מי יציל את הבית שלי...

[רפסודיה]

מה עמדתו של בעלך?

לכל אורך הדיון כאן לא כתבת מהי עמדתו של בעלך בעניין. אם עמדותיכם מתנגשות, זה לא בינך לבינה, אלא בינך לבינו

 

[דף חדש4]

צודק- זה ביני לבינו

הצדק איתך. זה ביני לבינו. העמדה שלו זזה. בהתחלה סבר שעליה לקבל מפתח. אבל לא הסכמתי לכך והייתי מוכנה להפרד בגלל הנושא הזה- אני לא יכולה שהבית שלי לא יהיה שלי יותר ויהיה פרוץ מבחינתי. זה לא מחיר שאני יכולה לשלם וחושבת שהילדים שלי צריכים לשלם. ביתם הוא מבצרם. והיא = ילדה גדולה . יש לה עוד בית- הדירה שלה. להם- אין. זהו ביתם היחיד.
הוא התרצה והסכמנו שהיא תתארח כמה שהיא רוצה. אני חשבתי על שבתות. בסופו של דבר- היא הגיעה כמעט כל יום וזה לא היה צפוי- לשנינו. היתה לי הרגשה שיש בכך אפילו התרסה מצידה ולא צורך אמיתי או בדידות אלא- כמעט פרובוקציה. לראות כמה אני יכולה לסבול. כמה היא יכולה לכופף לי את היד. היא לא באה ואמרה- כל כך בודד לי בדירה שלי, היא לא כזו נעימה, וחם שם- זה בסדר אם אני אבלה זמן פה? ואז הייתי אומרת לה- תפדלום, בטח חמודה. היא באה בסוג של כיבוש טריטוריה- אני פה בין אם את אוהבת את זה ובין אם לא. זה היה כמו לקרוא עלי תיגר. זה אדיפלי. עמדתו של בעלי- הוא היה רוצה שהיא תוכל להגיע מתי שבא לה לכמה זמן שבא לה. אבל הוא מבין שיש אלוצים. שזה קשה לי ולילדים שלי. והוא מוכן לפשרה שבה היא באה הרבה (כמעט כל יום) לאכול ארוחת ערב והולכת. רק מה- היא החליטה שזה מעליב אותה וניתקה מגע . כרגע הוא מסכים איתי- שהיא מגזימה. אבל מה בעתיד? בעתיד הוא ישכח את השתלשות העניינים ויאשים אותי, אני חוששת, בעובדה שהיא לא באה יותר. וזה לא הוגן. אבל כן- זה ביני לבינו. בזה אתה צודק. בסופו של דבר- אם אני צריכה להסכים שהיא תגיעה מתי שבא לה- מה שיקרה זה- שאני והבנות שלי נעזוב אותם לבד בבית ונבלה זמן מחוץ לבית כי אי אפשר לכפות עלינו נוכחות של בן אדם שאנחנו לא רוצים בתדירות כזו גבוהה, בכח. זה לא יעבוד.

 

[מנסה ומתנסה]

אז כשהיא מתארחת אצלכם..

היא עושה זאת ביחידת הדיור לידכם?

 

[דף חדש4]

מנסה ומתנסה

כשהיא בעיר שאנחנו גרים בה- יש לה יחידת דיור לא הרחק מאיתנו שאביה סידר לה. כשהיא לומדת- היא גרה בדירה שהוא שכר עבורה.הוא השקיע הרבה ביחידת הדיור הזו וגם אני הצעתי לעזור לה לשדרג אותה שתהיה יפה ונוחה- היא סרבה להצעה שלי ולא ממש משקיעה ביחידה הזו למרות שאפשר היה ליפות אותה. עדיין- יש ביחידה הזו כל מה שצריך אם כי מן הסתם- פחות נח מהבית שלנו. יחד עם זה- יש לה שם פרטיות ויכולה לארח את מי שרוצה. האדאלי היה לו נעה בחופשיות בינינו לבין היחידה הזו וחשבתי שהגענו למקום הנח הזה- ביקורים אצלינו וחזרה ליחידה עד שהיא שברה את הכלים והחליטה שזה לא מספיק טוב. שהיא לא מרגישה נח אצלינו- והאשמות שאין לי איך להתגונן בפניהם לגבי איך שהיא מרגישה... אני יודעת שהשתדלנו ושהיתה תחושה שהיא מתחילה להתערות אצלינו ולהיות חלק. בדיוק אז- נתנה בעיטה לא צפויה ופרצה בהאשמות כלפיי והתנתקה.

 

[מנסה ומתנסה]

אני חושבת שיש שתי אפשרויות....

או שאת ובנותייך תעשינה סוויץ' בראש ותבנה
שבעלך ובתו הן עסקת חבילה - היא צריכה לקבל
מפתח ויכולה להגיע לבית אביה מתי שרק תרצה.
או שתאלצו להפריד את המגורים.
זה שבעלך נכנע לא מבשר טובות לגבי היחסים.
הוא לא צריך לשלם מחיר של פירוד מבתו תמורת
מגורים איתך.
לא מדובר על פשרה - מדובר על גישה בסיסית.
ואם את לא מצליחה להגיע לדברים בכוחות עצמך -
מאוד כדאי שתקבלי ייעוץ שיעזור לך להבין את הדברים.

דרך אגב - כרווקה מבוגרת עם ההיכרות עם בעלי, גם לי היה
מאוד קשה בהתחלה לקבל את העובדה שהילדים נכנסים כרצונם
ועם מפתח לבית. דרשתי שיתאמו, שיטלפנו. אבל מהר מאוד
הבנתי שהבעיה אצלי, והתחלתי לשמור על לבוש מתאים, או
לחילופין לדאוג לבריח בדלת כשאני רוצה פרטיות, כך שכשהם
הגיעו היתה לי "התראה מספיקה".
אבל כל זה כתוצאה של הכרה והבנה שכך פני הדברים, שכך
צריך להיות - הבית של ההורים הוא ביתם של הילדים. בלי תנאים.
(כמובן שצריך לשמור על כללי התנהגות מכבדים, כמו יתר בני הבית).

 

[דף חדש4]

זה לא עניין של- כך זה צריך להיות

זה עניין של- מה מתאים לי. מה מתאים לילדים שלי. מה מתאים לו ומה מתאים לבת שלו. אם נצליח למצוא את הפשרה אז היחידה הזו תחזיק מעמד. אם לא- אם כל אחד ימשוך חזק מדי לכוון שלו באופן לא פשרני- זה יתפרק. הפתרון הוא לא- תני לה מפתח או תגורו בנפרד. הפתרון יכול להיות- תארחי אותם לעיתים קרובות. ולזה אני שואפת. נראה...

 

[דף חדש4]

קנאה

אני חושבת שאכן יש קנאה באמהות שלי כלפי הבנות שלי- אני מנסה להיות אמהית כלפיה- אבל היא לא הבת שלי והיא לא תהיה. מבחינתי, ההבדל יכול להתבטא רק במשור הכלכלי- של ירושות. אני מוכנה שהיא תהיה חשובה לי ואני אתחשב בה, אצור איתה חברות, אפילו אמיצה. לכן אני כל כך מתוסכלת מהאופן בו היא מחרחרת ריב איתי, כמעט בכח.
היו הרבה מעשים של נדיבות מצידי אליה שנמחקו ברגע בגלל משהו שלא קיבלה או משהו שאמרתי שהעליב אותה. אז היא מגיבה בכך שהיא מתנתקת ממני. מסרבת להזמנות שלי להגיע אלינו ויוצרת בעיות ביני לאבא שלה שמאשים אותי שבגלל היא לא מגיעה ואני כביכול מפרידה ביניהם. זה מתסכל ולא הוגן. גם הוא כבר הגיע למקום שהוא רואה שאני צודקת ושאין הצדקה לאופן בו היא כועסת עלי לכן נראה לי מאד נכון שהיא מתיחסת אלי כאל אמא- גם כאל אמא לכעוס עליה ולבדוק את הגבולות שלה. פעם אחת- כבר ניהלתי איתה שיחה. בכיתי, הסברתי. ביקשתי שתתן זמן לדברים להסתדר. שהכל חדש לנו. הסברתי שקשה לי שאין לי פרטיות. שאני לא רגילה לזה. היא בדקה עד כמה אני רוצה בה- שאלה אם אני מזמינה אותה רק בגלל אביה או שבגלל שאני רוצה להזמין אותה...אני מבינה את הקושי שלה והכאב אבל כרגע- היא מכניסה קשיים ביני לבין בעלי כשהיא מסרבת לבוא אלינו כביכול- בגללי כשמאד השתדלתי לשים את הקשר ביננו במקום שהוא טוב לכולם. עדיין- זה לא מספיק טוב לה. ברור שאני כועסת עליה. ברור שאני יודעת שאצטרך להתמודד איתה כל החיים שלי איתו- ובתקווה ש- כל החיים. אני מבינה את זה. השאלה - אם היא מבינה את זה. והשאלה היא- כרגע, כשהיא נתקה מגע כי היא כועסת עלי- האם לחזר אחריה (שוב. כי כל הזמן אני מזמינה אותה והיא לא טורחת לענות וזה כבר נמאס לי) או להניח לה ללכת לדרכה וללמוד על בשרה את מחיר חוסר הפשרנות שלה.

 

[ornme]

ממה שכתבת נראה שהבת שלו מרגישה בבית אצלכם.

אחרת לא היתה מרגישה בנוח להגיע מתי שרוצה, להיכנס, לשהות אצלכם.
וזה נ-ה-ד-ר!!!
לאור התוכן של הרשומה, אני יודעת שהמשפטים הללו עלולים להצטייר בעינייך כלעג לרש... אבל הם לא. בגדול נראה שהצלחת לתת לה הרגשת בית.
וככה צריך להיות.

בנוגע למצוקתך, מבינה אותך לחלוטין.
פרק ב' מסובך גם מבחינה זו,
לבן/ת הזוג יש ילדים, והם חלק ממנו.
לטוב ולרע ובלי שום קשר לגילאים שלהם.
גם בגיל ארבעים הם אמורים להרגיש חופשי להגיע להורה ללא הודעה מוקדמת.

הפתרון שלי, שאותו אני מיישמת, הוא החלוקה לחללים פרטיים - לחדר השינה שלי לא נכנסים ולא פותחים שם ארונות וגם לא לוקחים בהשאלה חפצים.
ויש כבוד לשטח הפרטי שלי בבית.
לו היתה חדירה הייתי פשוט נועלת.
אצלינו ילדי בוגרים ולא מתגוררים איתנו, אבל לו היו מתגוררים איתנו גם הם היו מגדירים את חדריהם כמחוץ לתחום .
(וזה אמור לכל ילד שגר איתנו, שלי או שלו) .


אני חושבת שכל שיחה שלך בנושא, אפילו בקשה להודעה מראש לפני שהיא מגיעה,
ככל שתעשה בעדינות, בחיבה ובהתחשבות , תצטייר בעיניה כהרחקה מהבית של אבא.
וזה שהיא בת עשרים וקצת לא הופך אותה לחסינת פגיעות...
ובעיני זה פוגע. גם בגיל הרבה יותר מבוגר.

נראה לי שכאשר אנחנו נקשרים לאדם שהוא הורה, הילדים שלו הם חלק בלתי נפרד מהדיל.
ובהנחה שמדובר בילדים נורמטיבים, לא במצבים חולניים שדורשים אשפוז או שהיה במתקני כליאה,
אין כאן "נסיבות מקילות", לא גיל ולא מצב משפחתי.

מאוד מאוד מבינה את תחושת החדירה לפרטיות. זו בדיוק ההגדרה למצב בו אדם זר נכנס לבית שלך.
לוקח זמן להפנים שזה לא אדם זר ושהבית הוא משותף.

 

[זהב טה ו ר]

כמה נפלא שיש את הפורום הזה!

כבר סיפרתי שאני משתפת את בן זוגי בשאלות שעולות בפורום ורלוונטיות אליינו, והנה עוד דוגמא למצב שאמנם טרם נתקלנו בו, אבל אין ספק שניתקל בו בעתיד הלא רחוק, אם כי הבוגרת בחבורה (בת 20) היא שלי.

לשימחתי הרבה שנינו הסכמנו מיידית לגבי הגישה שלנו למצב - ברור לנו שהבית שלנו יהיה פתוח תמיד ובכל זמן לכל אחד מהילדים שלנו, מאז ולתמיד

השאלה זו ממחישה את דעתי כי משפחה בפרק ב' חייבת להתחיל את חייה בבית נייטראלי, שלא שייך לאחד הצדדים, גם אם לאחד הצדדים יש בית כביכול סופר-מתאים. בבית של המשפחה המורכבת כולם חייבים להיות שווים, ואסור לתת לילדים תחושה שהם "עושים טובה" או "מוותרים" על המקום הפיזי הפרטי שלהם כשבן זוג חדש וילדיו נכנסים לתמונה.

 

[דף חדש4]

זה נכון- האדאלי זה בית נייטרלי

וב"ה אנחנו נגיע לשם. זה נכון שכך היה אפשר להמנע בעיות של טריטוריה ושל- שלי - שלך וכולם היו מתחילים מנקודת מבט שוה והיה קל יותר לבית כזה להכיל את כולם. אין ספק.

 

[דף חדש4]

נפל לי אסימון. הבנתי

תודה לחברי הפורום על העצות והנסיון לעזור ולשתף מנסיונם. נפל לי אסימוןף
א. אני חייבת לקבל את ילדיו.
ב. אני לא חייבת לעשות שום דבר שאני לא רוצה- אם זה קשה לי מדי, לא מתאים לי, גובה מחיר גבוה מדי- אני יכולה ללכת מהקשר הזה. זכותי להעמיד את התנאים שלי. זכותו לסרב.
שנה טובה שתהיה לכולם!

 

[kisslali]

ואני רק רציתי להוסיף

שהבת שלו נשמעת כמו מתבגרת טיפוסית : א. מגיע לה הכל ב.היא לא חייבת לאף אחד כלום ג. אם הכל שקט ורגוע היא חייבת לייצר דרמה שלא תאפשר שגרה נוחה ושקטה.

אם 'מגיע לה' שאבא שלה יממן לה שתי יחידות מגורים, אני לא חושבת שיש בכלל מקום שהיא תגיע אליכם ותצפה להרגיש 'בבית'. אם אבא שלה מרגיש היא עוד לא בוגרת, בשלה ומוכנה לגור לבד, איך הוא עבר לגור איתך בלעדיה? למה הם לא הגיעו כעסקת חבילה?

לי קשה עם אנשים שנכנסים לקשר תוך שהם מסכימים לתנאים מסויימים ואז במהלך השנים דברים משתנים וברור להם שכל העולם צריך להתאים את עצמו. ברור שיש מצבים שבהם זה הכרחי, אני לא בטוחה שזה ככה פה.

ללי

 

[דף חדש4]

את כל כך צודקת. סוף סוף משהו שמזדהה איתי

אני שמחה שיש קול אחד שיכול לראות גם את הצד שלי ואת ההתנהגות הדורשנית וההרסנית של הילדה כפוית הטובה.
הוא עשה טעות כנראה. האבא שלה כשחשב שיהיה לה קל עם המעבר שלו לגור איתי. הוא מכר את הבית שלהם, סידר לה יחידת דיור ודירה עם שותפים- ולא העריך נכון את התגובה שלה. ההזדקקות שלה. ההאחזות שלה. כעת- זה מגולגל לפתחי ואני לא מוכנה לזה כי לא ידעתי שככה זה יהיה או שהייתי מתנגדת מראש למעבר למגורים משותפים או שהייתי מתעקשת שנחכה עד שאפשר יהיה לקנות בית ביחד. בנתיים- נופל עלי תיק לא צפוי. אני אתפשר כי אני אדם פשרן- הדלת שלי פתוחה אליה. אני לא פותחת במלחמה- זה היא או אני. כי אפסיד בטוח. זה ברור לי. מתוך האהבה שלי אליו- אני מתגברת על חוסר הסמפטיה שלי כלפי הילדים שלו ומנסה כמיטב יכולתי לבלוע את הצפרדעים שהם מאכילים אותי - בכך שאינם מכבדים את האזור הפרטי שלי ואינם מעריכים את המאמצים שאני עושה. אבל גם לי יש גבולות ואני לא חוששת להניח אותם. כן, גם במחיר של פרידה. לא יתכן שזוג מגדל ילדים 20 שנה ואז , עם כל השריטות, החינוך הגרוע והבעיות שהזוג הזה יצר- הילדים האלה מגולגלים לפתחי- תתמודדי. שוב- אני אארח. אבל יש גבול כמה אני מוכנה להקריב עבור ילדים שלא אני תרמתי לאיך שהם גדלו ולקשיים הרגשיים שהם מתמדדים איתם. אם זה פוגע באכות החיים שלי יותר מדי- אני לא אהיה שם. צריך למצוא את האיזון העדין וגם בן הזוג שלי מבין את זה.

 

[מנסה ומתנסה]

מברכת על התובנה, ומנסה לחדד...

לגבי סעיף ב'...
את לא חייבת לעשות... ואם זה קשה וכו'... את ממש לא חייבת
ללכת מהקשר הזה !

אתם יכולים להגיע להבנה לגבי דברים שיקלו על כל בני הבית,
כולל הבת של בעלך, (למשל - לא משאירים כלים מלוכלכים /
עוזרים במשק הבית וכו', או - להשתדל להתקשר להודיע
לפני שמגיעים הביתה).
זאת תוך הכרה בכך שהבת היא חלק מכלל בני
הבית. כדאי גם לשתף את ילדייך ברוח זאת, כדי שלא ירגישו
שהם "עושים טובה" כשהבת שלו מתארחת אצלכם.

את הדברים האלה כדאי להעמיד כנושא לדיון לגבי החשיבות
שלהם לגבייך / לגבי האחרים במשפחה ולא כתנאים או אולטימטום.
מציעה לתת לדברים קצת זמן הסתגלות - הסתגלות לבת המשפחה
הנוספת בביתכם.

בהמשך, אם את רואה שהדברים בלתי נסבלים עבורך, גם אז לא הייתי
ממהרת לפרק את הקשר, אלא נעזרת ביעוץ, כי בהחלט ההרכב שלכם
לא פשוט.
ולבסוף - אם את מרגישה שעדיין את לא מצליחה להסתגל, אפשר להפריד
את מקומות המגורים, אבל גם אז לא חייבים לנתק את הקשר.

בהצלחה,
ושנה טובה

 

[דף חדש4]

תודה על התגובה הרגישה

מניחה שגם אני אנסה ואתנסה

שנה טובה ומבורכת לכולנו!

 

[TatyBar]

יש לך בעיה בתפיסת המצב.

מבחינתך, זה הבית שלך. הוא גר אצלך.
דגש על - הוא.
ולכן, היא, ממש לא קשורה למגורים האלה שלו. מבחינתך.
ואת מתרצת את זה כאילו בגילה היא כבר לא אמורה ״לגור עם ההורים״ או שיש לה דירה משלה מאובזרת וזה...
אבל זה הכל סתם תירוצים.
כי הרעיון הבסיסי שלך, הראיה שלך את הדברים, היא שאת והוא זוג, בבית שלך.
הילדים שלך איתך, מין הסתם, ולכן הם חלק מעסקת החבילה שלך בזוגיות הזו.
אבל את הבת שלו, את לא מקבלת כעסקת חבילה.
וזה בעייתי לגמרי.

היא לא אורחת.
וגם הוא לא.
והוא לא אורח או דייר משנה, שאמור לבקש לבקש רשות מבעלת הבית, להביא אורחים משלו.
זו לא ״החלטה שלך״ ואת לא צריכה לרבוע בעניין הזה.
אבל את מרגישה שאת כן.
כי את רואה אותך ואותו כיחידה, והילדים שלך נספחים, ועל הכל את שולטת ממרום בעלותך על הדירה, ואילו היא, היתומה.. לא במשוואה בכלל.

התפיסה הזו מעוותת לחלוטין. היא מבהירה באופן מובהק, למה אסור לחשוב בכלל על מגורים יחד, לא כל שכן חתונה, לפני שמבינים שהנספחים הם חלקים בלתי נפרדים מהחוזה משל היו סעיפים אינטגרליים בו.
היא מבהירה באופן מובהק, למה לא נכנסים לבית קיים של בן זוג, אלא עוברים לבית משותף!!
ואם אי אפשר, אז לא מתחתנים! מחכים!!
מה יקרה??
הוא יברח לך???

ההחלטות שלקחת, הנסיון שלך לשלוט בכולם ולהיות זו שקובעת את הכללים, הנסיון שלך לעצב את החיים והמציאות כפי שיהיה נוח לך.....
אוי כמה רע זה יהיה לך.
לך, ולילדים שלך.

וכשהוא יבין פעם מה את עושה ואיך את מתנהלת, אז הוא גם יאשים אותך, ובצדק, בנתק מבתו.

לכו לייעוץ.
כדי שאת תביני מה הזכויות של בעלך, וכמה זה הזוי, שילדה בת 22 צריכה לבקש אישור מהאשה של אבא שלה, לבוא לביקור בבית של אבא שלה.

את ל ג מ ר י האמא החורגת מהאגדות.

 

[דף חדש4]

היא, היתומה

יתכן שאת צודקת. אפשר לראות את הדברים כפי שאת רואה אותם ואולי יום אחד אראה אותם גם ככה.
יחד עם זאת- אין נכון לא נכון פה כמו הסכם בלתי כתוב. היה הסכם בלתי כתוב ביני לבין בעלי שהוא עובר לגור איתי. הילדים שלו- לא היו חלק מהמגורים הזה. זו היתה ההבנה שלי אחרת, חד משמעית, לא הייתי מסכימה שיעבור לגור אצלי. אני לא יזמתי את הצעד הזה. הוא רצה בו. הצפייה שלי היתה- לארח את הילדים בסופ"שים ובחגים. כשלגבר יש ילדים צעירים- אשתו החדשה יודעת מה הם הסדרי הראייה והבית נכנס לסוג של שגרה- את יודעת שבימי שלישי, לדוגמא, הילדים שלו ישנים אצלכם וכל סופ,ש שני. פה- המצב שונה וקשה. הדלת כביכול אמורה להיות פתוחה תמיד. זה קשה לי ולילדים שלי. אי אפשר לשפוט אותי על הקושי הזה.
זה שאבא שלה לא היה ער מספיק לקושי שלה לקבל את מעבר הדירה שלו- זו בעיה שלהם כרגע. אני לא אהפוך את זה לבעיה שלי.
בעתיד- התכנית היא לעבור לבית משותף. כרגע, זה לא המצב.
היתומה המסכנה היא יתומה מרצון.
יש פה דפוס.
היא נתקה קשר עם אמא שלה.
היא קבלה ממני הרבה רצון טוב. חגגתי לה יום הולדת עם עוגה ומתנות לא רק ממני אלא גם מאמא שלי. הייתי נחמדה. בישלתי במיוחד עבורה כשידעתי שהיא מגיעה. היא הוזמנה לכל החגים. אמרתי לה שגם כשאביה בחו"ל אם היא צריכה משהו- אני פה בשבילה. אני לא אמא חורגת רעה מהאגדות. ואני לא מוכנה להיות השעיר לעזאזל של הילדה הזו.
מי שצריך טיפול זו היא. לפתור את הצורך שלה להלחם בי.
מאמא אחת היא הצליחה להפטר.
כעת- אני על הכוונת.
היא צריכה להיות פחות אנוכית ולשמוח שלאבא שלה יש אשה שמטפלת בו היטב. שאוהבת אותו ושטוב לו.
אני בטוחה שהיא לא היתה שמחה אילו נפרדנו והוא היה נופל עליה. טוב לה שהיא פנויה לנהל את חייה ואינה חייבת לדאוג לו ולהגיע לבקר אותו יותר ממה שבא לה.
אבל זה לא מספיק.
כי היא חייבת גם להרוס.
מי הרע בספור? לא אני.

 

[רפסודיה]

למה הסיפור הזה על ציר של איש רע- איש טוב?

בכולם יש מהכול בכול, גם טוב, גם רוע.
במצב הזה יש בעיה בסיסית אחת, ענקית- והיא שעם הגישה שלך ששוללת מראש את הזכות שלה, להיות בקשר עם אבא שלה, בבית שלו, ומראש שמה אותה במקום נמוך ולא שוויוני לשאר בני הבית, אי אפשר להגיע ליחסים הוגנים. היחסים מראש, בהגדרה לא הוגנים.
גם בית אחר שתשכרו יחד לא יפתור את העניין כי גם כעת אתם כבר בבית משותף. זה שאת אינך תופשת את הבית כמשותף אלא רק כשלך זה עיקר הבעיה.
הבית הנוכחי אומנם שלך בטאבו אבל כפי שכבר נדון באריכות בתחילת השרשור החובות שבעלך לוקח עליו הן כשותף שווה בבית. מה שלא מעוגן ביניכם באופן שווה אלו הזכויות שלו ושל ילדיו. וגם הציפיות שלו אינן שוות בעיניך לציפיות שלך.
מסקרן מאוד גם אם בזמנו כשהגעתם כביכול להסכמה על המעבר לבית "משותף", האם בעלך ידע על הציפייה שלך שהבת שלו תגיע רק חלקי, מאוד חלקי- האם זו הייתה ציפייה שהעלית מולו באופן גלוי?

 

[גוש הורמונים]

אני לא מצליחה להבין את זה, הילדה הזו היא

חלק בלתי נפרד מאבא שלה, לא יעזור כלום.

 

[דף חדש4]

צודקת- אין פה רעים וטובים

אני לא שוללת את זכותה להיות בקשר עם אבא שלה. אני רק מבקשת התחשבות בי ובבנותיי. הפגישות לא חייבות להיות תמיד אצלי (זה יכול להיות גם אצלה וגם בחוץ בבית קפה) ועם הודעה מראש. זה לא בלתי סביר. שוב- כשיש ילדים קטנים, ימי המשמרת ידועים מראש ושומרים עליהם בקפידה. למה פה זה לא מקובל - רק בגלל שהיא גדולה? היה פה בית שהתנהל הרבה זמן בשקט. הוא הרחיב את גבולותיו להכיל את בעלי ( גם זה בקושי ודרש מאמץ מול ילדיי) והוא יכול להרחיב את גבולותיו כדי להכיל אותה מספר פעמים בשבוע תוך התראה מראש. זה לא בלתי סביר. הוא לא שותף שווה בבית. כל התיקונים עלי. הבית הוא שלי. היא צריכה לראות את היתרון שבזה- כל כך דאגה שנפריד רכוש כדי שהירושה שלה לא תהיה בסכנה- אז הנה- הרכוש מופרד. אבל פתאום לא טוב שמופרד. כמו כן- חלילה אם אגיע ליחידת הדיור שלה בלי להודיע. לא היה עולה בדעתי לעשות את זה. כך גם עליה לכבד את הפרטיות שלי.
התדירות של הביקורים שלה אצלינו- הפתיעו גם את הבעל שלי. שנינו חשבנו שהיא תבוא פחות. כלומר- 3 פעמים בשבוע ולא 5 ולאורך שעות ארוכות כל פעם.