מי יציל את הבית שלי...

[דף חדש4]

חס וחלילה שיוותר על ביתו

זה לא מה שאמרתי. כן- בפנטזיה- היה עדיף לי בלעדיה. היא עושה בעיות ביננו והיא מכבידה עלי. מותר לי להרגיש ככה. בפועל- אני מבינה שאני צריכה לסבול אותה ולמצוא את הדרך לחיות איתה בשלום כי זה לא הוגן לצפות ממנו לוותר עליה וכי אני לא חושבת הוא צריך לוותר על הבת שלו או יכול או שזה רצוי. לא לה ובטח לא לו ומן הסתם גם לא לי- כי איזה מן גבר זה שמוותר על קשר עם הבת שלו וכו'. באופן דומה- אני מניחה שגם היא משחקת בפנטזיה שאפשר להפטר ממני- רק שבמקרה הזה- הפנטזיה הזו יכולה לההיפך למציאות.

 

[רפסודיה]

זו הצרה עם פנטזיה

שהיא מושכת כל כך עד שהיא מסתירה את המציאות. מה שאת מתעקשת שלא לראות הוא שההתנהגות שלך אינה הוגנת. את מספרת לעצמך ולכל מי שמוכן להקשיב שאת הוגנת אך זה לא כך במציאות. אם קשה לך להשלים עם עובדת קיומה של בת שאת אינך מסוגלת לחבב זה עדיין לא אומר שאת צריכה לוותר על הזוגיות שלך עם אבא שלה. אבל לזה שאת אינך מסוגלת להרגיש אחרת כלפיה כן יש משמעויות והשלכות על החיים בבית אחד. חזרנו לנקודת ההתחלה של השרשור. בעיני במצב כזה עדיף להפריד לא בהכרח את הזוגיות אבל כן את המגורים. שלכל אחד יהיה את הבית שלו, הממלכה שלו ושל ילדיו.
זה עדיף בעיני על פני העמדת פנים שאת כביכול חיה איתה בשלום ופועלת למען חיים בשלום כשלמעשה את ממש לא.

 

[מירב 007]

תראי היא לא סתם בחורה . היא הבת של בעלך

בת שלא נמצאת בקשר עם אמא שלה.
עם כל הקושי ברגע שהתחתנת עם אבא שלה היא באה יחד איתו.
וכשהיא תתחתן היא תבוא עם בעלה וילדיה לבית הזה.
בשני המקרים בעלך לא ייצא טוב. אם הוא יסכים איתך הוא יהיה חרה של אבא ומי רוצה לחיות עם כזה אדם? ואם הוא לא יסכים איתך אז הוא מפר את שגרת חייך.
את מעמידה אותו במצב בלתי אפשרי.

אני יודעת שאם משהו לא היה מוכן לקבל את הילדים שלי לא הייתי מוכנה לחיות איתו.

 

[מירב 007]

ועוד משהו.... עכשיו כשאני קוראת אותך

את מתייחסת אליה כאל אורחת. מכינה ארוחה לכבודה מתארגנת לקראתה.
ברגע שתפסיקי להתייחס אליה כאל אורחת יהיה לך יותר קל.
אם יהיה לה מחשב וחדר והיא תכנס לשם ותהיה שם תקרא ספר , תראה טלוויזיה , תעשה ביבסיטר על האחים שלה , הכל יראה אחרת.

 

[דף חדש4]

לא להסחף. כל הוויכוח הוא על לתת התראה

כל הוויכוח זה על - לתת התראה מראש לפני שמגיעים ולא להגיע בלי התראה. זה הכל.על ההכרה שזה לא שלה. שזה שלנו ושהיא מוזמנת

 

[mother cat]

אם בעלך גר שם - זה גם הבית שלו

אבל נשמע לי שאת מתיחסת אל הבית כשלך בלבד וגם הוא סוג של "אורח". האמנם?

לגבי הבת - בעקרון ברור לי שאם זה ביתו של אביה, אז זכותה להרגיש בת בית. אני בת 40 פלוס ובהחלט מרגישה בת בית אצל הורי ואם זה משנה במשהו גם אצל סבתי - יש לי מפתח, אני מרגישה חפשיה לקפוץ מתי שבא לי, ולא בהכרח עם הודעה מוקדמת...

את יכולה לפרט קצת יותר מה זה אומר להתנחל? היא מגיעה לימים שלמים? הנוכחות שלה מקשה במשהו? היא עושה בלאגן?רעש? מה בעצם מפריע לך ולילדיך? אם עצם הנוכחות שלה מפריעה - אני חושבת שאתם צריכים ללמוד להתמודד. אם יש דברים ספציפיים שהיא עושה שקשים לכם אפשרלדבר איתה ולהגדיר כללי התנהגות בבית (מי שאוכל שוטף את כליו, לא מדליקים טלוויזיה בווליום גבוהה כשאחרים ישנים, לא שמים רגלים על הספה... מה שמתאים לכם כמשפחה...)

 

[דף חדש4]

אני מודיעה לפני שאני מגיעה להוריי

גם כעת, כשאמא שלי אלמנה ומאד מבוגרת ותמיד שמחה לראות אותי- מתוך נמוס וכבוד לגבולות שלה- אני ארים טלפון לפני שאגיע ואגיד- זה בסדר מצידך שאקפוץ עכשיו לביקור.
גם כשאתה בטוח שיגידו לך כן- גם כשאוהבים ומסורים זה לזה- גם כשבני משפחה- עדיין- כשאתה בא לבקר מישהו בבית שלו, בטריטוריה שלו, אתה מכבד את הצורך הלגימטימי שלו לפרטיות ומבקש רשות או מודיע לפני שאתה מגיע. זו התפיסה שלי. וכך אני גם מצפה שינהגו כלפיי.

 

[רפסודיה]

אולי לא כדאי לכם להתגורר יחד?

לפי מה שתיארת הוא עבר לגור אצלך אך הגעתם להסדר בו שוויוני מבחינת החובות.
מאחר והוא שותף מלא בחובות מן ההגינות בעיני שהוא שותף מלא גם בזכויות. לא מדובר כאן על זכות קניינית על הבית אלא על הפן הרגשי, ועל כך שזכותו להרגיש בבית ולא כאורח. נגזר מזה גם שהילדים שלו ירגישו בבית, היכן שכעת הוא הבית של אביהם, על אף שזה לא הבית שלו ב"טאבו".
מאוד יפה בעיני שהוא עצמו יודע לעשות מקום לבת שלו, היכן שהוא גר. ושבאופן טבעי הוא רואה את הבית בו הוא גר, כבית שבתו מוזמנת אליו להרגיש בבית מתי שהיא זקוקה לו. זה יפה מאוד בעיני וזה כלל לא מובן מאליו אצל הגבר הגרוש הישראלי המצוי.

מצד שני אני מקשיבה לאמירה שלך, שקשה לך עם הנושא הזה.
תצטרכו למצוא פתרון הוגן למצב הזה, פתרון כזה ששניכם תרגישו אתו נוח. כי אם אחד מכם יכופף את השני לפי צרכיו שלו, במוקדם או במאוחר זה יפגע בקשר שלכם. במצב כזה אני במקומך הייתי שוקלת מחדש את נושא המגורים המשותפים אצלך בבית. כי אם קשה לך לחלוק את המרחב שלך כי זה הבית שלך אולי עדיף שלא להתגורר יחד.
אפשר לקיים זוגיות מצוינת גם כשכל אחד מכם מתגורר בדירה משלו, כך לכל אחד יש את הזכויות והחובות המלאות משלו וזה לא בא על חשבון בן הזוג האחר.
אפשר גם לשכור ביחד דירה משותפת שתתאים למגורים של כולכם ביחד (דירה כזו שיהיה בה מקום גם לילדייך שגרים ממילא אתך, וגם תעשו שניכם ביחד מקום לבת שלו כשתבחר להגיע).
מה שהכי מסכן כאן בעיני את עתיד הקשר שלכם זו השלילה שלך את הזכות שלו להרגיש בבית. אין לך לפי התפישה שלך שביטאת כאן, מספיק מרחב לגיטימי לזה שגם הוא רוצה ומותר לו, להרגיש בבית. זה נשמע כאילו אצלך זה או או (או שאת תרגישי נוח בבית או שהוא ירגיש נוח בבית), ולא גם וגם.

 

[דף חדש4]

האדאלי

האדאלי היה לגור יחד בבית חדש משותף לשנינו בו מראש אף אחד לא מרגיש שזה הבית שלו ושפולשים לו לטריטוריה. זה יקרה עם הזמן אני מניחה אבל בינתיים- עד כדי כך נראה לכם לא לגיטימי להרגיש שהבת שלו צריכה לכבד את הצורך שלנו בפרטיות בבית שלנו? מן הראוי לציין שהיא לא מסכימה שאביה יקפוץ אליה הביתה סתם כך בלי הודעה מוקדמת. הם מתאמים מראש לפני שהוא מגיע אליה ואני - בטח שאסור לי סתם כך להגיע אליה לדירה- שלום אני כאן! אז למה זה לא הגיוני לצפות לזה הפוך?
הרי כשהילדים קטנים- את יודעת בדיוק באיזה יום את צריכה לארח אותם ובאילו ימים הם אצל אמא שלהם ומוכנה לכך נפשית ופיזית. פה- היא באה מתי שבא לה. הבית שלי הוא המבצר שלי. היא זרה לי. אני יכולה לקבל את זה שאארח אותה אפילו 4-5 ערבים בשבוע כולל ארוחת ערב ושתצפה איתנו בטלויזיה אחר כך לפני שהיא חוזרת לדירתה- אבל להגיע מתי שבא לה, כך סתם, לעבוד על המחשב על שולחן הסלון? שאגיע הביתה ואראה שהיא שם? לא מגיע לי השקט, הפרטיות והפינה שלי?

 

[רפסודיה]

"מגיע לי" לא יעזור כאן לפתור את הבעייה

אני לגמרי מבינה אותך בעניין הפרטיות והצורך שלך בפינה מוגנת משלך שלא יתפרצו לך אליה בלי הזמנה ובלי לתאם מראש. בדיוק בגלל זה אני עדיין חושבת שבמצב שלכם עדיף לכם להתגורר כל אחד בממלכה פרטית שלו. כי החיץ המשמעותי כאן הוא לא בינך לבינה אלא נובע מההבדלים בינך לבין בן זוגך. ובין התפישה של כל אחד מכם לגבי שגרת היומיום ואיך החיים צריכים להתנהל. לפי התשובה שלך אני גם לא בטוחה שבית משותף יהיה פתרון טוב, האם מה שמפריע לך כאן ייפתר בבית משותף של שניכם? כעת הבית אומנם איננו משותף אך כפי שכבר ציינתי, החלוקה השוויונית ביניכם הופכת אתכם לשותפים שווים בחובות ובזכויות בבית וזה מספיק כדי לתפוש את זה רגשית כבית משותף.

שימי לב למילים בהן השתמשת: "הרי כשהילדים קטנים- את יודעת בדיוק באיזה יום את צריכה לארח אותם...".
יש כאן שתי מילים משמעותיות- צריכה (לא רוצה אלא צריכה).
והמילה לארח, שאחרי זה את חוזרת עליה "אני יכולה לקבל את זה שאארח אותה...". הבת שלו איננה בת בית רצויה בעיניך (כמו הילדים שלך) אלא אורחת זרה שאת "צריכה" לקבל בלי רצון.
איך בן זוגך מרגיש ביחס לזה? האם גם לו מפריע שהיא באה מתי שבא לה? האם גם הוא מרגיש שהבית הזה הוא המבצר שלו? האם גם הוא מרגיש שהבת שלו אינה רצויה בכל רגע שתרצה במבצר הזה , אלא חייבת לתאם אתו מראש? אם זה מפריע לו גם מדוע אינו מדבר אתה ומבקש ממנה לתאם אתכם מראש?
האם גם לו מפריע שהיא מצידה אינה מסכימה שיקפוץ אליה לדירה, מתי שבא לו?
ועוד משהו- האם הוא מרגיש כלפי ילדיך משהו דומה למה שאת מרגישה כלפי הבת שלו? כלומר שהנוכחות התמידית שלהם מפריעה לפרטיות שלו?

 

[mother cat]

אני מאד מבינה את הצורך בפרטיות ושקט

מזדהה לחלוטין. אני גרה בבית עם בעלי, שני ילדינו המשתפים ושני ילדיו מנישואין ראשנים - בת12 ובן 15.5. כיוון שאמם נפטרה הם גרים אתנו כל הזמן. כשהכרנו הילדים היו קטנים והלכו לישון יחסית מוקדם - מה שהשאיר לי ולבעלי זמן מבוגרים - לשבת בסלון עם כוס יין וסדרה בטלוויזיה שמתאימה למבוגרים.... היום הם כבר לא הולכים לישון מוקדם... לעתים קרובות קורה שבעלי ואני מסיימים להרדים את הקטנים ולעשות סדורי בית של סוף יום ואז אני מוצאת את הילדם שלו בסלון - כך שאין לנו זמן זוגי, ואין לי שקט ופרטיות.... וכן, אני מודה שזה מעיק עלי. אבל - זה הבית שלהם.הם ילדיו. גם כשיגדלו ויעזבו את הבית הוא יהיה ביתם ותהיה להם זכות לבוא ולהתנחל לי בסלון.... ואני אף פעם לא אומרת להם ללכת או מראה להם שהם לא רצויים. אם זה מעיק עלי מדי ואני מרגשה שאני לא יכולה להיות נחמדה... אני פשוט פורשת לחדר השינה שלנו - יש לי טלוויזיה ולפטופ, ואת כל הפרטיות בעולם כי הם יודעים שלחדר הזה הם לא נכנסים בלי לדפוק על הדלת ולקבל רשות לההכנס, ובשעות הערב הם עושים את זה רק אם ממש צריכים.

בקיצור - מבינה אותך. אבל לא, אני לא חושבת שזה לגיטימי שהיא תצטרך להודיע מתי היא מגיעה. את כן יכולה להציב גבולות סבירים לזמן שהיא נמצאת בבית - כמו שלחדר שלך היא לא נכנסת בלי רשות. או שלחדרי ילדיך אינה נכנסת בלי רשות.

אגב חשבתם על *למה* היא מגיעה כל כך הרבה? לי נשמע שהיא קצת בודדה ומשוועת לתחושת משפחתיות.... עצוב קצת אם זה ככה והיא מגיעה ואינה רצויה.... או שאולי אין לה מחשב בבית והיא באה להשתמש בשלך - אז אפשר לפתור את זה בלקנות לה מחשב מתנה (אני יודעת, הרבה כסף ואין לי מושג מה מצבכם הכלכלי, אבל אפשר היום למצא לפטופ טוב באתרי הקופונים למיניהם במחירים סבירים ואולי זה שווה את השקט הנפשי של שניכם?). אולי בעצם אם תזמיני אותה יותר היא תרגיש יותר רצויה ופחות צריכה להגיע ו"להזכיר שהיא קיימת"? לא יודעת.. סתם נראה לי שלהבין למה היא באה הרבה יכול להראות לך מה לעשות...

 

[דף חדש4]

תודה על התגובה המפורטת

תודה על התגובה והנסיון לראות את כל נקודות המבט. אין ספק שהיא בודדה ומחפשת משפחתיות- ואין ספק ש"מגיע לה" עם או בלי מרכאות לראות את אבא שלה מתי שהיא רוצה ואין ספק שאם קבלתי עלי לקשור את חיי עם אבא שלה הרי שקיבלתי עלי גם את ילדיו- זה ברור. אבל- כשאת, אמא חתולה, קשרת חייך עם בן זוגך- ידעת מה צפוי לך. לא היתה אמא בתמונה וידעת שהילדים שלו יחיו אצלך ויהיו איתך תמיד. אני- כשהכרתי אותו הייתי תחת רושם אחר והתרגלתי למשהו אחר.
א. היא בת 22. ב. יש לה יחידת מגורים משלה. ג. בגיל הזה גרתי בעיר אחרת מהוריי ובאתי לבקר אותם פעם בשבוע או פעם בשבועיים. יצרתי לעצמי בסיס קבוע מחוץ לבית ההורים.
כשהכרתי אותו- כבר גרתי עם ילדיי בבית שאנו גרים בו כעת והצפייה שלי מהילדים שלו היתה- שיגיעו לבקר מדי פעם. דגש על מדי פעם. ושאארח אותם מאד יפה כשיגיעו וגם אזמין בשבתות ובחגים ואחגוג להם ימי הולדת. אזמין להצטרף אלינו לטיולים בשבת ולטיולים ארוכים יותר- וכך עשיתי.
יש קו דק בין להיות מוזמן לבין להתפרץ.
היא צריכה לדעתי , גם מתוקף גילה, לכבד את הגבול שלי. להבין שזה שהתחתנתי עם אבא שלה לא אומר שפתאום הבית שלי פרוץ ופתוח ולרשותה. היא צריכה להבין שהמצב מורכב ולתת לדברים זמן, להגיע כשהיא מוזמנת. לתת לזמן לעשות את שלו, לתת לנו להתרגל בהדרגה לנוכחותה.
היא ילדה גדולה. היא יכולה להסתדר לבד. היא מוזמנת להגיע מתי שהיא רוצה- אבל חשוב לי שהיא תרגיש מוזמנת ותבין שהיא מוזמנת ושזה לא מובן מאליו שהדלת שלי פתוחה לקבל אותה בכל עת. הדלת שלי תהיה פתוחה לקבל אותה בכל עת- בתנאי שהיא תהיה בעמדה של- תודה שאת מקבלת אותי ולא בעמדה של- מגיע לי להיות אצלך בין אם את אוהבת את זה ובין עם לא.
ברור שהיא בודדה ומחפשת משפחה- מה גם שאין לה קשר טוב עם האמא שלה- אבל להתפרץ ולהיות בעמדה של- מגיע לי- זו לא הדרך.
כי גם לי ולבנות שלי מגיע וכולנו עושים את הפשרות שלנו ברגישות כדי לפנות מקום לקשר הזה. כולנו עושים פשרות כדי להיות ביחד. גם היא צריכה.

 

[איל85]

חסר לי משהו

שלום רב
חסר לי משהו בסיפור שלכם. את מתארת מצב של בעלך!! כצד שלישי,

וחסרה לי ההבנה כמה זמן הכרתם, האם דיברתם על ועם הילדים, את אומרת שגם

לילדייך קשה, האם לא היו שותפים להחלטה להתחתן?

ממה ששומע בין השורות, מבקש להציע כי תשבי עם בעלך ותבינו למה אתם ביחד,

מה התוכניות שלכם, שתפו את הילדים ככל שניתן.

כן חשוב שלילדייך יהיה מקום שלהם, שבו אין נגיעה לבתו של בעלך. עם זאת,

כן חשוב לדעתי, שתהיה לה פינה שלה כשהיא באה, בוא יכולה להרגיש "בבית".

הקמת בית בישראל, זה בעלך, ויש לו עבר, כמו שלך יש עבר. חשוב שתסכימו

ותקבלו את העבר של כל אחד מכם, אחרת לא יהיה לכם עתיד משותף.

פרק-ב' זו שפה זרה, היא מורכבת, מיוחדת וצריך זמן ללמוד אותה ולהשתמש בה נכון.

לדוגמה, איך אתם עוברים את החגים?, הילדים עם מי?, אתם ביחד או לחוד?.

נושאים שלשוב לתאם מראש ולהתכונן אליהם, במיוחד עבור הילדים.

שנה טובה, ואני תקווה כי תמצאו את התשובות הנכונות לכם בשנה זו. שנה טובה

 

[דף חדש4]

תודה על התגובה הרגישה

אןי ספק שאנחנו עוברים תקופה של הסתגלות לנורמות שתהיינה מקובלות בפרק הב' הזה שלנו.
ושתי משפחות מגיעות עם תפיסות והרגלים שונים לגמרי לגבי- מה נכון ומקובל לעשות במשפחה.
אצלי- מכבדים גבולות
אצלם- יש תנועה חדה בין חוסר כבוד לגבולות לבין נסיגה למקומות מנותקים אחד מהשני.
ניסיתי לקרב אותה אלינו בהרבה דרכים (כולל להכין לה ארוחת יום הולדת ולקנות לה מתנה ולהזמין אותה הרבה פעמים לארוחות אצלינו)
אבל אצלה זה לא מספיק. זה תמיד מגיע למקום שבו אני לא יכולה לתת לה מספיק.
זו הדנמיקה הפנימית שלה שאינה קשורה אלי.
אולי הצפיות שלה ממני אינן ראליות (שאהיה כמו אמא שלה עבורה כי היא בסכסוך עם אמה) אולי הצפיות שלה מאביה אינן ראליות (שיעזוב אותי ויגור לבד כדי שיהיה לה נוח כשהיא באה לבקר אותו פעם בשבועיים). אני חושבת שהיא צריכה לעמוד על הרגליים שלה ולהתחיל להעריך את מה שנותנים לה. היא צריכה להתבגר.

 

[איל85]

שיחות וגבולות

חג שמח
מודה לך על הפתיחות, כאדם שחי בפרק-ב מעל 20 שנה, ועובד עם הרבה זוגות, עולה לי מייד המשפט שלך על העמדות, תפיסות מנוגדות ויחסי הבת עם אמה. חשוב מאוד עם כך, באמת לדבר ולדבר עם בעלך. להסכים על מה שלא מוסכם!!, ולהחליט איך נוהגים ברגעים אלו. זה אפשרי. האמיני לי. חדוב שתשבי שוב עם הבת שלו, כאשה לאשה, שדרי לה אמפטיות והכלה, ועם זה הגדירי לה מה מפריע לך, ולכן מה מבקשת ממנה להתחשב. זה לא עובד מייד, אבל זה עובד

. אם יש עוד שאלות אפשר לשלוח לי במייל. שנה טובה וב ה צ ל ח ה. איל

 

[מנסה ומתנסה]

מה מפריע לה?

שהבת של בעלה לא אסירת תודה על כל ביקור.
שהבת של בעלה מפריעה לבנותיה שלה.
שהבת של בעלה מרגישה בבית בביתה שלה (של אביה).
שהבת של בעלה מגיעה ספונטנית ולא מודיעה על כל פעם שהיא
מתכוונת להגיע.
שהילדה מחפשת חום ואהבה אצל מישהי שאין לה את זה בשבילה.

היא יכולה לדבר על כל אלה עם הבת של הבעל.
האם זה יעזור?
נחש בעצמך.

כמי שמדבר לא רק מנסיונו האישי, אלא גם מנסיונו הטיפולי הייתי
מצפה שתפנה את השואלת עצמה לטיפול וליבון העניינים הלא
פתורים שלה, להתאמת ציפיות למצב הקיים ו/או לשינוי במצב
(הפרדת מגורים) ולא לשיחה מסוג זה.

 

[גוש הורמונים]

תראי, באופן עקרוני אני לא נוחתת אצל אמא שלי

בבית בשום מצב, גם לא אצל חמותי, אני תמיד מתקשרת לבדוק אם נוח שאבוא.
אבל בסופו של דבר, אם אבא שלה גר איתך ומשלם, מותר וראוי ורצוי שהיא תרגיש אצלכם בבית, ההתייחסות שלך אליה כאל מתנחלת או פולשת לטריטוריה מאוד צורמת.

 

[גלים גלים]

מאד מבינה אותך ובכל זאת יש הבדלים חדים בין

משפחות בתפיסה של מה מובן מאליו.
מכירה כמה משפחות שבהן מותר לילדים בוגרים להופיע בבית בכל שעה ובכל הרכב (עם החברה, עם החבר'ה..) בלי שום הודעה מוקדמת. ומצד ההורים מותר לפתוח דלתות בלי לדפוק ולשאול שאלות פולשניות.
אצלנו זה לא ככה ולכן כשנתקלתי בזה די הזדעזעתי מהפולשנות וחוסר ההתחשבות ההדדי.
דעתי היא שהילדה הקטנה שבתוך הבחורה בת ה 22 מחפשת אמא ומשפחה. אמא, גם במובן של מישהי להתעמת מולה.. ולהכיר את גבולותיה. העניין בכלל לא קשור לכסף, וכדאי להפריד בין שני הנושאים. אולי מבחינתה אביה הוא החוף מבטחים שלה בעולם, ולשם היא הולכת כשקשה לה. ואולי היא רוצה שזה מה שהוא יהיה והיא מקוה שבעקבות הקשר איתך הוא יהפוך לכזה, או שאת תהפכי. אולי היא כל כך מקנאת באמהות שאת נותנת לבנותיך, ורוצה קצת מזה לעצמה...אולי יש לה עכשו תקופה קשה .זה לא קל להיות בגיל הזה.

כמה שזה מעצבן- יש גם יתרונות בכך שהיא מספיק אוהבת אותך וקשורה אליך כדי לבלות אצלכם הרבה זמן...את יכולה להגדיר אותה כבת בית שחלים עליה חובות וזכויות של המתגוררים בבית וגבולות מתאימים. יש לה חדר אצלכם בבית?

 

[מנסה ומתנסה]

באמת שאלה במקום... האם לילדה יש חדר אצלכם....

בבית?
איפה היא ישנה כשהיא מגיעה?

 

[דף חדש4]

יש לה דירה משלה!!!

זו לא ילדה קטנה שבאה להתארח אצלכם כי זה היום שלה אצל האבא או חלילה כי אין לה אמא. זו ילדה ג דו ל ה. האבא שלה סידר לה יחידת דיור מושקעת לידינו ויש לה דירה שכורה בעיר אחרת.