגי, ולכן העובדה שהוא בפועל, דהיינו באופן קונקרטי ולא מופשט, יכול להיות מוכר לנו רק באמצעות שפה כלשהי לא מורידה מקדימותו הלוגית.
3. גם אני לא טענתי את הטענה הההפוכה שלבע״ח אין יכולות שפתיות בכלל. אלא רק ניסיתי לחדד שמ
