הסשנים של ה-BBC
אעשה לעצמי חיים קלים ואמחזר דברים שכתבתי בעבר, בשינויים: ה-BBC ראה את עצמו, מתחילת דרכו, כמוסד המופקד על קידום התרבות. אמת, בד"כ הם פרשו את המונח "תרבות" כ"תרבות גבוהה", אך עם פרוץ הפופ והרוק הם הרחיבו את הפרשנות גם לז'אנרים אלו. לכן, עוד מתחילת או אמצע שנות הששים, הם החלו להזמין אמנים אליהם לאולפן, להקליט גרסאות "live" לשירים ידועים שלהם, או להציג שירים חדשים. נדמה לי שבהתחלה, האמנים והלהקות הופיעו בפני קהל ממש, ובהמשך אלו נהיו הקלטות אולפן - באולפני ה-BBC - ללא קהל. עם פתיחתו של Radio 1 - ערוץ הפופ של ה-BBC - בשנת 1967, תפס העניין הזה גם כן תאוצה. תכניות הדגל של הערוץ קבלו אישור להקליט אמנים ויוקרתן באה, במידה לא מועטה, מהקלטות אלו. תכניתו של השדרן ג'ון פיל נקטה מאז 1967 במדיניות של קידום להקות חדשות וסגנונות חדשניים, כאשר לכל תכנית הוזמן אמן או להקה להציג את הדברים הכי חדשים שהם עושים. כך נחשף הקהל הבריטי ללהקות חדשות ולרעיונות מוסיקליים חדשים, על בסיס יומי ממש (וכך נהיה פיל, תוך שנים מעטות, לאחד האנשים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר בתעשיית המוסיקה בבריטניה). כל המי ומי של הרוק הבריטי, לדורותיו, הקליטו לתכנית הזו, כולל הפלויד. הם הקליטו לא מעט sessions כאלו עבור ה-BBC, עוד מתקופת בארט בשנת 1967 ועד 1972. להקלטות אלו של הפלויד, ושל אמנים אחרים, יש כמובן ערך היסטורי רב, ולעיתים קרובות גם ערך אמנותי, במיוחד אם מדובר בשירים שיצאו אחר כך בגרסאות סופיות שונות, או בשירים שלא יצאו על גבי אלבומים מעולם. ה-BBC החל לפני שנים להוציא באופן רשמי את ההקלטות האלו על גבי אלבומים (כיום, דיסקים). אולם, אף אחת מההקלטות שעשו הפלויד ל-BBC לא יצאה על גבי דיסק רשמי עד היום (למעט הקלטות שעשה סיד בארט עבור התחנה, לאחר שעזב את הפלויד). מרבית ההקלטות אינן קיימות עוד במאסטרים, אלא רק בעותקים מדור שני ושלישי, באיכות נמוכה. הפלוידים אומרים שאין להם כוונה להתיר הוצאתם רשמית. לכן הדרך היחידה לשמוע כיום את ההקלטות האלו היא בדיסקים לא-חוקיים, הנקראים בפי העם "בוטלגים" או ROIO בשפת אוהדי הפלויד. כפי שכתב שאקטי, יש מאות דיסקים, תחת שמות שונים, בהם ניתן למצוא את ההקלטות האלו.