הילדים שלי
ברור שהילדים שלי סובלים. לפחות חלק מהם מהמצב בו יש הרעה לא צפויה בתנאים שלהם- כשהם חוזרים הביתה ומרגישים שהבית שלהם לא שלהם יותר כי יושבת מישהי בסלון שהיא בעצם זרה להם, לא בת משפחה. ברור שאני גם נאבקת על הזכות שלהם לפרטיות. וברור שהמצב קשה יותר כשהילדים שלי גם שמים אולטימטום ואומרים- אם זה המצב - שהיא פה כל הזמן בלי גבול וכמה שבא לה- אז אנחנו עוזבים. וצודקים. כולם צריכים להתפשר. הם התפשרו כשהסכימו לקבל אותו אלינו ומתנהגים אליו בכבוד. הם התפשרו כשהם מוכנים שהיא תגיע אלינו הרבה (הרבה זה גם 5 פעמים בשבוע). הם מביעים חשש שאני אתן לה מה שהם רואים כיותר מדי או אאמץ אותה אלי כבת. הם הביעו בפניי את החשש הזה.
היא ילדה גדולה.
היא צריכה להיות מודעת לקושי של המצב ולא להיות אנוכית כל כך ולדרוש לקחת בכח את כל מה שכביכול או לא כביכול מגיע לה.
אם כולם היו מאמצים את הגישה הכוחנית והלא פשרנית שלה- הבית היה מתפרק.
אם היא היתה פחות אנוכית ויותר חכמה- היא היתה מגיעה מדי פעם. נהנית ממה שיש לנו לתת לה- וזה הרבה ונותנת לנו להתרגל בהדרגה לנוכחותה.
אי אפשר להכריח את הילדים שלי להרגיש נח כשהיא שם רק כי "זכותה" להיות שם.
ולגבי מה שאפשר או אי אפשר לצפות ממנה- המציאות היא שאבא שלה התחתן מחדש וגר עם משפחה אחרת.
המציאות היא- שעליה לצור לעצמה בסיס בטוח במקום אחר.
המציאות היא- שאנחנו באים לקראתה- בעזרה כלכלית , נפשית ופיזית. אף אחד לא זרק אותה. אבל נוצר מצב שהוא פחות נח לה ממשפחה גרעינית רגילה.
היא צריכה להתמודד. האופן בו היא מתמודדת יוצר הרבה מאד מתח בבית שלנו וזה אנוכי, מיותר, ולא יוביל לתוצאות טובות לאף אחד.
אגב- יש לה אמא. היא בוחרת לא להיות איתה בקשר.
אם יש לה תסביך אדיפלי- הרי את האמא האמיתית היא הרחיקה. אני חוששת שהיא חותרת באופן לא מודע לזרוע בעיות ביני לבין אבא שלה ו"לנצח" כביכול.
היא כבר שאלה אותו- למה אתה מעדיף את אשתך החדשה על פניי?
איזו מן שאלה זו ומדוע היא צריכה לשים אותו במקום כזה שהוא צריך לבחור?
ברור שהילדים שלי סובלים. לפחות חלק מהם מהמצב בו יש הרעה לא צפויה בתנאים שלהם- כשהם חוזרים הביתה ומרגישים שהבית שלהם לא שלהם יותר כי יושבת מישהי בסלון שהיא בעצם זרה להם, לא בת משפחה. ברור שאני גם נאבקת על הזכות שלהם לפרטיות. וברור שהמצב קשה יותר כשהילדים שלי גם שמים אולטימטום ואומרים- אם זה המצב - שהיא פה כל הזמן בלי גבול וכמה שבא לה- אז אנחנו עוזבים. וצודקים. כולם צריכים להתפשר. הם התפשרו כשהסכימו לקבל אותו אלינו ומתנהגים אליו בכבוד. הם התפשרו כשהם מוכנים שהיא תגיע אלינו הרבה (הרבה זה גם 5 פעמים בשבוע). הם מביעים חשש שאני אתן לה מה שהם רואים כיותר מדי או אאמץ אותה אלי כבת. הם הביעו בפניי את החשש הזה.
היא ילדה גדולה.
היא צריכה להיות מודעת לקושי של המצב ולא להיות אנוכית כל כך ולדרוש לקחת בכח את כל מה שכביכול או לא כביכול מגיע לה.
אם כולם היו מאמצים את הגישה הכוחנית והלא פשרנית שלה- הבית היה מתפרק.
אם היא היתה פחות אנוכית ויותר חכמה- היא היתה מגיעה מדי פעם. נהנית ממה שיש לנו לתת לה- וזה הרבה ונותנת לנו להתרגל בהדרגה לנוכחותה.
אי אפשר להכריח את הילדים שלי להרגיש נח כשהיא שם רק כי "זכותה" להיות שם.
ולגבי מה שאפשר או אי אפשר לצפות ממנה- המציאות היא שאבא שלה התחתן מחדש וגר עם משפחה אחרת.
המציאות היא- שעליה לצור לעצמה בסיס בטוח במקום אחר.
המציאות היא- שאנחנו באים לקראתה- בעזרה כלכלית , נפשית ופיזית. אף אחד לא זרק אותה. אבל נוצר מצב שהוא פחות נח לה ממשפחה גרעינית רגילה.
היא צריכה להתמודד. האופן בו היא מתמודדת יוצר הרבה מאד מתח בבית שלנו וזה אנוכי, מיותר, ולא יוביל לתוצאות טובות לאף אחד.
אגב- יש לה אמא. היא בוחרת לא להיות איתה בקשר.
אם יש לה תסביך אדיפלי- הרי את האמא האמיתית היא הרחיקה. אני חוששת שהיא חותרת באופן לא מודע לזרוע בעיות ביני לבין אבא שלה ו"לנצח" כביכול.
היא כבר שאלה אותו- למה אתה מעדיף את אשתך החדשה על פניי?
איזו מן שאלה זו ומדוע היא צריכה לשים אותו במקום כזה שהוא צריך לבחור?
