מכתב עצוב מילדה../images/Emo7.gif
שלום... אתם לא מכירים אותי.. אבל בבקשה תקדישו שתי דקות גם אם אתם שונאים אותי... בבקשה. רציתי לספר לכם על עצמי. אני ילדה רגילה, ויש לי משפחה רגילה: אבא טכנאי בחברת מזגנים, אמא מורה, אחות ואח. ויש לי גם כלב שאני מאד אוהבת, אה יש לי גם סבא עיור, וזה אולי הדבר היחיד שקצת מיוחד בחיי. אולי זה נשמע לכם משעמם אבל כאלה הם החיים שלי.. רגילים.. לא מיוחדים במיוחד. עכשיו תארו לכם את המשפחה שלי כאילו זו המשפחה שלכם... תארו לכם שיום אחד מודיעים לכם.. שזהו, זה נגמר. הרומן הארוך שלכם עם הבית שבו אתם גרים מהיום שבו נולדתם, החצר, השביל לביה"ס או לעבודה, השכנים... הכול. אתם צריכם לעזוב או במילים אחרות: להתפנות. לעזוב הכול, ואת אף אחד לא מעניין כלום, לא שבדיוק עברו לגור לידכם שכנים חדשים שרק עכשיו הכרתם והם נראים דווקא ממש חמודים, גם לא שהילדה שלכם (או אני) בדיוק שנה לפני סיום התיכון ושממש לא מתחשק לה עכשיו לעבור ביה"ס, גם לא את "בוני"-הכלב שלכם שבטח יקבל טראומה אם יצטרך להתרגל למקום חדש.. ואולי אפילו ימות. שלא נדבר על הסבא שמזהה כל פריט לפי תחושת ידיו בלבד, מה יהיה איתו? האם עליו לנסות בגיל ה60 ללמוד הכול מחדש?! ומה אם אימא שלי שמורה בביה"ס ליד הבית, 2 דקות ליד הבית, מה איתה? האם היא תישאר מובטלת?! האם זה נשמע לכם הגיוני, אולי אפילו מצמרר. אבל זו המציאות. תחשבו על זה שנייה, תקדישו רגע אחד, אני ילדה בדיוק כמוכם..או בדיוק כמו הילדים שלכם, גם לי יש חברות וחברים, גם אני אוהבת לגלוש באינטרנט ולצאת לבלות. האם עלי להתחיל את חי מחדש במקום רחוק מהבית שלי?! שבו כל פינה היא בשבילי מזכרת מזיכרון אחר... רק רציתי להגיד לכם אנשים יקרים שלא כולם כ"כ נוראים, לא כולם מפלצות, בעצם אף אחד. אולי יש אנשים קיצונים אבל ככה זה בכל מקום לא רק אצלנו. אם מישהו רוסי רצח ילדה זה מיד אומר שכל הרוסים רוצחים?! ממש ממש לא. בדיוק בגלל זה-לא כל האנשים שגרים בהתנחלויות כ"כ נוראים... רק רציתי שתחשבו מה אתם הייתם עושים במקומנו. תחשבו שנייה ברצינות, מה הייתם עושים?! מה?! הייתם יושבים בחיבוק ידיים?! בחצר שעוד מעט כבר לא תהיה שלכם?! או אולי מנסים ליזום ולהתחנן שההוראה לא תצא לפועל?! אף אחד לא מבקש מכם שתענו. אבל תזכרו שללב אין צורך לשקר. רק רציתי שתחשבו עלי ותנסו להבין אותי. ותפיצו את המכתב הזה לכל מי שרק אפשר, כי כולנו ישראלים. שלכם... בסה"כ ילדה.
שלום... אתם לא מכירים אותי.. אבל בבקשה תקדישו שתי דקות גם אם אתם שונאים אותי... בבקשה. רציתי לספר לכם על עצמי. אני ילדה רגילה, ויש לי משפחה רגילה: אבא טכנאי בחברת מזגנים, אמא מורה, אחות ואח. ויש לי גם כלב שאני מאד אוהבת, אה יש לי גם סבא עיור, וזה אולי הדבר היחיד שקצת מיוחד בחיי. אולי זה נשמע לכם משעמם אבל כאלה הם החיים שלי.. רגילים.. לא מיוחדים במיוחד. עכשיו תארו לכם את המשפחה שלי כאילו זו המשפחה שלכם... תארו לכם שיום אחד מודיעים לכם.. שזהו, זה נגמר. הרומן הארוך שלכם עם הבית שבו אתם גרים מהיום שבו נולדתם, החצר, השביל לביה"ס או לעבודה, השכנים... הכול. אתם צריכם לעזוב או במילים אחרות: להתפנות. לעזוב הכול, ואת אף אחד לא מעניין כלום, לא שבדיוק עברו לגור לידכם שכנים חדשים שרק עכשיו הכרתם והם נראים דווקא ממש חמודים, גם לא שהילדה שלכם (או אני) בדיוק שנה לפני סיום התיכון ושממש לא מתחשק לה עכשיו לעבור ביה"ס, גם לא את "בוני"-הכלב שלכם שבטח יקבל טראומה אם יצטרך להתרגל למקום חדש.. ואולי אפילו ימות. שלא נדבר על הסבא שמזהה כל פריט לפי תחושת ידיו בלבד, מה יהיה איתו? האם עליו לנסות בגיל ה60 ללמוד הכול מחדש?! ומה אם אימא שלי שמורה בביה"ס ליד הבית, 2 דקות ליד הבית, מה איתה? האם היא תישאר מובטלת?! האם זה נשמע לכם הגיוני, אולי אפילו מצמרר. אבל זו המציאות. תחשבו על זה שנייה, תקדישו רגע אחד, אני ילדה בדיוק כמוכם..או בדיוק כמו הילדים שלכם, גם לי יש חברות וחברים, גם אני אוהבת לגלוש באינטרנט ולצאת לבלות. האם עלי להתחיל את חי מחדש במקום רחוק מהבית שלי?! שבו כל פינה היא בשבילי מזכרת מזיכרון אחר... רק רציתי להגיד לכם אנשים יקרים שלא כולם כ"כ נוראים, לא כולם מפלצות, בעצם אף אחד. אולי יש אנשים קיצונים אבל ככה זה בכל מקום לא רק אצלנו. אם מישהו רוסי רצח ילדה זה מיד אומר שכל הרוסים רוצחים?! ממש ממש לא. בדיוק בגלל זה-לא כל האנשים שגרים בהתנחלויות כ"כ נוראים... רק רציתי שתחשבו מה אתם הייתם עושים במקומנו. תחשבו שנייה ברצינות, מה הייתם עושים?! מה?! הייתם יושבים בחיבוק ידיים?! בחצר שעוד מעט כבר לא תהיה שלכם?! או אולי מנסים ליזום ולהתחנן שההוראה לא תצא לפועל?! אף אחד לא מבקש מכם שתענו. אבל תזכרו שללב אין צורך לשקר. רק רציתי שתחשבו עלי ותנסו להבין אותי. ותפיצו את המכתב הזה לכל מי שרק אפשר, כי כולנו ישראלים. שלכם... בסה"כ ילדה.