מישהו קרא? קורא?
ספר חדש למיכה גודמן.
גודמן מציע בספרו לקרוא את הכוזרי בדרך חדשה ומקורית (ככל שידיעתי מגעת), ומאד מעניינת לטעמי, דרך הפותחת שער למרחב פרשנויות גדול ועשיר. לא כדיאלוג בין שתי דמויות שונות החולקות זו על זו, אל בעצם כמונולוג המתלבש באדרת של דיאלוג רק כדי לבטא את ההתלבטות הפנימית של אותה הדמות - יהודה הלוי עצמו. לפי זה מבטל גודמן את התפיסה הרווחת שריה"ל מבטא את דעותיו ואמונותיו באמצעות דמותו של החבר, ואת דעות מתנגדיו באמצעות המלך הכוזרי, אלא בעצם גם החבר וגם המלך הכוזרי מבטאים שניהם קולות שונים המהדהדים בנפשו האחת של אותו יהודה הלוי. בהתאם לכך יש להתיחס אל הקולות השונים ואף המנוגדים לא כאמירות פסקניות, שבסופן סימן קריאה (אף כי ממבט ראשון זה נראה ככה), אלא כהשערות שבסופן סימן שאלה. גודמן מאיר את עינינו וחושף לפנינו את האמצעים הספרותיים שבאמצעותם מקעקע ריה"ל את אמירותיו של החבר, שלכאורה אמורות לבטא את דעותיו שלו. דוגמה מובהקת לזה, ולא היחידה, היא טענת החבר שהנבואה, כלומר התגלות האל או שליחיו, חלה רק על יהודים בארץ הקודש (או בעבורה) ובלשון הקודש, בעוד שסיפור המסגרת אודות המלך הכוזרי שהאל מתגלה לו בחלומו (כפי שהוא נתגלה לכל נביאי ישראל, חוץ ממשה), סותר טענה זו מיניה וביה.
עניין נוסף שגודמן מקעקע אותו הוא הדימוי הגזעני שמקנה הספר למחברו, שוב דרך דמותו של החבר. לנו כאן יש עניין מיוחד בנושא זה בשל יחסו השלילי הקיצוני של ליבוביץ לפן זה שבאישיותו של הלוי, שעכשיו מצטייר ע"י גודמן באור אחר. היה מעניין לזמן את שני אלה, ליבוביץ וגודמן, לשיחה על ספר הכוזרי. יחיאב, אתה יכול לארגן את זה?
עוד כדאי להעיר שדרך הקריאה שמציע גודמן לכוזרי היא מעין תמונת ראי שהציעו כבר קודם פרשנים אחדים לקריאתו של ספר קוהלת. מעל פני השטח עשוי ספר קוהלת כמונולוג (תמונת ראי של הדיאלוג שבכוזרי), אבל יש שהציעו לקראו בעצם כדיאלוג שבו מתנהל ויכוח בין שתי תפישות שונות ומנוגדות, ובכך בעצם ליישב את הסתירות הפנימיות שלכאורה מצויות בספר. הכוזרי מציג לכאורה דיאלוג, אבל בעצם זהו דיאלוג פנימי של אדם המתלבט בינו לבין עצמו. קוהלת מציג לכאורה מונולוג של נפש מיוסרת ומתלבטת אבל בעצם יש כאן אמירה קטגורית, שמשמיעה גם קולות אחרים רק על מנת לבטל אותם בפני האמת האחת והיחידה.
ספר חדש למיכה גודמן.
גודמן מציע בספרו לקרוא את הכוזרי בדרך חדשה ומקורית (ככל שידיעתי מגעת), ומאד מעניינת לטעמי, דרך הפותחת שער למרחב פרשנויות גדול ועשיר. לא כדיאלוג בין שתי דמויות שונות החולקות זו על זו, אל בעצם כמונולוג המתלבש באדרת של דיאלוג רק כדי לבטא את ההתלבטות הפנימית של אותה הדמות - יהודה הלוי עצמו. לפי זה מבטל גודמן את התפיסה הרווחת שריה"ל מבטא את דעותיו ואמונותיו באמצעות דמותו של החבר, ואת דעות מתנגדיו באמצעות המלך הכוזרי, אלא בעצם גם החבר וגם המלך הכוזרי מבטאים שניהם קולות שונים המהדהדים בנפשו האחת של אותו יהודה הלוי. בהתאם לכך יש להתיחס אל הקולות השונים ואף המנוגדים לא כאמירות פסקניות, שבסופן סימן קריאה (אף כי ממבט ראשון זה נראה ככה), אלא כהשערות שבסופן סימן שאלה. גודמן מאיר את עינינו וחושף לפנינו את האמצעים הספרותיים שבאמצעותם מקעקע ריה"ל את אמירותיו של החבר, שלכאורה אמורות לבטא את דעותיו שלו. דוגמה מובהקת לזה, ולא היחידה, היא טענת החבר שהנבואה, כלומר התגלות האל או שליחיו, חלה רק על יהודים בארץ הקודש (או בעבורה) ובלשון הקודש, בעוד שסיפור המסגרת אודות המלך הכוזרי שהאל מתגלה לו בחלומו (כפי שהוא נתגלה לכל נביאי ישראל, חוץ ממשה), סותר טענה זו מיניה וביה.
עניין נוסף שגודמן מקעקע אותו הוא הדימוי הגזעני שמקנה הספר למחברו, שוב דרך דמותו של החבר. לנו כאן יש עניין מיוחד בנושא זה בשל יחסו השלילי הקיצוני של ליבוביץ לפן זה שבאישיותו של הלוי, שעכשיו מצטייר ע"י גודמן באור אחר. היה מעניין לזמן את שני אלה, ליבוביץ וגודמן, לשיחה על ספר הכוזרי. יחיאב, אתה יכול לארגן את זה?
עוד כדאי להעיר שדרך הקריאה שמציע גודמן לכוזרי היא מעין תמונת ראי שהציעו כבר קודם פרשנים אחדים לקריאתו של ספר קוהלת. מעל פני השטח עשוי ספר קוהלת כמונולוג (תמונת ראי של הדיאלוג שבכוזרי), אבל יש שהציעו לקראו בעצם כדיאלוג שבו מתנהל ויכוח בין שתי תפישות שונות ומנוגדות, ובכך בעצם ליישב את הסתירות הפנימיות שלכאורה מצויות בספר. הכוזרי מציג לכאורה דיאלוג, אבל בעצם זהו דיאלוג פנימי של אדם המתלבט בינו לבין עצמו. קוהלת מציג לכאורה מונולוג של נפש מיוסרת ומתלבטת אבל בעצם יש כאן אמירה קטגורית, שמשמיעה גם קולות אחרים רק על מנת לבטל אותם בפני האמת האחת והיחידה.